בש"פ 4643/12 חדר אבו שאקר נ. מדינת ישראל

1.

לפניי "ערר" על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (עמ"ת 38125-05-12, כבוד השופט ד' פיש ) מיום 6.6.2012, אשר דחתה את ערר המבקש על החלטת בית משפט השלום בחיפה (מ"ת 15248-04-12, כבוד סגנית הנשיא א' קנטור ) מיום 17.5.2012. כיוון שאין זכות לערור לבית משפט זה על החלטת בית המשפט המחוזי שניתנה בערר על החלטת בית משפט השלום, וכיוון שלא התבקשה רשות לערור על-פי הוראת סעיף 53(א1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, דין ה"ערר" להימחק על הסף. לפנים משורת הדין, אתייחס להליך דנן כאילו הוגשה בקשת רשות לערור.

2.

נגד המבקש, יליד 1993, הוגש לבית משפט השלום כתב אישום המייחס לו עבירות של גניבת רכב, נהיגה פוחזת של רכב, הפקרה אחר פגיעה, הפרעת שוטר במילוי תפקידו, חוסר פוליסה ונהיגת רכב מנועי ללא רישיון. על פי הנטען בכתב האישום, ביום 5.4.2012 הלך המבקש ברחוב החשמל בחיפה והבחין במפתחות רכבו של מוכר פרחים שהיו מונחים על גדר אבן. המבקש ניצל את ההמולה במקום, נטל את מפתחות הרכב, נכנס אליו, הניעו והחל לנהוג בו, למרות שמעולם לא היה לו רישיון נהיגה, הוא לא היה בקיא באופן הפעלת הרכב ובחוקי התנועה, וללא פוליסת ביטוח כנדרש. בהמשך לאמור, במהלך נסיעתו עבר המבקש לנתיב הנגדי ופגע ברכב. מעוצמת הפגיעה נגרם נזק של ממש לשני כלי הרכב וליושבי הרכב השני נגרמה פגיעה גופנית קלה. לאחר התאונה ברח המבקש מהרכב. לאחר מספר דקות הוא שב למקום, וכאשר פגשו שוטר ושאל לזהותו הוא מסר כי שמו "עבדאללה" וכי הוא תושב האזור ואין ברשותו תעודת זהות. בהמשך, ברח המבקש מהמקום בריצה, אולם הוא נתפש לאחר מרדף קצר על ידי שוטר.

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המדינה בקשה למעצרו של המבקש עד תום ההליכים המשפטיים בעניינו. ביום 17.5.2012 קבע בית משפט השלום כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות למבקש. כמו כן, עמד בית המשפט על כך שהעבירות המיוחסות למבקש אינן מקימות חזקת מסוכנות סטאטוטורית, אך מכלול הנסיבות והתשתית הראייתית מצביעים על מסוכנות ספציפית הנשקפת ממנו. כן הסיק בית המשפט מהאופן בו ביצע המבקש את העבירות, כי קיים חשש להימלטותו מן הדין. בתסקיר המעצר נמנע שירות המבחן ממתן המלצה, זאת בשל העדר שיתוף פעולה מצדו של המבקש. נוכח העדר המלצה של שירות המבחן, ניסיון בריחתו של המבקש מהמרכז לבריאות הנפש בטירת הכרמל והעדרם של מפקחים מתאימים, קבע בית המשפט כי לא ניתן ליתן אמון במבקש, וכן כי אין בחלופה שהוצעה ונבחנה כדי לאיין את מסוכנותו. לפיכך, הורה בית המשפט על מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים בעניינו. יצוין, כי בית המשפט היפנה את המבקש לקבלת חוות דעת פסיכיאטרית ונמצא שאינו לוקה במחלת נפש פסיכוטית ואינו זקוק לאשפוז פסיכיאטרי.

4.

על החלטת בית משפט השלום הגיש המבקש ערר לבית המשפט המחוזי בחיפה. ביום 22.5.2012 הורה בית המשפט על עריכת תסקיר מעצר משלים בעניינו של המבקש. אולם, בדיון שהתקיים ביום 4.6.2012 נמסר מכתב מאת שירות המבחן, בו נאמר כי לא נערך תסקיר משלים בשל העדר שיתוף פעולה מצד המבקש.

בהחלטתו מיום 6.6.2012 קבע בית המשפט, כי בנסיבות שנוצרו, היינו העדר שיתוף פעולה מצד המבקש עם שירות המבחן ואופן התנהלותו בדיונים בבית המשפט, קשה לאמוד את מידת המסוכנות הנשקפת ממנו, ולפיכך במצב הדברים האמור אין מקום בשלב זה להורות על שחרורו ממעצר. לצד האמור, הורה בית המשפט לשב"ס "לדאוג לכך שתיערך בדיקה רפואית ממצה, הן על ידי נוירולוג מומחה, ובדיקה חוזרת על ידי פסיכיאטר, בתנאים של אשפוז במידת הצורך, בעוד שהעורר נמצא בתנאי מעצר. את הבדיקות האמורות יש לערוך תוך 7 ימים מהיום".

5.

מכן הבקשה שלפניי, בגדרה טוען המבקש כי שגו הערכאות הקודמות משהורו על מעצרו עד לתום ההליכים. לטענתו, כלל לא מתקיימת עילת מעצר בעניינו, הן משום שהעבירות המיוחסות לו אינן מקימות חזקת מסוכנות, והן משום שהוא בחור צעיר ונעדר עבר פלילי. לטענת המבקש, הנימוק העיקרי להחלטת המעצר בעניינו הוא האופן בו התנהג בדיונים בבית המשפט, אשר התבטא בפרצי צחוק באולם. בעניין

החלופה שהוצעה, טוען המבקש, כי היא ראויה ויש בכוחה לאיין את המסוכנות הנמוכה הנשקפת ממנו.

6.

לאחר שבחנתי את טעוני המבקש ואת החלטותיהן של הערכאות הקודמות, הגעתי לכלל מסקנה, כי אין מקום ליתן רשות לערור, וזאת אף מבלי להידרש לתגובת המשיבה. כאמור, המבקש כלל אינו מנמק מדוע עניינו מצדיק מתן רשות לערור לפי סעיף 53(א1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996. כמו כן, הבקשה אינה מעלה סוגיות בעלות השלכות כלליות, וכך גם לא מתקיימות בעניינו של המבקש נסיבות מיוחדות שתצדקנה מתן רשות ערר בגלגול שלישי.

מעבר לדרוש אציין, כי אף לגופו של עניין אני סבור כי אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי. אכן, העבירות המיוחסות למבקש אינן מקימות עילת מעצר סטטוטורית. אולם, אני מסכים עם קביעותיהן של הערכאות הקודמות כי בנסיבות שנוצרו – בהן לא עומדת בפני בית המשפט המלצה של שירות המבחן, כאשר המבקש בוחר שלא לשתף פעולה ונוכח התשתית הראייתית באשר לאופן ביצוע העבירות ונסיבותיהן – לכאורה מדובר במי שנשקפת ממנו סכנה לשלום הציבור, ולא ניתן לשחררו אלא לחלופת מעצר הולמת שתיבחן על-ידי שירות המבחן, לאחר שתוערך מסוכנות המבקש.

יש להניח ולקוות כי בא כוחו של המבקש יעשה ככל הניתן על מנת לוודא שהמבקש יאובחן כראוי, ובמידה שתמצא חלופה הולמת ומתאימה, הוא ישוב ויביא לבחינתה על ידי בית המשפט.

בנוסף, על הגורמים המוסמכים להשלים את ביצוע הבדיקות עליהן הורה בית המשפט המחוזי וליתן למבקש כל טיפול רפואי שיידרש על פי תוצאותיהן. למותר להוסיף, כי אם תוצאות הבדיקות תצדקנה זאת, ניתן יהיה לפנות בבקשה לעיון חוזר בהחלטת המעצר.