בש"פ 6319/15 אורי פולק נ. מדינת ישראל

1.

לפני בקשת רשות לערור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ד' שריזלי ) מתאריך 11.8.2015 ב-עמ"ת 4730-08-15, בגדרה נדחה עררו של המבקש על החלטתו של בית המשפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט ש' בקר ) מתאריך 29.7.2015 ב-מ"ת 34515-04-15 להותיר את המבקש במעצר, מאחורי סורג ובריח, עד תום ההליכים.

להלן אביא את תמצית העובדות הצריכות לעניין.

רקע עובדתי והליכים קודמים

2.

בתאריך 4.2.2015 הוגש נגד המבקש כתב אישום, המייחס לו שמונה אישומים, שעניינם בעבירות של: הטרדה באמצעות הטלפון, פגיעה בפרטיות, איומים כלפי נשים והפרת הוראה חוקית. בתאריך 3.2.2015, כתב האישום תוקן, במסגרת הסדר טיעון, והוא צומצם לארבעה אישומים בלבד, תוך שעניינן של שלוש נשים נמחק ממנו. בהקשר זה יודגש כי המבקש הודה בעובדות כתב האישום המתוקן, והורשע, בתאריך 7.7.2015, בעבירות המיוחסות לו, על פי הודאתו. עוד יוער כי ההליך העיקרי בתיק זה כבר קבוע לשמיעת טיעונים לעונש לחודש אוקטובר (ומשום כך, קרב לסיומו).

על פי עובדות כתב האישום המתוקן, שאף סוכמו בגדר החלטתו של בית משפט השלום הנכבד, מושא בקשה זו – המבקש נהג להציג בפני נשים, אותן היה פוגש בבתי קפה, מצגי שווא וסיפורי בדים בדבר עברו הצבאי העשיר, כביכול, וזאת כדי להשיג את קרבתן. לאחר שהיו "נופלות ברשתו" – המבקש היה כובל את הנשים לקשר "בלתי נגמר ממנו לא יכלו לצאת" (ראו: סעיף 3 לכתב האישום המתוקן מתאריך 4.2.2015, וכן עמ' 34 לפרוטוקול הדיון בבית משפט השלום בתל אביב – יפו, מתאריך 29.7.2015). כאשר הנשים ניסו להפסיק את הקשר עם המבקש, הלה היה מתחיל במסכת של הטרדות, לרבות מעקבים כלפי אותן נשים, תוך שהוא ממרר את חייהן, פוגע בפרטיותן ולא נותן להן מנוח.

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום כנגד המבקש, המשיבה הגישה גם בקשה לעצור את המבקש עד תום ההליכים נגדו. בקשה זו התקבלה על ידי בית משפט השלום הנכבד, והחלטתו אושרה, במסגרת ערר שהוגש על ידי המבקש לבית המשפט המחוזי (כב' השופט ד"ר ע' מודריק ).

יחד עם זאת, השופט ע' מודריק העיר באותו עניין כי "אם יהיה לאל ידו [של המבקש – ח"מ ] להציג חלופת מעצר שתכלול פיקוח אמין של גורם הנעדר עבר פלילי, אפשר יהיה לשקול בכל-זאת נקיטת חלופת מעצר, וזה מפני שהעבירות המיוחסות [למבקש – ח"מ ] אינן כרוכות בפגיעה פיזית ובסיכון פיזי לבני-אדם" (ראו: שם).

4.

בחלוף כשלושה חודשי מעצר, המבקש הגיש בקשה לעיון חוזר לבית משפט השלום הנכבד, שבגדרה עתר לבחון את שחרורו לחלופת מעצר בתנאי מעצר-בית,

במוסד "אור ישראל – דרך ה'" בירושלים, בפיקוח רציף של שניים מאנשי המוסד הנ"ל. בית משפט השלום הנכבד קיבל את הבקשה (להלן: ההחלטה המקורית על שחרורו של המבקש ) , וזאת חרף היכרותם הדלה של המפקחים האמורים עם המבקש, ולמרות שהוא מצא קושי באופן ההתנהלות הכללי של מוסד זה.

5.

על ההחלטה הנ"ל הגישה המשיבה ערר (להלן: הערר השני ), אשר נידון אף הוא בפני כב' השופט ד"ר ע' מודריק . כב' השופט מודריק בחן האם יש בחלופת המעצר שהוצעה על ידי המבקש כדי לאיין את מסוכנותו, ובפרט – האם הפיקוח בידי שני עובדי המוסד האמורים הינו אמין דיו, לנוכח מיהותם ובשים לב לנהלים שיחולו על המבקש בעת שהותו במוסד. בניגוד לעמדת בית משפט השלום באותו עניין – השופט מודריק סבר כי מענה לשאלה זו יכול להינתן רק לאחר שחלופת המעצר האמורה תיבדק על ידי שירות המבחן, וקבע כדלקמן: "מאחר שהערר שלפני מכוון להחזקת המשיב במעצר עד תום ההליכים, אני למעשה דוחה את הערר; אך מתנה את שחרור המשיב למעצר בית בחלופה שהוצעה, בתסקיר מעצר הולם של שירות המבחן" (ראו: ההחלטה ב ערר השני , בעמ' 6). בהמשך הדברים, נקבע עוד כי העניין יובא לדיון מחודש בפני בית המשפט השלום.

6.

בעקבות ההחלטה הנ"ל, הוגשו לבית משפט השלום הנכבד שני תסקירים נוספים בעניינו של המבקש. הראשון, מתאריך 10.5.2015 (להלן: התסקיר הראשון ), והשני מתאריך 28.7.2015 (להלן: התסקיר השני ).

בגדר התסקיר הראשון , נבחנה שוב האפשרות לשחרר את המבקש לחלופת מעצר בישיבת "אור ישראל – דרך ה'". החלופה האמורה נפסלה לנוכח שורה של טעמים, לרבות העובדה שהמפקחים המוצעים אינם מכירים את המבקש, את מאפייני התנהגותו האלימה ואת עברו הפלילי. לצד זאת, נבחנה האפשרות לשחרר את המבקש לחלופה אחרת, בבית פרטי בירושלים, תחת שני מפקחים. אולם, חלופה זו נפסלה אף היא משום ששני המפקחים המוצעים, אשר גם להם אין היכרות מספקת עם המבקש, נעדרו, בלא התראה מוקדמת, מהפגישה עם שירות המבחן.

בגדר התסקיר השני נעשה ניסיון לבחון בשנית את חלופת המעצר בבית הפרטי בירושלים, אך המפקחים המוצעים שוב לא הופיעו לפגישה עם גורמי המבחן. תחת זאת, נבחנה חלופת מעצר נוספת – בדמות מעצר בתנאי איזוק אלקטרוני בביתם של עופר רחימה ורעייתו (שיש להם היכרות מוקדמת עם המבקש דרך מכרים משותפים), בעיר מגוריו של המבקש, קריית גת, ובפיקוחו של אדם נוסף. שירות המבחן המליץ לאשר, לא בלי התלבטות, את החלופה האמורה. זאת, חרף העובדה שצוין בתסקיר כי המבקש זקוק לפיקוח צמוד ורציף, לאור נטיותיו האובססיביות והרצון המתמיד ליצור קשר עם המתלוננות, תנאים אשר לא עולה במפורש מן התסקיר כי ניתן להגשימם במסגרת החלופה המוצעת. כן צוין בתסקיר הנ"ל כי חלופת המעצר האמורה נמצאת בסמוך למקומות שבהם בוצעו העבירות, מושא כתב האישום, וכי אחד מבין שני המפקחים המוצעים איננו עושה רושם של אדם סמכותי, אשר מודע לבעיותיו של המבקש.

7.

בית משפט השלום (כב' השופט ש' בקר ), דחה בהחלטה מפורטת ומעמיקה את בקשתו של המבקש לעיון חוזר, והורה על המשך מעצרו של המבקש עד תום ההליכים נגדו. זאת, לאחר שבחן את התסקירים האחרונים בעניינו של המבקש, והתרשם כי מידת הסיכון הנשקפת מן המבקש כלפי סביבתו, ובפרט כלפי נשים, מוסיפה להיות גבוהה, כפי שעולה, לשיטתו של בית משפט השלום הנכבד, גם מגיליון הרישום הפלילי של המבקש (המעיד על היותו רצידיביסט), מהעובדה שמרחפים מעל ראשו של המבקש 14 חודשים של מאסר על תנאי בני הפעלה, מגזרי הדין הקודמים בעניינו של המבקש ואף מכתב האישום שהוגש נגדו בגדר ההליך הנוכחי. בית משפט השלום הנכבד אף חקר באורח בלתי אמצעי את אחד המפקחים שהוצעו ב תסקיר השני , מר עופר רחימה, והביע ספק באשר למידת התאמתו לשמש בתפקיד זה (יוער כי המפקח הנוסף שהוצע – כלל לא התייצב לדיון).

8.

המבקש הגיש ערר על החלטתו של בית משפט השלום, וזה נדחה בהחלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב–יפו (כב' השופטת ד' שריזלי ). בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי לא הוצגה בעניינו של המבקש חלופת מעצר הולמת, הכוללת מפקחים "בעלי שיעור קומה" שמכירים היטב את המבקש ואת דפוסי התנהגותו, ואשר מסוגלים להטיל עליו מרות כנדרש בנסיבות העניין. בהקשר זה, בית המשפט הנכבד הוסיף את הדברים הבאים:

"נדרש בעניינו של העורר [המבקש דכאן – ח"מ ] פיקוח הולם במסגרת חלופת מעצר שתוצע (...) [כלומר] מפקחים אשר מודעים לבעיותיו של העורר ולרמת הסיכון שבו. אלה מילות המפתח ואליהן התייחס השופט בקר בהרחבה בהחלטתו. המילה "בעיותיו" איננה מתחילה אפילו לתאר את דמותו ותכונותיו של העורר, כפי שאלה מצטיירות מכתב האישום, גם לאחר תיקונו, מהמעשים שבהם כבר הודה בכתב האישום המתוקן, וגם ובנוסף, מהמעשים שבגינם הורשע בעבר, החזרה הבלתי נלאית על אותם מעשים, ריבויים, וגם מהתנהלותו כלפי נשים, הכוללת הטרדות חוזרות, פגיעה בפרטיות וגם הפרת הוראה חוקית, כאשר מעשיו מתאפיינים, כך למדתי, בתחכום, במניפולטיביות, בהולכת שולל ובהעמדת פנים (...) עוצמת הפגיעה המנטלית בקורבנות היא בעלת פוטנציאל קשה ומזיק לאין שיעור".

לאור האמור, הורה בית המשפט הנכבד קמא על דחיית הערר, ומכאן הבקשה שלפני.

9.

המבקש משיג על החלטות בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי בעניינו, הסותרות, לשיטתו, הן את המלצות התסקיר השני והן את ההחלטה המקורית על שחרורו . הוא טוען כי בקשתו מעוררת שאלה עקרונית, והיא: האם ייתכן כי בית המשפט ידבר ב"שני קולות", במובן זה שיקבע, בתחילה כי יש לשחררו לחלופת מעצר, ובהמשך, חרף המלצה של שירות המבחן – יקבע הפוך.

המבקש מציין עוד כי הוא עצור מאז חודש ינואר 2015, בתנאים קשים, בעוד שאמו מצויה על ערש דווי בשל מחלה, ואחיו, הסובל מפרקינסון, איננו מסוגל לבקרו.

לבסוף, המבקש עותר כי אורה לסנגוריה הציבורית למנות לו ייצוג מטעמה, וזאת כדי שיוכל להגיש בקשת רשות ערר "מסודרת ומנוסחת כראוי", כלשונו. המבקש מציין בהקשר זה, כי הוא כבר מיוצג על ידי הסנגוריה הציבורית בתיק העיקרי.

דיון והכרעה

10.

לאחר עיון בבקשה שלפני, על מכלול המסמכים שצורפו לה, לרבות תסקירי שירות המבחן בעניינו של המבקש, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה למתן רשות ערר – להידחות על הסף , בהתאם לסמכות הנתונה לי בסעיף 53(א1)(2) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ( , וזאת אף ללא צורך להורות על מינויו של סנגור ציבורי למבקש.

את הטעמים לכך אביא בקצרה מיד בסמוך.

11.

כלל הוא כי המבחנים למתן רשות לערור לפי סעיף 53(א1) ל חוק המעצרים

דורשים, שבמכלול תימצא שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית, החורגת מעניינם של הצדדים להליך. יחד עם זאת, לעיתים רחוקות תוכל להינתן רשות לערור גם בהתקיים נסיבות פרטניות חריגות המצדיקות זאת. כך, למשל, מקום בו נמצא כי זכויות הנאשם נפגעו מעבר למידה הדרושה, או מנגד – במקרים שבהם נראה כי החלטת בית המשפט המחוזי לא ייחסה את המשקל הראוי לשיקולים של ביטחון הציבור ( ראו מהעת האחרונה: בש"פ 6300/15 אלקחשר נ' מדינת ישראל (25.9.2015); וכן: בש"פ 6301/12

בטש נ' מדינת ישראל

(04.10.2012); בש"פ 2282/13 שלבי נ' מדינת ישראל (28.03.2013) ;

בש"פ 151/15

שרקי נ' מדינת ישראל (09.01.2015); בש"פ 161/15 פלוני נ' מדינת ישראל (02.03.2015)).

12.

סבורני כי המקרה שלפני איננו מעורר שאלה משפטית עקרונית, החורגת מעניינו הפרטני של המבקש, או כי זכויותיו קופחו במידה המצדיקה את התערבותי בגדר ערר ב"גלגול שלישי".

בקשותיו החוזרות והנשנות של המבקש להשתחרר לחלופת מעצר נבחנו פעם אחר פעם הן בידי בית משפט השלום, והן בידי בית המשפט המחוזי – והן נדחו, באופן שיטתי, לאור המסוכנות הרבה הנשקפת מן המבקש, בשים לב לחומרת העבירות שביצע ולעובדת הישנותן, וכן בהיעדרן של חלופות מעצר הולמות (זאת, למעט בהחלטה אחת של בית משפט השלום, שבוטלה על ידי בית המשפט המחוזי, כמבואר לעיל). מכאן שהסוגיה המשפטית אותה הציג המבקש איננה תואמת את העובדות כהווייתן. מעבר לכך, המכלול שלפני מעורר סוגיה הכרוכה בטבורה לנסיבותיו האישיות של המבקש, ובפרט ביחס לחלופות המעצר הקונקרטיות שהוצגו בעניינו, ומשכך הוא איננו מקיים את אמות המידה המצדיקות מתן רשות לערור.

13.

למעלה מן הצורך, אציין כי גם לגופו של עניין, סבורני שלא נפל פגם בהחלטה לדחות את עררו של המבקש, ולהורות על המשך מעצרו של המבקש עד תום ההליכים נגדו.

כפי שבואר לעיל, בית משפט השלום הנכבד אכן סבר, בשלב כלשהו, כי ניתן יהיה לשחרר את המבקש לחלופת מעצר בתנאי "מעצר-בית" במוסד "אור ישראל – דרך ה'", ואולם החלטה זו בוטלה על ידי בית המשפט המחוזי הנכבד, במסגרת ערר שהוגש מטעם המשיבה, ושחרורו של המבקש לחלופת מעצר הותנה בעריכת תסקיר עדכני בעניינו. בית משפט השלום הנכבד בחן את התסקירים העדכניים, התרשם באופן בלתי אמצעי מאחד המפקחים, שניאות להתייצב לדיון, וקבע כי החלופות המוצעות אינן הולמות את צרכיו של המבקש בנסיבות. בהמשך, בית המשפט המחוזי הנכבד, נדרש אף הוא לסוגיה האמורה, בגדרי ערר שהוגש מטעם המבקש, וקבע בפסק דין מנומק, המעוגן היטב בעובדות המקרה, כי הוא איננו רואה מקום להתערב בהחלטתו של בית משפט השלום. מתיאור דברים זה עולה כי בתי המשפט, בנסיבות שפורטו, לא "דיברו בשני קולות", כטענת המבקש, אלא הכריעו בסוגיה האמורה על פי מיטב שיקול דעתם, כנדרש מהם.

הנה כי כן, גם לאחר שהבאתי בחשבון את תקופת מעצרו הארוכה של המבקש ואת נסיבותיו המשפחתיות המצערות – לא מצאתי כי זכויותיו של המבקש קופחו באופן המצדיק את התערבותי במסגרת ערר ב"גלגול שלישי". בהקשר זה אזכיר כי בתי המשפט קמא הנכבדים הביעו, בהחלטותיהם, נכונות עקרונית לשחרר את המבקש לחלופה, ואולם, נמנעו מעשות כן בסופו של הליך, לנוכח אי התאמתם של המפקחים המוצעים לעניין זה, ונטיותיו הרצידיביסטיות של המבקש, העולות בבירור, בין היתר, מעברו הפלילי ומתסקירי שירות המבחן בעניינו. מסיבה זו, ובשים לב לכך שהמבקש כבר הודה והורשע בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום המתוקן, ולכך שהתיק העיקרי קבוע לשמיעת טיעונים לעונש – לא ראיתי לנכון להיעתר לבקשה שבפני.

14.

אדגיש כי לא נעלמה מעיני העובדה שהמבקש לא היה מיוצג בהליך שלפני (ולכן גם הארכתי מעט בתיאור הדברים). יחד עם זאת, לנוכח המסקנה שאליה הגעתי לגופם של דברים , ובהתייחס למעמדו הנוכחי של המבקש כמי שחזקת החפות איננה עומדת לו עוד בעקבות הרשעתו על פי הודאתו, וכן בשים לב לכלל, שלפיו מינויו של סנגור ציבורי לנאשם בלתי-מיוצג, בהליכים המתנהלים ב"גלגול שלישי", איננו מתחייב כעניין שבשגרה (ראו, לדוגמה: רע"פ 5558/15 דמרי נ' מדינת ישראל (29.9.2015);

רע"פ 8879/13

אברהם נ' מדינת ישראל , פסקה 9 (16.1.2014); רע"פ 6272/13

דאהרי נ' מדינת ישראל , פסקה 7 (11.2.2014)) – לא ראיתי להורות, בנסיבות העניין, על מינויו של סנגור ציבורי למבקש בגדרו של הליך זה.

15.

סוף דבר: הבקשה למתן רשות ערר והבקשה למינוי סנגור – נדחות.