בש"פ 7143/13 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

לפני בקשת רשות לערור על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט צ' קאפח ) מתאריך 29.9.2013, ב-עמ"ת 39906-09-13, שבגדרה נדחה ערר שהגיש המבקש על החלטת בית משפט-השלום בתל אביב-יפו (להלן גם: בית משפט השלום ) מתאריך 6.8.2013 (כב' השופטת ת' שחם קינן ), ב-מ"ת 32344-07-13, במסגרתה נקבע כי קיימת תשתית לכאורית להוכחת האישום המיוחס למבקש, ובהמשך לכך הוארך מעצרו של המבקש עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו (בהחלטתה של כב' השופטת מ' בן ארי מתאריך 17.9.2013).

2.

כרקע לדברים אציין כי בתאריך 16.7.2013 הוגש נגד המבקש כתב אישום בבית משפט השלום בתל אביב-יפו הנכבד, המגולל סדרה של מעשים מגונים בקטינה (ילידת שנת 2006 – להלן: הקטינה ).

בעת הדיון בבקשת המדינה למעצר המבקש עד תום ההליכים (לפי סעיף 21 ל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), שנדונה בתאריך 6.8.2013 – בית משפט השלום הנכבד עיין בחומר הראיות וסבר כי נכון לאותו שלב – קיימות ראיות לכאורה נגד המבקש . המשך הדיון בשאלת מעצר המבקש עד לתום ההליכים נדחה, לצורך קבלת תסקיר מעצר בעניינו. בתאריך 17.9.2013, כשהמלצת תסקיר המעצר מונחת בפניו (זו התקבלה בתאריך 16.9.2013), הורה בית משפט השלום (כב' השופטת מ' בן ארי ), כי לאור מכלול הנתונים שעומדים בפניו (לרבות מסוכנותו הנטענת של המבקש והיעדרה של חלופת מעצר הולמת) – יש להורות על מעצרו של המבקש עד לתום ההליכים.

3.

המבקש הגיש ערר לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו הנכבד בתאריך 23.9.2013 על ההחלטות הנ"ל של בית משפט השלום, ובגדרו טען, בין היתר, כי שגה בית משפט השלום הנכבד בכך שקבע כי קיימות ראיות לכאורה נגדו. הוא התבסס על קביעת חוקרת הילדים ביחס לקשיי הערכת המהימנות של עדות הקטינה (אשר נאסר עליה להעיד). כן היה מקום, לעמדתו, לתת משקל אפסי לעדותה של הקטינה (ובשל כך הוא סבר כי הודעתה של אמה בחקירתה איבדה מיכולתה להוות "סיוע" לעדות בתה). המבקש טען עוד כי מצפייה בקלטת החקירה, שהתנהלה בעניינו, בשפה הערבית, לא ניתן היה ללמוד בהכרח כי הוא הודה במיוחס לו.

4.

בית המשפט המחוזי הנכבד שדן בערר – לא מצא שגיאה בממצאיו של בית משפט השלום ביחס לקיומן של ראיות לכאורה נגד המבקש (בתאריך 29.9.2013). בית המשפט המחוזי הנכבד סבר כי עדות חוקרת הילדים בנוגע למהימנות עדות הקטינה, איננה קונקלוסיבית (באשר חוקרת הילדים שהתקשתה להעריך את מהימנות הקטינה – מסרה באותה כפיפה, כפי שעולה מהחלטת בית המשפט המחוזי הנכבד, כי דברי הקטינה כללו גם: "הדגמות ותיאורים אותנטיים"), ומכל מקום, קבע, שאת הפגיעה הנטענת במהימנות עדות הקטינה, ניתן להשלים, בשניים: ב"תגובתה הטבעית של הקטינה לאירוע" וכן ב"הודעת האם באשר להתנהגות הילדה לאחר מכן", והוסיף כי קושיות אלו ידונו בהמשך – במסגרת ההליך העיקרי.

מכאן בקשת רשות הערר שלפני .

5.

בבקשת רשות הערר שהוגשה לבית משפט זה, חזר המבקש על טיעוניו בערר שנדון בבית המשפט המחוזי הנכבד, ופרט לכך הוסיף וטען, בין היתר, כי בית המשפט השלום, כמו גם בית המשפט המחוזי – לא שקלו כראוי את הראיות לכאורה במבחני

הלכת זאדה (בש"פ 8087/95

זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133 (1996)). 2) 133

דיון והכרעה

6.

דין הבקשה –

להידחות על הסף , וזאת מכוח הסמכות הנתונה לי על-פי סעיף 53(א1)(2)

לחוק המעצרים , שכן אין המקרה שבפני בא בגדר הנסיבות המצדיקות מתן רשות ערר לפי המבחנים שנקבעו בפסיקה לעניין זה (למבחנים הרלוונטיים לצורך זה – ראו לאחרונה החלטתי ב-בש"פ 6824/13

ודים יטיצ'נקו נ' מ.י

(11.10.2013)). כאן אוסיף כי נסיבות שכאלה עשויות להתקיים מעבר למצב שבו מתעוררת סוגיה משפטית נכבדה בעלת השלכות רוחב – במקרים שבהם סבור שופט של בית משפט זה, כי החלטת בית המשפט המחוזי פוגעת בזכויות הנאשם מעבר למידה הדרושה, או מנגד – במקרים שבהם נראה כי החלטת בית המשפט המחוזי לא ייחסה את המשקל הראוי לביטחון הציבור (ראו למשל החלטתי ב- בש"פ 6301/12

ציון בטש נ' מדינת ישראל (4.10.2012); וכן: בש"פ 4533/12

גבן נ' מדינת ישראל

(20.6.2012); בש"פ 2173/12

אל גניני נ' מדינת ישראל

(22.3.2012);

בש"פ 2786/11

ג'ריס נ' מדינת ישראל

(17.4.2011)).

התנאים הנ"ל – אינם מתקיימים בענייננו. בסופו של יום, שתי ערכאות הקודמות הנכבדות נתנו את דעתן לשאלת הראיות לכאורה, שעומדות כנגד המבקש ושתיהן דחו את השגותיו בנדון – ואף באו למסקנה כי יש די בהן כדי להקים עילת מעצר נגד המבקש. לא מצאתי, איפוא, כי על בית-משפט זה להידרש לבחינת סוגיית הראיות לכאורה, בעניינו של המבקש, פעם נוספת.

7.

הנה כי כן – בחינת המכלול כאן מעלה כי לא מתעוררת פה כל "שאלה עקרונית", החורגת מגבולותיו של המקרה הקונקרטי ואף שאר החריגים המצדיקים מתן רשות לערער אינם מתקיימים פה.

8.

נוכח כל האמור לעיל – הבקשה למתן רשות לערור

נדחית

על הסף .