בש"פ 6301/12 ציון בטש נ. מדינת ישראל

1.

לפני בקשה למתן רשות ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מתאריך 7.8.2012 (כב' השופט כ' סעב ), בגדרה נדחה ערר שהגיש המבקש על החלטת בית המשפט השלום בקריות (כב' השופטת ע' אטיאס ), שקבע כי בנסיבות אין להחיל על המבקש את הוראת סעיף 60 ל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996

(להלן: חוק המעצרים ).

בבסיס הבקשה עומדת השתלשלות עניינים מעט מורכבת, אותה אסקור בקצרה מיד בסמוך.

השתלשלות העניינים

2.

נגד

המבקש הוגש כתב - אישום

המייחס

לו

עבירות של תקיפה הגורמת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות (לפי סעיפים 382+380(ב)(1) ל חוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ) ), תקיפה בנסיבות מחמירות (לפי סעיפים 382+379(ב)(1) ל חוק

העונשין ) ואיומים (עבירה לפי סעיף 192 ל חוק העונשין ) – כל אלה כנגד מי שהיתה בת-זוגו של המבקש בזמן ביצוע העבירות הנטענות.

3.

תחילת השתלשלות האירועים שהביאה לבקשה שלפנינו מקורה בדיון שנערך בתאריך 8.3.2012, בפני השופטת ט' תדמור-זמיר

לצורך הקראת כתב האישום למבקש. באותו הדיון ביקש המבקש להודות בעובדות כתב האישום, אף שכב' השופטת תדמור-זמיר הבהירה לו כי הוא צפוי לעונש מאסר בפועל, בשל מאסר על תנאי בר הפעלה שעמד נגדו ובשל הצהרת רשויות התביעה על כוונתן לבקש לגביו עונש של מאסר בפועל. כב' השופטת תדמור-זמיר קיבלה את הודאת המבקש, אף שלא היה מיוצג, הרשיעה אותו על יסוד הודאתו וגזרה את דינו באותו היום. בגזר הדין נקבע כי

המבקש ירצה במצטבר עשרה חודשי מאסר בפועל בגין העבירות, מושא כתב האישום, וארבעה-עשר חודשי מאסר בפועל בגין הפעלה של המאסר המותנה שעמד נגדו.

4.

בקשת המשיבה למעצרו של המבקש עד תום ההליכים התייתרה אפוא עם הרשעתו וגזירת דינו כאמור לעיל, ולפיכך כב' השופטת ל' שלאעטה-חלאילה הורתה בהחלטה מתאריך 8.3.2012 על מחיקת בקשת המעצר שהיתה בפניה.

5.

המבקש ערער על פסק דינו של בית המשפט השלום (כב' השופטת תדמור-זמיר ). בית המשפט המחוזי בחיפה (הרכב בראשות סגן הנשיאה, השופט ש' בלרינר ) (להלן: בית המשפט המחוזי בערעור ) קיבל את הערעור, בהסכמת הצדדים (כנראה עקב כך שהמבקש לא היה מיוצג בעת הרשעתו וגזירת דינו על ידי בית משפט השלום, שכן זה היה עיקר טיעונו של המבקש בערעורו). במסגרת זו נקבע כי פסק הדין של בית משפט השלום הנכבד יבוטל וכי הדיון יוחזר אליו – "על מנת לדון בהליך מתחילתו". תיבה אחרונה זו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד היא שעומדת בבסיס הבקשה שבפניי.

יש לציין כי באותו פסק דין קבע בית המשפט המחוזי עוד כי המערער ימשיך להיות במעצר עד למתן החלטה אחרת. גם החלטה זו היתה על דעת שני הצדדים .

6.

לאחר מכן המבקש הגיש בקשה לשחרורו ממעצר, מהטעם שלא התקיימה הקראה כדין בענינו – כפי שעולה, לשיטת המבקש, מפסק דינו של בית המשפט המחוזי שהורה, כאמור, על דיון בהליך מתחילתו . כב' השופטת ע' אטיאס

מבית המשפט השלום בקריות

קבעה, בהחלטה מתאריך 7.8.2012, כי לצרכי סעיף 60 ל חוק המעצרים –

אין בפסק הדין של בית המשפט המחוזי בערעור כדי לאיין, ככזו, את תוקף ההקראה שהתקיימה לגבי המבקש בראשית ההליך. לגישתה, העובדה שהמבקש לא היה מיוצג בעת ההקראה שהתקיימה בפני השופטת תדמור-זמיר איננה יכולה לאיין את עצם פעולת ההקראה – במיוחד כשעולה מפרוטוקול אותו דיון שהמבקש הבין את עובדות כתב האישום שהוקראו לו. השופטת אטיאס אף ביטלה את החלטת השופטת שלאעטה-חלאילה הנ"ל, והשיבה על כנה את בקשת המעצר עד תום ההליכים. יצוין כי השופטת אטיאס ראתה בהסכמת המבקש להשאר במעצר, שבאה לידי ביטוי בפרוטוקול הדיון בערעור שהתקיים בעניינו בבית המשפט המחוזי הנכבד, משום הסכמה להארכת מעצרו עד לדיון בבקשה המחודשת למעצרו עד תום ההליכים. מכל מקום, השופטת אטיאס ציינה, בפיסקה שחתמה את החלטתה, כי גם אם טעתה בקביעתה ופסק הדין של בית המשפט המחוזי בערעור אכן איין את ההקראה, הרי שפגם זה מהווה רק שיקול אחד במכלול השיקולים שיש לשקול בעת הכרעה בבקשה מחודשת להארכת מעצר, זאת תוך הסתמכות על מה שנקבע ב-בש"פ 1911/11 רועי רווה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.3.2011) (להלן: עניין

רווה ).

7.

בדיון שהתקיים בבית משפט השלום בקריות בתאריך 14.8.2012 קיים כב' השופט נ' סילמן הקראה חדשה למבקש – במסגרתה חזר בו המבקש מהודאתו, תוך שהצדדים שומרים על טענותיהם בהקשר לתוקף ההקראה המקורית. כן הורה כב' השופט סילמן

על מעצרו של המבקש עד תום ההליכים נגדו (בהסכמת בא-כוח המבקש עד להחלטה בערר שהגיש, כאמור בפיסקה 8 שלהלן), והפנה את המבקש לקבלת תסקיר מבחן – לבחינת חלופת מעצר.

8.

קודם לדיון שהתקיים בתאריך 14.8.2012, כאמור בפיסקה 7 שלעיל, הגיש המבקש ערר על החלטת כב' השופטת אטיאס

שקבעה כי ההקראה שנערכה למבקש בתחילת ההליך היתה תקפה. לטענת המבקש, מפסק הדין של בית המשפט המחוזי בערעור עולה כי ההקראה שקויימה בוטלה למעשה וכי לפיכך, מכוח האמור בסעיף 60 ל חוק המעצרים – לא ניתן להמשיך להאריך את מעצרו עד תום ההליכים, מאחר שחלפו 30 ימים ממועד הגשת כתב האישום נגדו (אלא בהתאם להוראות סעיף 62 ל חוק המעצרים – סמכות הנתונה לשופט של בית משפט זה).

9.

בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט כ' סעב ) דחה את הערר הנ"ל, תוך שהוא מסתמך, בין היתר, על מה שנקבע בנושא זה ב עניין

רווה וב-בש"פ 7829/10 טרמצי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.10.10) (להלן: עניין

טרמצי ), שעסקו בנפקות הראויה שיש לייחס לפגם של חלוף 30 ימים בין מועד הגשת כתב אישום לבין מועד הקראתו לנאשם.

על החלטה זו של כב' השופט סעב

הוגשה הבקשה שלפני.

10.

בקשת רשות הערר הנ"ל הוגשה תחילה על ידי המבקש בעצמו, ללא חתימת בא-כוחו, והיא לא היתה ברורה דיה. לפיכך ראיתי לנכון לבקש את תגובת המשיבה לה. בהחלטתי מתאריך 5.9.2012,

לאחר קבלת תגובת המשיבה , הוריתי למבקש להודיע לבית המשפט אם ברצונו להיות מיוצג בידי סנגור. תשובת המבקש בתאריך 9.9.2012 היתה כי הוא מיוצג על ידי עורך דין משה אזולאי . בעקבות הודעה זו, ביקשתי, בהחלטתי מתאריך 9.9.2012, ממי שצוין בהודעה כבא-כוח המבקש כאמור, להשיב, עד לתאריך 13.9.2012, אם הוא אכן מייצג את המבקש, ולהשלים את טיעוני המבקש, אם ימצא זאת לנכון – עד לתאריך 20.9.2012. בתאריך 24.9.2012 הגיעה לידי בקשת רשות ערר חדשה, שעליה חתום בא כוח המבקש.

לאחר תיאור כל השתלשלות ההתפתחויות הנ"ל, אעבור עתה לליבון הדברים.

דיון והכרעה

11.

דין הבקשה למתן רשות ערר – להידחות על הסף , בהתאם לסמכות הנתונה בסעיף 53(א1)(2) לחוק המעצרים, וזאת מבלי לגרוע מהאמור בפיסקה 17 שלהלן . עתה אפרט ואנמק קביעות אלו.

12.

המבחנים למתן רשות לערור לפי סעיף 53(א1) ל חוק המעצרים דורשים, על דרך הכלל, כי במכלול תימצא שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית, החורגת מעניינם של הצדדים להליך (ראו למשל: בש"פ 5092/11 צ'צ'לינצ'קי נ' מדינת ישראל (לא פורסם; 10.07.2011); בש"פ 7311/11 זידאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם; 18.10.2011)). יחד עם זאת בהתחשב במאטריה שבה עסקינן – דיני המעצרים, שעניינם שלילת הזכות לחירות – לעיתים רחוקות תוכל להינתן רשות לערור גם כאשר מתקיימות נסיבות פרטניות חריגות ומיוחדות המצדיקות זאת. ראו: בש"פ 3821/11 מימוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם; 20.6.2011); בש"פ 107/12 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם; 12.1.2012); בש"פ 4643/12 אבו שאקר נ' מדינת ישראל (לא פורסם; 14.06.2012). נסיבות חריגות ומיוחדות כאלה עשויות להתקיים במקרים שבהם סבור שופט של בית משפט זה כי החלטת בית המשפט המחוזי פוגעת בזכויות הנאשם מעבר למידה הדרושה, או מנגד – במקרים שבהם נראה כי החלטת בית המשפט המחוזי לא ייחסה את המשקל הראוי לביטחון הציבור.

13.

טענות המבקש לפני קשורות – בנסיבות המכלול – בצורה הדוקה ביותר לעניינו הפרטי של המבקש, ונוכח זאת אין בהן אותו מימד עקרוני המצדיק מתן רשות ערר. ככל שהבקשה מעוררת סוגיות, שיש להן השלכות רוחב – בכל הנוגע לנפקות הראויה שיש לייחס לפגמים של אי עמידה בדרישות סעיף 143 ל חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 וסעיף 60 ל חוק המעצרים – הרי שעניינים אלה מצאו, לעת הזו, תשובה בהחלטות שניתנו ב- ענין

רווה ו ב- ענין

טרמצי , בהן נקבע כי בעיקרון ניתן לתקן פגם של חלוף 30 יום ממועד הגשת כתב אישום עד קיום הקראה לנאשם – על ידי הקראה נוספת ודיון מחדש בבקשה למעצר עד תום ההליכים, תוך עריכת איזון בדיעבד בין השיקולים הרלבנטיים השונים – כשטיב הפגם ואורך המעצר אמורים לשמש מרכיבים באיזון זה. מכל מקום, אין בבקשה שלפני כדי לחדש משפטית בהקשר האמור, מה גם שהמבקש פה נתן הסכמתו להארכת מעצרו –

במסגרת פסק הדין שביטל את הרשעתו, והחזיר את ההליך לבית משפט השלום.

14.

רואה אני להוסיף כאן שלא נסתר מעיני כי בעבר נפסק על ידי בית משפט זה בהרכב מורחב, שנדרש להוראת סעיף 62 ל חוק המעצרים (בהקשר קרוב של סעיף 61(א) ל חוק המעצרים , שדן בהארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים) כי: "עם ביטול הכרעת דין על ידי ערכאת הערעור... תיוותר בידי הערכאה הדיונית הסמכות לדון במעצרו של הנאשם רק לתקופה המצטברת כדי תשעה חודשים" (בש"פ 5142/99 מורוזובה נ' מדינת ישראל , פ"ד נג(5) 643, פיסקה 10 לפסק דינה של השופטת (כתארה אז) ד' בייניש (1999) (להלן: עניין מורוזובה ). היקש מקביעה זו לעניננו יכול היה, אולי, ללמד כי אין לערכאה הדיונית סמכות להאריך את מעצרו של המבקש לאחר שתם מניין שלושים הימים מיום הגשת כתב האישום, בעת שההקראה שנעשתה בוטלה למעשה – בהחלטת בית המשפט של הערעור לקבל את ערעור המבקש ולהורות על חידוש ההליך מתחילתו. עם זאת ראוי להזכיר בהקשר זה שהנימוק

המרכזי, שעמד בבסיס הקביעות ב עניין רווה , היה כי על פי הפרקטיקה הנוהגת אשר הוכרה גם בפסיקה – השימוש בסעיף 62 ל חוק המעצרים נעשה לרוב ביחס לסעיף 61 לחוק האמור, ואילו במקרה של סעיף 60 ל חוק המעצרים , הרלבנטי לעניננו, נהוגה דרך אחרת

(של עריכת דיון DE NOVO

בבקשת המעצר), כפי שאכן קרה גם בעניננו.

בהתחשב בנסיבותיו המיוחדות של תיק זה, אין אני רואה איפוא צורך להידרש לטענה האפשרית הנ"ל (טענה שגם לא הועלתה בפני בצורה זו).

15.

למעלה מן הנדרש אציין בקצרה עוד כי לא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי גם לגופו של עניין. נראה לי שבית המשפט המחוזי הנכבד ערך איזון ראוי בין השיקולים הרלבנטיים השונים, בשים לב למכלול ונימק כנדרש את קביעותיו, וזאת מבלי שאני קובע מסמרות כלשהן בשאלה אם התקיים כאן פגם כלשהו מלכתחילה, אם לאו.

16.

לקראת סיום אוסיף כי בא-כוח המבקש ביקש לטעון גם כנגד תקפות החלטת השופטת ע' אטיאס להשיב על כנה את בקשת המעצר עד תום ההליכים (על דרך של ביטול החלטת השופטת ל' שלאעטה-חלאילה ,

שמחקה את הבקשה). בא כוח המבקש גרס בהקשר זה כי השופטת אטיאס לא היתה מוסמכת כלל לדון בהחלטה קודמת של מותב אחר באותה ערכאה, מבלי שהוגשה לה בקשה לעיון חוזר, או בקשה אחרת מטעם התביעה בנושא. דא עקא שטענה זו לא נטענה במסגרת הבקשה המקורית לשחרור ממעצר (בה היה המבקש מיוצג), ולפיכך לא ניתן להעלותה כעת, במסגרת בקשה למתן רשות לערור ב"גלגול שלישי".

17.

את החלטתו, מושא הבקשה שלפני, סיים כב' השופט כמאל סעב בהערה הבאה:

"אומנם נתונה לבית המשפט קמא הסמכות וכן שיקול הדעת המלא להכריע בבקשה למעצר עד תום ההליכים, אך אין ספק שלא ניתן להתעלם מהתמשכות ההליכים והדיונים בעניינו של העורר [המבקש כאן – ח"מ ], כשבמהלך כל תקופה זו הוא היה במעצר. לכן היה ותימצא חלופה מתאימה והולמת, ראוי לבחון בחיוב העדפת החלופה על פני המעצר, כמתחייב מן הדין".

הנני מצטרף ללא היסוס לסייפא של אמירה זו.

18.

נוכח כל האמור לעיל, ובין השאר על יסוד האמור בפיסקה 17 שלעיל – אין אני רואה מקום ליתן פה רשות לערור.