בש"פ 4782/12 ויקטור אלמלך נ. מדינת ישראל

1.

בפני בקשת רשות ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז מתאריך 12.6.2012 (כב' השופטת מ' ברנט ), במסגרתה נדחתה בקשתו של המבקש לעיון חוזר – בהחלטה שניתנה בענינו בבית המשפט המחוזי מרכז בתאריך 17.5.2012 (מפי כב' השופטת ע' וינברג-נוטוביץ ). בגדרי ההחלטה האמורה, נתקבל ערר שהגישה רשות המיסים בישראל (מחלקה לתיקים מיוחדים), והמבקש הושם במעצר עד תום ההליכים, זאת חלף ההחלטה של בית המשפט השלום (כב' השופטת נ' מימון-שעשוע ) בדבר שחרורו לחלופת מעצר.

2.

בפתח הדברים יש לציין כי קיים פה קושי מסוים במישור סדרי הדין, שיובהר להלן: בקשה לעיון חוזר (לפי סעיף 52 ל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן:

חוק

המעצרים )) אמורה להידון בפני הערכאה המקורית , ולפיכך לכאורה היה צורך להגיש את הבקשה לעיון חוזר בפני בית משפט השלום – ולא בפני בית המשפט המחוזי. ראו: בש"פ 47/01 עיאדה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.4.2001); בש"פ 4850/99 פרושינובסקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.12.1999); בש"פ 4191/93 מדינת ישראל נ' גולדין (לא פורסם, 9.8.1993); יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים א' 396 (2008); רינת קיטאי-סנג'רו המעצר: שלילת החירות בטרם הכרעת הדין 340 (2011).

זאת ועוד, מעיון בבקשת רשות הערר שבפני, עולה כי המבקש תוקף למעשה את החלטת בית המשפט המחוזי הנכבד שקיבל את ערר רשות המיסים, ומבקש ליתן רשות ערר על ההחלטה האמורה, כאשר ה"וו" עליו הוא נאחז לצורך זה היא החלטת הסירוב בבקשתו לעיון חוזר. נראה לי כי המבקש נזקק ל"וו" כאמור, שכן על-פני הדברים הוא חרג לכאורה ביום ממנין הימים המוקנה לו לשם הגשת בקשה למתן רשות ערר בהתאם לסעיף 53(ג) ל חוק המעצרים והוראות חוק הפרשנות, תשמ"א-1981 . די היה באיחור הנ"ל על מנת לדחות את הבקשה שלפני ואולם נוכח השתלשלות ההליך – זו הפעם אני נכון להמשיך בבירור הדברים.

להלן אביא את העובדות הרלבנטיות למכלול.

3.

נגד

המבקש, הוגש כתב אישום בגין מאות עבירות על חוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975 (להלן: חוק מע"מ ), בכללן של אלה: עבירות של התחמקות מתשלום מס, הכנה וניהול של רשומות ופנקסי חשבונות כוזבים וזיוף מסמכים לפי סעיפים 117(ב)(7-5), 117(ב1), (ב2) ל חוק מע"מ . כתב האישום מייחס למבקש גם עבירות של התחמקות ממס בכוונה ובמזיד לפי סעיפים 220(5-4) ל פקודת מס הכנסה [נוסח חדש] ועבירות של שימוש במסמך מזויף ושיבוש הליכי משפט לפי סעיפים 420 ו-244 ל חוק העונשין, תשל"ז-1977 בהתאמה.

ההיקף הכספי של העבירות המיוחסות למבקש, שנעשו בדרך של הפצת חשבוניות פיקטיביות על-ידו, הינו בסך של מעל ל-69.5 מליון ש"ח, שהמס המתחייב מהן הוא בסך של כ-9.8 מליון ש"ח. בנוסף, היקף ניכוי התשומות בדיווחים תקופתיים ללא מסמך, בהם נאשם המבקש, הוא בסך של כ-1.5 מליון ש"ח.

4.

לחובת המבקש עבר פלילי, לרבות מאסרים שריצה בגין עבירות שונות, ובכללן: בריחה ממשמורת חוקית, איומים, תקיפה, עבירות נגד עובדי ציבור, עבירות רכוש וסמים, עבירות שימוש במסמך מזויף, תרמית והשמדת ראיות. הרשעתו האחרונה של המבקש היתה בשנת 1997.

5.

בית משפט השלום הנכבד הורה על הפניית המבקש לשירות המבחן לצורך הכנת תסקיר מעצר, בנימוק שבעבירות כלכליות – מעצר עד תום ההליכים הוא החריג. התסקיר שהוגש העלה כי המפקחות המוצעות (בת-זוגו ודודתה) תתקשינה לשמש בתפקיד מסיבות שונות. יחד עם זאת לאחר שקילת המכלול, הורה בית המשפט השלום הנכבד על שחרורו של המבקש לחלופה בבית בת-זוגו בתנאים של "מעצר בית", עם איזוק אלקטרוני. בצד זאת המבקש נדרש לחתום על התחייבות עצמית ולהמציא ערבויות מבת זוגו ודודתה (המפקחות) בסך מאה אלף ש"ח כל אחת. כן נדרש המבקש להפקיד חמישים אלף ש"ח במזומן, או ערבות בנקאית בסכום זה. ונאסר עליו ועל המפקחות להכניס לבית מבקרים כלשהם, למעט קרובי משפחה מדרגה ראשונה. כמו כן, נאסר על המבקש לתקשר עם אחרים בכל אמצעי תקשורת שהוא והוצא נגדו צו עיכוב יציאה מהארץ.

המדינה הגישה כאמור ערר על החלטה זו.

6.

בית המשפט המחוזי הנכבד (כב' השופטת וינברג-נוטוביץ ), קיבל את ערר המדינה, והורה על מעצרו של המבקש עד תום ההליכים המשפטיים כנגדו מן הטעם שמעשיו במהלך השנים 2012-2006, לפי הנטען, חמורים והיקפם הכספי גדול. נוסף לכך צויין גם כי לחובתו עומד עברו הפלילי המכביד, אשר מצביע על מסוכנותו של המבקש ועל דפוס התנהגות עברייני, הגם שהרשעתו האחרונה היא אכן משנת 1997. כן ציין בית המשפט כי אין להתעלם מכך שהעבירות, מושא כתב האישום הנ"ל, דומות לחלק מהעבירות, נושאי הרשעותיו הקודמות. עוד הדגיש בית המשפט המחוזי הנכבד כי העבירות הנטענות בכתב האישום ניתנות לביצוע גם מתוך הבית – תחת התנאים המגבילים שהוטלו. לדברים הללו, הוסיף בית המשפט המחוזי כי קמה פה גם עילת מעצר בשל החשש לשיבוש מהלכי משפט – עבירה אשר אף היא מיוחסת לעורר בכתב האישום, כאמור לעיל. נוסף על כך הועלה גם החשש כי המבקש ימלט מן הדין, בהתחשב בכך שבשנת 2009, עת נעצר המבקש ושוחרר בערבות, הוא מסר למחלקת החקירות של מע"מ כתובות מגורים שגויות. בית המשפט המחוזי הוסיף עוד כי תסקיר המעצר שלל את החלופות המוצעות, וכן ציין כי הערבויות שנקבעו על-ידי בית משפט השלום אינן מרתיעות בתיקים מסוג זה. לבסוף, הדגיש בית המשפט המחוזי הנכבד כי השיקול בדבר הזמן הרב שבו צפוי להימשך ההליך המשפטי (נוכח ריבוי העדים והמסמכים), איננו מכריע כשהוא עומד לבדו אל מול השיקולים האחרים: פוטנציאל ההישנות של התנהגות עוברת חוק וקיומו של סיכון לציבור, אם ישוחרר המבקש לחלופת המעצר.

מאוחר יותר, בית המשפט המחוזי דחה כאמור את בקשתו של המבקש לעיון חוזר.

מכאן הבקשה שבפני.

7.

המבקש טוען כי בעבירות כלכליות הכלל מורה על מציאת חלופת מעצר והחריג הוא מעצר מאחורי סורג ובריח, וזאת רק במקרים בהם מדובר בנאשמים המסכנים את בטחון הציבור. עוד מציין המבקש כי בית המשפט המחוזי הנכבד לא נתן את המשקל הראוי למשך ההליך הצפוי. המבקש טוען עוד כי בטעות יוחס משקל רב לעברו הפלילי, זאת בשים לב לעובדה כי הרשעתו האחרונה היתה בשנת 1997, על רקע התמכרות לסמים, ומאז הוא שיקם את עצמו. לסיום, המבקש טוען כי תנאי השחרור המגבילים, שהשית עליו בית משפט השלום הנכבד, הינם מהודקים

ביותר – והם יאיינו, או יפחיתו משמעותית את מסוכנותו. לחילופין הוא מבקש כי יערך תסקיר משלים בו תבחן התאמתם של מפקחים נוספים ותוגדלנה הערבויות.

8.

דין הבקשה לרשות ערר – להידחות על הסף , בהתאם לשיקול הדעת המסור לבית משפט זה כאמור בסעיף 53(א1)(2) לחוק המעצרים . אפרט קביעתי להלן.

9.

המבחנים למתן רשות לערור לפי סעיף 53(א1) ל חוק המעצרים דורשים, על דרך הכלל, כי במכלול תימצא שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית, החורגת מעניינם של הצדדים להליך (ראו למשל: בש"פ 5092/11 צ'צ'לינצ'קי נ' מדינת ישראל (לא פורסם; 10.07.2011); בש"פ 7311/11 זידאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם; 18.10.2011)). יחד עם זאת בהתחשב במאטריה שבה עסקינן – דיני המעצרים – לעיתים רחוקות תוכל להינתן רשות לערור גם כאשר מתקיימות נסיבות פרטניות חריגות ומיוחדות המצדיקות זאת. ראו: בש"פ 3821/11 מימוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם; 20.6.2011); בש"פ 107/12 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם; 12.1.2012); בש"פ 4643/12 אבו שאקר נ' מדינת ישראל (לא פורסם; 14.06.2012). נסיבות חריגות ומיוחדות אלה עשויות להתקיים במקרים שבהם סבור בית משפט זה כי החלטת בית המשפט המחוזי פוגעת בזכויות הנאשם מעל למידה הדרושה, ומנגד במקרים שבהם סבור בית משפט זה כי החלטת בית המשפט המחוזי איננה מייחסת את המשקל הראוי לביטחון הציבור.

10.

בנוגע לעבירות בעלות אופי כלכלי, נפסק בעבר כי אם סביר להניח כי שחרור הנאשם עלול לגרום לסיכון לשלום הציבור ניתן להורות על מעצרו עד תום ההליכים, וזאת גם במקרים בהם המסוכנות עלולה להילמד מתוך נסיבות ביצוע העבירות הנטענות (פגיעה חמורה בקופת הציבור, או ברכוש של רבים), ובלבד שאלה נעשו באופן שיטתי, בהיקף נרחב ותוך שימוש באמצעים מתוחכמים (ראו: בש"פ 5431/98 רוסלן נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(4) 268

(1998); בש"פ 2797/04 מדינת ישראל נ' קעדאן (לא פורסם, 28.3.2004); בש"פ 10681/08 מדינת ישראל נ' בן דוד

(לא פורסם, 19.1.2009); בש"פ 8244/09 מדינת ישראל נ' וייסמן

(27.10.2009) (להלן: ענין וייסמן ); בש"פ 8611/09 סטבינסקי נ' מדינת ישראל (5.11.2009); בש"פ 11108/05 רייזין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.12.2012)).

11.

הנה כי כן – נוכח נסיבות המכלול אין בידי לקבל את בקשת הרשות לערור. טענות המבקש לפני קשורות בצורה הדוקה לענינו הפרטי, ואין בהן מימד עקרוני, המצדיק מתן רשות ערר. בנוסף, לאחר עיון בכלל החומר שהוגש, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי הנכבד גם לגופה. נראה לי שבית המשפט ערך איזון ראוי בין השיקולים השונים ונימק כדבעי את קביעותיו. בית המשפט הנכבד קבע כי מסוכנותו ותחכומו של המבקש מחייבים את השארתו במעצר עד לתום ההליכים בענינו, זאת בהתאם לפסיקה של בית משפט זה. יתר על כן, נוכח הנסיבות שבכאן – בית המשפט המחוזי התרשם מכך שהחלופות השונות שהוצעו, לרבות אמצעי הפיקוח האלקטרוני, אינן יכולות להוות תחליף למעצר, וכן לא יהיה בהן כדי להשיג את תכלית המעצר, בהתחשב בעבירות הזיוף והמרמה בהן הואשם המבקש (השוו: ענין וייסמן ; בש"פ 6661/08 חמידולוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.8.2008)). גם במסקנה זו, אין מקום להתערב בשלב זה, אלא אם כן יחול שינוי נסיבות מהותי ביותר.

12.

סוף דבר – הבקשה שבפני נדחית על הסף , הן מהטעם הפרוצדוראלי הנזכר בפיסקה 2 שלעיל, הן מהנימוקים הנוספים אותם פירטתי בהרחבה לעיל.