בש"פ 7364/09 מדינת ישראל נ. יניב אדרי

1.

לפני ערר המדינה על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ת' שרון-נתנאל ) בגדרה התקבל ערר שהגיש המשיב על ההחלטה לעצרו עד תום ההליכים בעקבות הפרות מצידו של תנאי שחרור קודמים שנקבעו לו.

2.

כנגד המשיב ועוד ארבעה אחרים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירת התפרצות למקום מגורים לשם ביצוע עבירה וכן עבירת גניבה. על פי הנטען בכתב האישום, המשיב והנאשמים האחרים התפרצו לבית פרטי בחיפה, לאחר שהרימו תריס חשמלי שהיה מוגף בחדר השינה בדירה, פתחו בכוח את חלון חדר השינה (כשהם גורמים לנזקים למסגרת החלון), חדרו פנימה מער לפירצה שנוצרה, חיטטו במקומות שונים, עקרו ממקומו ארון שידה שהיה מקובע בקיר פנימי על ידי החדרת כלי פריצה בדופן הקיר, הוציאו מתוך השידה כספת ביתית על תכולתה, ויצאו את הדירה באותה דרך שבה נכנסו כשהרכוש הגנוב עימם. בין הרכוש שנגנב על ידי המשיב והנאשמים האחרים היו גם: שעון זהב עתיק, צלב מוזהב, חלקי שעונים מוזהבים, שרשרת חוליות עבה מוזהבת, שלוש טבעות, מטבעות כסף וכן שישה שיקים ועוד מסמכים אישיים של המתלוננים. בכתב האישום נטען עוד כי המשיב והנאשמים האחרים עזבו את בית המתלוננים באמצעות שתי מכוניות שבהן החזיקו ונסעו לקרחת יער בהרי הכרמל. בהיותם בקרחת היער פתחו הנאשמים את הכספת והוציאו ממנה את החפצים שהיו בתוכה והעבירו אותם לגרב ספורט לבנה. הם נסעו מן המקום, כאשר נטען כי המשיב ישב באחת המכוניות במושב שליד הנהג.

3.

עם הגשת כתב האישום התבקש בית משפט השלום הנכבד להאריך את מעצרו של המשיב והנאשמים האחרים עד לתום ההליכים בעניינם. בעניינו של המשיב נטען כי יש לו עבר פלילי מכביד, הכולל הרשעות בעבירות תקיפה בתנאים מחמירים וחבלה חמורה, איומים ותקיפה והחזקת סמים לצריכה עצמית. כן צוין כי המשיב ריצה עונש מאסר של שישה חודשים בעבר. בית משפט השלום הנכבד הורה בתאריך 12.8.2008 על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר בביתו בנהריה, בתנאי מעצר בית מלאים ותחת השגחת רעייתו והוריו. נקבע כי הוריו ורעייתו של המשיב יחתמו על ערבות צד ג' על סך 5,000 ש"ח כל אחד וכן יתחייבו להודיע למשטרה על כל הפרה מתנאי השחרור. גם המשיב עצמו נדרש לחתום על ערבות עצמית בסך 5,000 ש"ח להבטחת תנאי שחרורו. השחרור הותנה בכך שיותקן למשיב איזוק אלקטרוני. בתאריך 1.4.2009 נעתר בית משפט השלום הנכבד לבקשת המשיב לשינוי כתובת מעצר הבית ובתאריך 23.4.2009 נעתר בית משפט השלום הנכבד לבקשת המשיב והתיר לו לצאת לעבודה במאפייה במגדל העמק בין השעות 22:00-10:00.

4.

בתאריך 11.8.2009 נעצר המשיב (וכן נאשם אחר בפרשה) בעקבות הפרת התנאים בהם הוא נתון, וזאת במסגרת חקירה המתנהלת כנגד המשיב והנאשם הנוסף בחשד להחזקת מקום למשחקים אסורים, הלבנת הון ושיבוש הליכי חקירה. בתאריך

13.8.2009 הגישה העוררת לבית משפט השלום הנכבד בקשה לעיון חוזר בתנאי שחרורו של המשיב ושל נאשם נוסף בפרשה בגין ההפרות הנ"ל. המדינה טענה כי המשיב ניצל את האמון שניתן לו על ידי בית המשפט לשם מימוש מטרות עברייניות, תוך הפגנת זלזול בתנאים אלה. לטענת המדינה, המשיב הפר את תנאי שחרורו בכך ששהה מחוץ לביתו או למקום עבודתו בכמה הזדמנויות שונות, ושהה למעשה בבתי קפה, בבית מגוריו (כאמור, בשלב מסוים הועתק מקום מעצר הבית שלו אל מחוץ לביתו), או במרכזים מסחריים. בית משפט השלום הנכבד (כב' השופט א' אליקים ) קיבל את בקשת העוררת וקבע כי המשיב ייעצר עד תום ההליכים. בית המשפט הנכבד קבע בהחלטתו כי: "לא מדובר במעידה חד פעמית, אלא בהפרה בוטה וסדרתית תוך זלזול בבית המשפט" (ראו: סעיף 14 להחלטה). בית משפט השלום הנכבד דחה את חלופת המעצר האחרת שהוצעה על ידי המשיב – מעצר בית בבית הוריו, מבלי אפשרות לצאת לעבודה, בקבעו כי: "המשיב, בהתנהגותו, גרם לכך שלא ניתן לתת בו אמון וללא אותו אמון, אין כל ערך לחלופת המעצר המוצעת" (סעיף 17 להחלטה). בית משפט השלום הנכבד חקר את הוריו המבוגרים של המשיב, שכן הם הוצעו כמפקחים, וקבע כי התרשם שהם "אינם יכולים להרתיע אותו מלצאת מדירתם בכל מועד שיחפוץ" (ראו: סעיף 15 להחלטה).

על החלטה זו הגיש המשיב ערר לבית המשפט המחוזי הנכבד בחיפה. בית המשפט הנכבד קמא קיבל את הערר בקבעו כי משפטו של המשיב איננו צפוי להסתיים בחודשים הקרובים ועובדה זו מהווה שיקול כבד משקל המטה את הכף אל קבלת הערר. הוחלט לפיכך כי המשיב ישוחרר ל"מעצר בית" מלא בבית הוריו שבנהריה,

בפיקוח הוריו ואחיו, אליהו אדרי. נקבע עוד כי בכל רגע נתון אחד מן המפקחים ישהה עם המשיב ויוודא שאין הוא יוצא את פתח הבית. על אחד מן הערבים נדרש לחתום על ערבות חדשה, על סך 20,000 ש"ח וכן כי המשיב יחתום גם הוא על התחייבות עצמית בסך 20,000 ש"ח להבטחת תנאי השחרור ויפקיד סך של 10,000 ש"ח במזומן בקופת בית המשפט. על החלטה זו הוגש הערר שלפני.

5.

המדינה טוענת בערר כי בעניינו של המשיב קיימות ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לו וקיימות עילות מעצר מצטברות. לפיכך, נותר רק לבחון האם חלופת מעצר יכולה לאיין את המסוכנות הנשקפת מן המשיב. לשיטת המדינה, חלופת המעצר במקרה של המשיב איננה אפקטיבית ומשהפר המשיב את תנאי שחרורו בערובה מספר פעמים, חוזר המעצר להיות נקודת המוצא. המדינה מוסיפה וטוענת כי הפרת תנאי השחרור בערובה פעם אחר פעם מקימה עילת מעצר נוספת ועצמאית, בהתאם לסעיף 21(א)(2) ל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996 (להלן: חוק המעצרים ), ועילה זו מתווספת לעילה הנלמדת מחומרת העבירות המיוחסות למשיב ולעברו הפלילי המכביד. המדינה טוענת כי צדק בית משפט השלום הנכבד כשקבע כי המשיב איננו ראוי לאמון וכי לא היה כל יסוד להתערב בהתרשמותו הבלתי אמצעית של בית משפט השלום לגבי חוסר האפקטיביות של הוריו של המשיב כמפקחים.

ב"כ המשיב מצידו סומך ידיו על החלטת בית המשפט הנכבד קמא ומציין כי מרשו לא הפר את תנאי שחרורו במשך שמונת החודשים הראשונה לשחרורו בערובה, וחלופה זו – מעצר בית מלא ללא יציאה – הוכיחה את עצמה כאפקטיבית מבחינתו. כן הוסיף ב"כ המשיב וטען כי ההפרות שפורטו בוצעו רק לאחר שהמשיב פוטר מעבודתו (שאליה יצא באישור בית משפט השלום הנכבד). ב"כ המשיב הדגיש עוד כי משפטו של המשיב מוסיף להתנהל ואיננו צפוי להסתיים בקרוב.

6.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר על נספחיה ושמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה ש דין הערר להתקבל . אפרט את טעמיי לכך להלן.

7.

סעיף 21(א)(2) לחוק המעצרים קובע כדלקמן:

"הוגש כתב אישום, רשאי בית המשפט שבפניו הוגש כתב האישום לצוות על מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים המשפטיים, אם נתקיים אחד מאלה...

(2) בית משפט ציווה על מתן ערובה והערובה לא ניתנה להנחת דעתו של בית המשפט או שהופר תנאי מתנאי הערובה , או שנתקיימה עילה לביטול השחרור בערובה" (ההדגשה איננה במקור – ח"מ )

המדובר איפוא בעילת מעצר עצמאית, העומדת בפני עצמה ואיננה קשורה לעילות המעצר האחרות, כגון החשש לשיבוש הליכי משפט, המסוכנות הנשקפת מן הנאשם, או חומרת העבירות המיוחסות לו. דומה כי הרציונאל שבבסיס עילת מעצר עצמאית זו נובע מן החשיבות שייחס המחוקק לעובדת הפרת תנאי מתנאי הערובה שנקבעו לאותו נאשם, והדבר מובן, שכן כל חלופת מעצר שהיא מבוססת בראש ובראשונה על יכולתו של בית המשפט ליתן אמון בנאשם, בין השאר כדי שלא ינצל את תנאי השחרור כדי לעבור עבירה, להתחמק מן הדין או לשבש הליכי משפט (ויודגש – אין אלה חלופות ממצות), וזאת כמובן לאחר שנקבע כי קיימת עילה לעצרו עד תום ההליכים וקיימות ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לו (ראו: בש"פ 507/00 מזרחי נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(1) 385 (2000) (להלן: עניין מזרחי ). מרגע שמופר אמון זה (ואפילו לא התקיימה אחת מהחלופות הנ"ל), יתקשה בית המשפט לשוב וליתן את האמון הנדרש בנאשם פעם נוספת. בית משפט זה ביטא תפיסה זו ב עניין מזרחי

באומרו כך:

"...אם נאשם ניצל לרעה את השחרור מן המעצר, והפר את האמון שבית המשפט נתן בו, אם בדרך של ביצוע עבירה נוספת ו אם בדרך אחרת , הוא הוכיח כי יותר אין הוא ראוי לאמון של בית המשפט"

( שם , סעיף 8; ההדגשה שלי – ח"מ )

להשלמת התמונה נזכיר כי סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים, המחייב בחינת חלופת מעצר שפגיעתה בחירותו של הנאשם פחותה ממעצר, איננו חל על עניינו . נבהיר: סעיף 21(ב)(1) הנ"ל קובע כדלקמן: לעניין סעיף קטן (א)(1) (בשונה מסעיף 21(ב)(1) – הבהרה שלי – ח"מ ) לא יצווה בית המשפט כאמור (דהיינו יורה על מעצר עד תום ההליכים– תוספת שלי – ח"מ ), אלא אם נבחנה גם אפשרות קיומה של חלופת מעצר שפגיעתה פחותה ולנאשם יש סניגור או שהודיע שברצונו שלא להיות מיוצג בידי סנגור. המקרה שלפנינו, כאמור, נכנס לגדרי סעיף 21(א)(2) ולא לגדרי סעיף קטן (א)(1) כך שלא חלה עוד בסיטואציה זו החובה (ככזו – בשונה מרשות) לבחון את קיומה של חלופת המעצר שהוצעה על ידי המשיב.

8.

במקרה שלפנינו– המשיב הפר את תנאי שחרורו חמש פעמים, על פי טענת העוררת (והמשיב איננו חולק על כך בעקרון, אלא על מספר הפעמים). מעבר לכך, התברר כי הוא פוטר ממקום עבודתו – אליו הותר לו לצאת בהחלטת בית משפט השלום הנכבד – והוא לא עדכן את בית המשפט בדבר עובדה זו, והמשיך לנצל את ההיתר שניתן לו לצרכי עבודה – לא למטרה זו, אלא לשם בילוי עם חברו, הנאשם יחד עימו בפרשה. התנהגות זו של המשיב מלמדת לכאורה כי אימת הדין איננה שורה עליו וכי הוא מזלזל במודע בהוראות בית המשפט ומפר אותן. עצם ההפרה מהווה כאמור עילה עצמאית, המצדיקה החזרתו למעצר . מעבר לכך, ההפרות החוזרות והנשנות של תנאי השחרור מלמדות גם על מידת האמון (למעשה חוסר האמון) שניתן ליתן במשיב, ועל מידת האפקטיביות הדלה של המפקחים עליו. כל אלה מחזקים את המסקנה, אליה הגיע בית משפט השלום הנכבד, כי מן המשיב נשקפת מסוכנות וקיים אף חשש לשיבוש הליכים. זה המקום לציין כי המשיב אמנם לא ביצע עבירות נוספות בעת שהפר את תנאי השחרור בערובה, ואולם אינני רואה בכך טעם המצדיק התחשבות מיוחדת בו, נוכח עצם עובדת ההפרה.

9.

העולה מן המקובץ אמור להעביר מסר המכוון הן כלפי המשיב והן כלפי אוכלוסיית המשוחררים לחלופת מעצר ותמציתו היא כי הקפדה על תנאי השחרור היא הכרחית , הן בשל הטעמים הקונקרטיים שפורטו לעיל והן בשל הצורך לשמור – מכל משמר ותרתי משמע – על קיום מוסד חלופת המעצר.

10.

נוכח כל האמור לעיל – ערר המדינה מתקבל. החלטת בית המשפט המחוזי הנכבד על שחרור המשיב מבוטלת בזאת, והוא ייעצר עד לתום ההליכים בעניינו.