בש"פ 3518/13 חסן עלי נ. מדינת ישראל

לפני בקשת רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט מ' סובל ), בעמ"ת 24545-04-13, שניתנה ביום 17.4.2013, ולפיה נדחה ערר על החלטת בית משפט השלום בירושלים (השופט הבכיר י' שמעוני ) להורות על מעצר המבקש עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

1.

כנגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על פי כתב האישום, בעת שנסע המבקש באוטובוס מאילת לירושלים נתגלע בינו לבין שני נוסעים נוספים ויכוח במהלכו איים המבקש להרוג את השניים ולשרוף את האוטובוס. המבקש שב על דברים אלו מספר פעמים ובשלב מסוים אף שלף סכין ואיים על שני הנוסעים כי ידקור אותם. לאור האמור, עוכב המבקש בתחנת המשטרה במעלה אדומים, שם קילל, השתולל ואיים על אחד השוטרים בפגיעה שלא כדין בגופו.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, ביקשה המשיבה לעצור את המבקש עד תום ההליכים. ביום 31.1.2013 החליט בית משפט השלום (השופט הבכיר י' שמעוני ) על שחרור המבקש למעצר בית מלא בתנאים מגבילים בבית אביו שבשכונת בית חנינה החדשה בירושלים. המבקש הפר את תנאי השחרור וביום 25.2.2013 נתפס בעת שנסע עם אדם אחר ברכב בשכונת פסגת זאב בירושלים. בגין הפרה זו הוגש כנגד המבקש כתב אישום נוסף ובקשה לעיון חוזר בהחלטת המעצר.

לאור האמור, החליט בית משפט השלום (סגנית הנשיאה ע' כהן ) ביום 28.2.2013 כי אביו של המבקש לא יוכל לשמש עוד מפקח והורה לשירות המבחן לבחון חלופות מעצר אחרות. בתסקיר משלים נבחנו שתי חלופות מעצר אפשריות: האחת, בפיקוח חמו של המבקש, ולפיה המבקש יתלווה לחמו לעבודה באיזור הנגב בשעות היום, ובסופי שבוע יימצא תחת פיקוחם של אחיו ובן דודו. השניה, בביתו של המבקש ובפיקוחם של אחיו, בן דודו, אמו ואשתו. שירות המבחן מצא את שתי החלופות מתאימות, אך ביכר את הראשונה, מפאת החשש שחוסר המעש בבית והלחץ הכלכלי יקשו על המבקש לעמוד בתנאים המגבילים לאורך זמן.

3.

ביום 21.3.2013 דחה בית משפט השלום (השופט הבכיר י' שמעוני ) את המלצת שירות המבחן והורה על מעצרו של המבקש עד תום ההליכים. הוטעם כי המבקש הפר את האמון שנתן בו בית המשפט, וזאת לאחר שהובהר לו ולאביו כי כל הפרה של תנאי השחרור, קטנה כגדולה, תביא למעצרו עד לתום ההליכים.

ערר שהגיש המבקש על החלטה זו נדחה על ידי בית המשפט המחוזי (השופט מ' סובל ). בית המשפט הטעים כי על פי פסיקתו של בית משפט זה הכלל הינו שהפרת תנאי שחרור בערובה מהווה טעם מספיק למעצר עד תום ההליכים. הוסבר כי בנסיבות העניין המבקש הפר באופן בוטה את האמון שנתן בו בית המשפט וכי אין לקבל את חלופות המעצר שהציע שירות המבחן בעניינו. בית המשפט הטעים כי החלופה הראשונה, בבית חמו של המבקש, מקלה את תנאי מעצרו של המבקש לאחר שזה הפר אותם, וכי החלופה השניה, בביתו של המבקש, מעלה את החשש כי המבקש לא יעמוד בתנאים המגבילים לאורך זמן.

4.

בבקשה שלפני גורס המבקש כי יש ליתן לו בקשת רשות לערור מטעמי צדק ומן הטעם שהחלטת בית משפט קמא אינה סבירה ופוגעת בזכויותיו מעבר לנדרש. המבקש טוען כי קיימות בעניינו נסיבות מיוחדות – המבקש הינו אדם צעיר (כבן 24), ללא הרשעות קודמות, שזהו מעצרו הראשון, ואשר מצוי במעצר מזה כ-80 ימים, במהלכם נולדה לו בת. עוד נטען כי העבירה המיוחסת למבקש אינה מן החמורות, עילת המעצר מצויה ברף הנמוך והפרת תנאי השחרור אינה הפרה גסה. המבקש מוסיף כי משהורה בית משפט השלום על עריכת תסקיר המבחן המשלים בעניינו היה עליו לתת משקל רב להמלצת שירות המבחן. לבסוף, מציין המבקש כי בשים לב למועד ההוכחות שנקבע בתיק הוא יהיה נתון במעצר לתקופה של כארבעה וחצי חודשים.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה על צרופותיה, ולאחר ששקלתי בדבר, הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום להיעתר לבקשה.

6.

כידוע, על פי ההלכה שיצאה מבית משפט זה בקשות רשות לערור יינתנו במקרים חריגים – הגם שאינם נדירים – בהם מתעוררת שאלה שקיים אינטרס ציבורי רחב בפתרונה, וזאת באנאלוגיה להלכה שנקבעה בעניין חניון חיפה [ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)]. לנוכח העובדה כי עסקינן בבקשות בדיני מעצרים, העוסקות בזכות היסוד של כל אדם לחירות, הובהר בפסיקה כי כלל זה יש להחיל באופן גמיש. כך, תתאפשר רשות לערור כאשר החלטת בית המשפט קמא אינה סבירה על פניה או כאשר היא פוגעת בזכויותיו של הנאשם באופן לא מידתי [ראו: סעיף 53(א1)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ); בש"פ 684/12 ברטלר נ' מדינת ישראל פיסקאות 11-10 (31.1.2012); בש"פ 4215/12 מלכה נ' מדינת ישראל פיסקה 12 (11.6.2011)].

7.

בנסיבות העניין שלפני לא השתכנעתי כי החלטת בית משפט קמא אינה סבירה או כי היא פוגעת בזכויותיו של המבקש מעבר לנדרש באופן שמצדיק את קבלת הבקשה.

בפסיקתו של בית משפט זה הוסבר לא אחת כי הפרת תנאי שחרור לחלופת מעצר מקימה כנגד נאשם עילת מעצר העומדת בפני עצמה [ראו: סעיף 21(א)(2) לחוק המעצרים; בש"פ 7364/09 מדינת ישראל נ' אדרי (17.9.2009); בש"פ 1168/13 עראף נ' מדינת ישראל פיסקה 8 (18.2.2013) (להלן: עניין עראף ) והאסמכתאות שם]. הפרת תנאי שחרור מהווה הפרה של האמון שנתן בית המשפט בנאשם, היא מהווה זילות של החלטת בית המשפט והיא מעלה ספק בדבר יכולתו של הנאשם לעמוד בתנאים המגבילים שהוטלו עליו. על כן, נקבע בפסיקה כי ככלל יש להורות על מעצר של נאשם שהפר את תנאי שחרורו מאחורי סורג ובריח, ורק במקרים חריגים יורה בית המשפט על שחרור לחלופת מעצר, למשל תוך החמרת תנאי השחרור [ראו והשוו: עניין עראף , שם; בש"פ 7943/09 זובידאת נ' מדינת ישראל פיסקאות 17-14 (9.10.2009)].

בנסיבות העניין, בית המשפט המחוזי הטעים כי המבקש מעל באמון שניתן בו בכך שהפר את תנאי מעצרו וזאת בפרט משהובהר למבקש כי כל הפרה של תנאי השחרור תוביל למעצרו מאחר סורג ובריח. בית המשפט הסביר עוד כי אין לקבל את שתי חלופות המעצר שהציע שירות המבחן, שכן הראשונה מקלה את תנאי שחרורו של המבקש לאחר שהלה הפר אותם, ולגבי השניה קיים חשש כי המבקש יתקשה לעמוד בתנאיה לאורך זמן. בנסיבות אלה, בהן המבקש הפר את תנאי שחרורו ואת האמון שניתן בו, ובהן נקבע כי אין בנמצא חלופות מעצר הולמות, היה רשאי בית המשפט להורות על מעצרו של המבקש עד תום ההליכים.

בשולי הדברים אוסיף כי לטעמי מן הראוי היה כי בית משפט השלום, אשר הורה על עריכת תסקיר שירות מבחן בעניינו של המבקש, ינמק בהחלטת המעצר מדוע אין לקבל את החלופות שנמצאו מתאימות על ידי שירות המבחן, וזאת הגם שדעתו של שירות המבחן היא בבחינת המלצה לא מחייבת. עם זאת, בנסיבות העניין ולנוכח הנמקתו המפורטת של בית המשפט המחוזי, אין בכך כדי לשנות מן התוצאה לפיה יש להורות על מעצרו של המבקש עד תום ההליכים כנגדו.

8.

אשר על כן, הבקשה נדחית.