פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ
2190/15
לפני:
כבוד השופט ח' מלצר
המבקש:
תאמר פתוח
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערר על מעצר ימים
תאריך הישיבה:
ז' בניסן התשע"ה
(27.3.2015)
בשם
המבקש:
עו"ד
ניר
כלפה; עו"ד ערן כהן; עו"ד קלי בלקאר
בשם
המשיבה:
עו"ד אייל
כהן
מתורגמן
לשפה הערבית:
מר יהונתן גונברג
החלטה
1.
בפני בקשת רשות לערור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט י' עדן ) ב-עמ"י 56070-03-14. בהחלטתו קבע בית המשפט הנכבד כי יש להאריך את מעצרו של המבקש, ובכך קיבל, באופן חלקי, את הערר שהגישה המדינה על החלטתו של בית משפט השלום באשקלון (כב' השופטת ס' כהן ) מתאריך 25.03.2015 ב-52276-03-15, בגדרה הורה בית המשפט על שחרורו של המבקש בערבות.
מיד לאחר קבלת הבקשה אתמול, בשעות אחר הצהריים, הועדתי דיון בבקשה, וזה התקיים בפני היום בשעות הבוקר.
להלן אבי א בקצרה את הנתונים הרלבנטיים להכרעה.
2.
המבקש נעצר במעבר ארז בתאריך 24.03.2015, בגין חשד למתן שירות להתאגדות בלתי חוקית ומגע עם סוכן חוץ. המבקש הוא תושב דובאי השוהה לסירוגין בעזה והינו איש עסקים המקיים קשרי מסחר עם חברות ישראליות ולשם כך הוא מחזיק באישורי כניסה ושהייה בישראל.
3.
עובר למועד מעצרו, נקרא המבקש מספר פעמים לחקירה במעבר ארז, והוא התייצב לחקירות אלו, ובאחרונה שבהן הוא נעצר, כאמור בפיסקה 2 שלעיל.
4.
בית המשפט המחוזי הנכבד, לאחר שעיין בדו"ח סודי שהוגש לו מטעם המדינה – קבע כי החומר כנגד המבקש מעלה רף נמוך של חשד סביר המצדיק הארכת מעצר לתקופה של 3 ימים, זאת בניגוד לתקופת מעצר של 12 ימים שהתבקשה על ידי המדינה, ובניגוד להחלטת בית משפט השלום הנכבד שסבר שאין בעובדות, אשר מצוינות בדו"ח האמור, כדי לבסס חשד סביר המצדיק מעצר.
5.
בדיון שהתקיים בפני שמעתי את טיעוני הצדדים, עיינתי בחומר הסודי שבידי המשיבה, וכן שמעתי, במעמד צד אחד, הסברים לגביו.
6.
הכרעתי בבקשה מבוססת על הכלל לפיו תוענק רשות לערור לפי סעיף 53(א1) ל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996
(להלן: חוק המעצרים ), על דרך הכלל, רק במידה שתימצא שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית, החורגת מעניינם של הצדדים להליך. יחד עם זאת, לעיתים רחוקות תוכל להינתן רשות לערור גם כאשר מתקיימות נסיבות פרטניות חריגות ומיוחדות המצדיקות זאת. נסיבות שכאלה עשויות להתקיים במקרים שבהם סבור שופט של בית משפט זה, כי החלטת בית המשפט המחוזי פוגעת בזכויות הנאשם מעבר למידה הדרושה, או מנגד – במקרים שבהם נראה כי החלטת בית המשפט המחוזי לא ייחסה את המשקל הראוי לביטחון הציבור (ראו למשל החלטתי ב-בש"פ 6301/12 ציון בטש נ' מדינת ישראל (4.10.2012); וכן: בש"פ 4533/12 גבן נ' מדינת ישראל
(20.6.2012); בש"פ 2173/12 אל גניני נ' מדינת ישראל
(22.3.2012); בש"פ 2786/11 ג'ריס נ' מדינת ישראל
(17.4.2011)).
7.
לאור הכלל הנ"ל, ועיון בחומר הסודי, הגעתי למסקנה שאין מקום ליתן במקרה זה מתן רשות לערור. אף אני סבור, כמו בית המשפט המחוזי הנכבד – שקיים פה חשד סביר (אמנם ברף נמוך בשלב זה) שהמבקש עבר, לכאורה, עבירות, וכן מתקיימת פה העילה המנויה בסעיף 13(א)(1) ל חוק המעצרים , וכן אלה הנזכרות בסעיפים 13(א)(2) ו-(3) לחוק האמור. מעבר לכך, השתכנעתי כי בנסיבות לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של קביעת ערובה ותנאי ערובה, שפגיעתם בחירותו של החשוד פחותה, במשמעות סעיף 13(ב) ל חוק המעצרים .
לבסוף אוסיף ואציין כי השוני בהחלטות שבין בית משפט השלום לבין בית המשפט המחוזי, הוא, כשלעצמו, איננו מצדיק בר גיל מתן רשות לערור, שכן אחרת תסוכל מטרתו של התיקון ב חוק המעצרים שהתנה דיון ב"מעצר ימים" ב"גלגול שלישי" במתן רשות (עיינו: בג"ץ 2442/11 שטנגר נ' יו"ר הכנסת
(26.6.2013) ) .
8.
נוכח כל האמור לעיל – הבקשה שבפני נדחית . בהחלטתי זו אין כדי לחוות דעה לגבי הארכת מעצר נוספת, ככל שתתבקש, ואולם באם העניין יובא שוב בפני הערכאה הדיונית, ראוי שזו תביא במערך שיקוליה גם את טענת המדינה שנוכח ההליכים האחרונים שנוהלו והשתתפות המבקש בהם – שלושת ימי המעצר שניתנו לא איפשרו מיצוי מלא של החקירה.
ניתנה היום, ז' בניסן התשע"ה (27.3.2015).
ש ו פ ט