בש"פ 1168/13 זכי עראף נ. מדינת ישראל

לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ד' סלע ) במ"ת 27085-07-12, מיום 4.2.2013, במסגרתו קיבל בית המשפט בקשה לעיון חוזר שהגישה המשיבה, לפי סעיף 52 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), והורה על מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים.

עובדות כתב האישום

1.

ביום 26.6.2012 בשעות הלילה נערכה חתונה באולם האירועים "ראביה" במעליא. במהלך החתונה התפתחו חילופי דברים בין יוסף דכואר (להלן: יוסף ), שהיה אורח בחתונה, לבין ויסאם פראן (להלן: ויסאם ), שעבד כמלצר באולם. בעקבות חילופי הדברים, התפתחה מחוץ לאולם תגרה בין יוסף לויסאם. ויקטור דכואר (להלן: המתלונן ), אביו של יוסף, ניסה להפריד בין השניים וסטר לויסאם. לאחר מכן, הגיעו בסמוך לפתח האולם העורר יחד עם שני נאשמים נוספים - שאדי מוסא וכרים מוסא (להלן יחד: הנאשמים ) ואנשים אחרים כשהם מצויידים במקלות. במקום התפתחה תגרה, במהלכה היכו הנאשמים והאחרים את המתלונן בחוזקה במקלות, באגרופים ובבעיטות, בכוונה להטיל בו נכות או מום או לגרום לו לחבלה חמורה, עד אשר המתלונן התמוטט. כתוצאה ממעשיהם של הנאשמים ואחרים, נחבל המתלונן חבלה חמורה בראשו ובגבו. המתלונן אובחן כסובל מדמם תת עכבישי בראשו, ולאחר שמצבו הוחמר ומצב הכרתו הידרדר, הוא נותח, הונשם במשך מספר ימים ונזקק לטיפול באשפוז. לאור האמור, הואשם העורר בביצוע עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

הליכי המעצר

2.

ביום 15.7.2012 הוגש כתב האישום כנגד העורר ויתר הנאשמים, ביחד עם בקשה למעצרם עד תום ההליכים. כבוד השופט א' שיף אשר דן בבקשת המעצר השתכנע כי קיימות ראיות טובות לכאורה לגבי שלושת הנאשמים. עם זאת, בית המשפט מצא לנכון להבחין בין העורר, שהינו נעדר עבר פלילי, לבין יתר הנאשמים. לפיכך, הורה בית המשפט על הגשת תסקיר מעצר שיבחן את מידת מסוכנתו של העורר ואת האפשרות להסתפק בחלופת מעצר. בתסקיר מעצר מיום 9.8.2012 הומלץ לשחרר את העורר לחלופת מעצר בבית הוריו ובפיקוחם, או בבית דודתו, תחת פיקוחן של דודתו ואימו. כן הוצע לאפשר לעורר לצאת לעבוד, בפיקוח האב, וזאת לאור התרשמות שירות המבחן כי העורר יתקשה להתמודד עם ישיבה ממושכת בתנאי מעצר בית ללא מעש. ביום 12.8.2012, לאחר קבלת תסקיר המעצר, החליט בית המשפט (השופט א' אליקים ) לקבל את המלצת שירות המבחן ולשחרר את העורר למעצר בתנאים מגבילים, בבית הוריו אשר במעיליא, תחת פיקוחם של אחד מהוריו או של דודתו. עם זאת, נקבע כי יש להמתין תקופה של כחודשיים, במהלכה תיבחן עמידתו בתנאי השחרור, בטרם תישקל בקשתו לצאת לעבודה. בהחלטה נוספת, מיום 29.10.2012 התיר בית המשפט לעורר לצאת לעבודה בימים א'-ו' בין השעות 17:00-09:00 בליווי אחד המפקחים.

ביום 28.1.2013 הגישה המשיבה בקשה לעיון חוזר, לפי סעיף 52 לחוק המעצרים, בטענה כי העורר הפר את תנאי שחרורו. ביום 4.2.2013 קיבל בית המשפט קמא (השופטת ד' סלע ) את בקשת המשיבה והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. כנגד החלטה זו מופנה הערר שלפני.

החלטת בית המשפט קמא

3.

כעולה מההחלטה מושא הערר דנן, ביום 28.1.2013, בשעה 22:50, בעקבות מידע מודיעיני לפיו העורר נוהג ברכב ללא רישיון נהיגה, יצאו השוטרים יוסף אלמאדין (להלן: אלמאדין ), אהרון פנקר (להלן: פנקר ) ויובל ברנר ברכב בעקבותיו של העורר. על פי דו"ח פעולה שערך אלמאדין, הוא הבחין בעורר, המוכר לו אישית מביקוריו בבית בו הוא שוהה במעצר בית, נוהג ברכב מסוג GMC

בצבע כחול אפור, לכיוון היציאה ממעיליא. השוטר אלמאדין סימן לעורר בידו לעצור, מספר פעמים, אך העורר לא נענה ונמלט. משכך, ניגש השוטר אלמאדין לביתו של העורר יחד עם השוטרים הנוספים, ושאל את אחיו, באסל, היכן מצוי העורר. באסל מסר לשוטרים כי ייתכן שהעורר בבית ויתכן שלא. על כן, חיפשו השוטרים אחרי העורר בתוך הבית, בנוכחות הוריו ובאסל, אך הוא לא נמצא. השוטר אלמאדין אף שמע את באסל מתקשר אל העורר, מודיע לו שהמשטרה בבית ואומר לו להגיע הביתה. בהמשך, הבחין השוטר אלמאדין בעורר מגיע מכיוון הקומה התחתונה, מתנשף ומכוסה בוץ, עם הבגדים בהם נהג. לפיכך, הוא עצר את העורר בגין נהיגה ללא רישיון, הכשלת שוטרים והפרת הוראה חוקית והוביל אותו למשטרה. גרסה "דומה אך לא זהה" מסרו גם שני השוטרים הנוספים, אשר אחד מהם ערך דו"ח נוסף בו ציין כי הוא זיהה את העורר בוודאות כמי שנהג ברכב. העורר עצמו נחקר והכחיש את גרסת השוטרים בטענה כי היה כל אותה העת בקומת הקרקע בביתו עם הכלב. האח באסל ציין כי כאשר הגיעו השוטרים אמר להם שהעורר נמצא למעלה, ומשלא נמצא שם, השיב כי הוא בחצר, אז ירד עם השוטרים למטה וקרא לעורר אשר השיב לו מקומת הקרקע, באומרו שהוא מאכיל את הכלב. האח באסל טען כי אינו זוכר שהתקשר לעורר ואמר לו להגיע הביתה.

4.

על רקע זה, קבע בית המשפט קמא כי קיימות ראיות טובות לכאורה לפיהן העורר אכן הפר את תנאי השחרור. בגדר כך, דחה בית המשפט את הטענות שהעלה סנגורו של העורר כנגד מהימנותם של השוטרים. הוטעם כי בשלב זה די בראיות שיש בהן כדי ליצור סיכוי סביר להרשעה בעבירות המיוחסות לעורר ואין צורך לבחון את מהימנות העדים ברמה הנדרשת לשם הרשעה. כן נקבע כי גרסתו של האח מנוגדת לדברים שאמר לכאורה לשוטרים; כי הכחשתו את שיחת הטלפון מעידה שהבין שהשיחה מסבכת את אחיו וכי גרסתו המאוחרת לפיה לקח את השוטרים לקומה העליונה, שעה שידע שאחיו נמצא "למטה", מעוררת תמיהה. בית המשפט עמד על כך שלא כל הפרה של תנאי שחרור מובילה באופן אוטומאטי למעצר עד תום ההליכים. עם זאת, הוסבר כי בנסיבות העניין, מיוחסת לעורר לא רק הפרת הוראה חוקית, משיצא בביתו שעה שהיה עליו להימצא בביתו, אלא גם נהיגה ללא רישיון; הפרת הוראה חוקית, משלא עצר בניגוד להוראות השוטרים והכשלת שוטרים בביצוע תפקידם - עבירות שיש בהן כדי ליצור סיכון ממשי לציבור. יתרה מכן, העורר לא רק שלא הודה בביצוע המעשים, אלא אף סיבך את בני משפחתו משניסו אלו להגן עליו, בגרסה שאינה מתיישבת לכאורה עם העובדות בשטח. לאור האמור, הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים וכן על הפקדת סכום הערובה בקופת בית המשפט על ידי אבי העורר. בית המשפט קבע כי החלטה סופית על חילוט כספי הערובה תינתן לאחר הגשת כתב האישום בגין העבירות שיוחסו לעורר והכרעת הדין בעניינו.

נימוקי הערר

5.

לטענת העורר –

באמצעות בא כוחו, עו"ד האני ברבארה – שגה בית המשפט קמא בקובעו כי קיימות ראיות טובות לכאורה לפיהן העורר הפר תנאי השחרור, על אף קיומן של סתירות בולטות בין דוחות הפעולה של השוטרים. כך, הביע העורר תמיהה על דבריו של השוטר אלמאדין בדוח הפעולה, לפיהם הבחין בעורר נכנס לבית לבוש ב"אותם בגדים שנהג בהם מכנס גינס שחור ואפודה שחורה כמו מעיל" (ההדגשה אינה במקור – י.ד.), שהרי לא ניתן היה להבחין במכנסיו של העורר כשהוא נוהג במכוניתו. העורר טוען עוד כי בית המשפט לא התחשב בכך שהאירוע התרחש בשעות הלילה החשוכות; בעובדה שהעורר נתפס כשהוא יוצא מ"קומת העמודים" בביתו וכן בדברי אביו ואחיו של העורר, אשר בשל גודלו של הבית, לא שמו לב שהעורר ירד להאכיל את הכלב. כמו כן, נטען כי שגה בית המשפט קמא משלא שקל את האפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר, בתוספת אמצעי פיקוח נוספים, כגון ערובות כספיות נוספות או חילוט חלק מהערבויות, בפרט שעה שהעורר משוחרר מזה ששה חודשים ומשפטו עודנו מתנהל. העורר מדגיש כי על פי פסיקתו של בית משפט זה הפרת תנאי שחרור אינה צריכה להוביל באופן אוטומטי למעצר עד תום ההליכים וכי יש לשקול תחילה החמרה של אמצעי הפיקוח.

תגובת המשיבה

6.

המשיבה – באמצעות באת כוחה, עו"ד עדי מנחם – גורסת כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא וזאת משהעורר הפר את האמון שנתן בו בית המשפט. לדידה, משהפר העורר את תנאי שחרורו, נקודת המוצא שבה להיות מעצר עד תום ההליכים, כאשר רק בהתקיים נסיבות מיוחדות ישוחרר העורר לחלופת מעצר. כך, לטענתה, יועבר המסר הראוי לנאשמים שהפרו את תנאי שחרורם. באשר לעורר, המשיבה מדגישה כי הוא הואשם בביצוע עבירת אלימות קשה וכי יתר הנאשמים בפרשה הושמו במעצר עד תום ההליכים כבר בסמוך להגשת כתב האישום. המשיבה מוסיפה וטוענת כי אין כל קושי בראיות לכאורה בעניין הפרת תנאי המעצר: שלושת השוטרים תיארו את האירוע באופן דומה, כאשר השוטר אלמאדין זיהה את העורר מהיכרות קודמת עימו והשוטר פנקר זיהה אותו כמי שנהג ברכב. המשיבה טענה עוד כי לכאורה, על פי הראיות הקיימות, כאשר הגיעו השוטרים לביתו של העורר, המפקחים לא מסרו את מלוא המידע בנוגע עליו. לבסוף, הפנתה המשיבה לפסיקה של בית משפט זה בה נקבע כי הפרת תנאי שחרור מהווה עילת מעצר עצמאית, שאין כל חובה לשקול במסגרתה חלופת מעצר.

דיון והכרעה

7.

לאחר שעיינתי בערר על צרופותיו, בפסיקה אליה הפנו הצדדים ובראיות בתיק, ולאחר שהקשבתי לטענות הצדדים בדיון שנערך לפני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

8.

על סוגיית מעצרו של נאשם שהפר את תנאי שחרורו חולשת הוראת סעיף 21(א)(2) לחוק המעצרים. הוראה זו קובעת כי:

"(א) הוגש כתב אישום, רשאי בית המשפט שבפניו הוגש כתב האישום לצוות על מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים המשפטיים, אם נתקיים אחד מאלה:

...

(2) בית משפט ציווה על מתן ערובה והערובה לא ניתנה להנחת דעתו של בית המשפט או שהופר תנאי מתנאי הערובה, או שנתקיימה עילה לביטול השחרור בערובה ." (ההדגשה אינה במקור – י.ד.).

בהחלטות אשר יצאו מבית משפט זה נפסק לא אחת כי הפרת תנאי שחרור מקימה עילת מעצר עצמאית. כך הוסבר בבש"פ 7364/09 מדינת ישראל נ' אדרי (17.9.2009) (להלן: עניין אדרי ):

"המדובר בעילת מעצר עצמאית, העומדת בפני עצמה ואיננה קשורה לעילות המעצר האחרות, כגון החשש לשיבוש הליכי משפט, המסוכנות הנשקפת מן הנאשם, או חומרת העבירות המיוחסות לו." [שם, בפיסקה 7. ראו גם: בש"פ 5673/12 אטינגר נ' מדינת ישראל פיסקה 12 (6.8.2012) (להלן: עניין אטינגר ); בש"פ 8396/12 חוסאם נ' מדינת ישראל

פיסקה 14 (28.11.2012)].

ביסודה של עילת המעצר המעוגנת בסעיף 21(א)(2) לחוק המעצרים עומדת התפיסה הרואה בהפרת תנאי שחרור כהפרה של האמון שנתן בית המשפט בנאשם. משהפר נאשם את האמון שניתן בו, ובפרט משנעשה הדבר על מנת לבצע עבירה נוספת, להתחמק מן הדין או לשבש הליכי משפט, מטבע הדברים, יתקשה בית המשפט ליתן בו אמון פעם נוספת. בנוסף, נודעת חשיבות להעברת מסר ברור לנאשמים ולפיו הפרת תנאי שחרור לצורך ביצוע עבירה פלילית היא התנהלות שלא ניתן להשלים עימה ועל כן נאשם שהתנהל באופן זה ככלל לא יהיה ראוי לחלופת מעצר. יפים לעניינו דבריו הנכוחים של השופט זמיר בבש"פ 507/00 מזרחי נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(1) 385, 392-391 (2000):

"... אם נאשם ניצל לרעה את השחרור מן המעצר, והפר את האמון שבית-המשפט נתן בו, אם בדרך של ביצוע עבירה נוספת ואם בדרך אחרת, הוא הוכיח כי אין הוא ראוי עוד לאמון של בית-המשפט. פועל יוצא הוא, שאם נאשם כזה נתפס בדבר עבירה, בזמן שהיה משוחרר מן המעצר שבו היה נתון בגין עבירה אחרת, בדרך-כלל לא יהיה מקום לשחרר אותו מן המעצר פעם נוספת, אפילו אם העבירה החדשה, כשהיא לעצמה, הייתה מאפשרת להסתפק בחלופת מעצר. כדברי השופט קדמי ב בש"פ 6262/98 ­אגיסון נ' מדינת ישראל [1]: "...במקום שנאשם חשוד מלכתחילה שלא יקיים את האמון שניתן בו בכל הקשור לשמירה על תנאי שחרורו, נשמט הבסיס מתחת לאפשרות הנאתו מחלופת מעצר"...

אם בית-המשפט לא יקפיד עם נאשמים שהפרו את האמון שבית-המשפט נתן בהם, והרשו לעצמם לעבור עבירה נוספת לאחר ששוחררו מן המעצר, יהיה בכך לא רק משום זילות בית-המשפט, אלא גם משום פיתוי לעבריינים ובעקיפין אף עידוד לעבריינות. לכן, המסר צריך לצאת מבית-המשפט חד וחלק: נאשם שעבר עבירה כשהוא משוחרר מן המעצר, וקמה נגדו עילת מעצר, בדרך-כלל לא יהיה ראוי לחלופת מעצר. השוו סעיף 21(א)(2) ל חוק המעצרים ." (שם, בעמ' 392-391).

במספר מקרים נקבע על ידי בית משפט זה כי בנסיבות בהן מפר הנאשם את תנאי שחרורו, אין כל חובה על בית המשפט לבחון חלופת מעצר בעניינו, הגם שהוא רשאי לעשות כן, בהתאם לשיקול דעתו. הוטעם כי הוראת סעיף 21(א)(2) לחוק המעצרים - להבדיל מהוראת סעיף 21(א)(1) לחוק המעצרים - אינה כפופה, על פי לשונה, לסעיף 21(ב)(1) לחוק, המחייב את בית המשפט לבחון את האפשרות להשיג תכלית המעצר באמצעות חלופה שפגיעתה בחירותו של הנאשם פחותה [ראו: עניין אדרי , בפיסקה 12; עניין אטינגר , בפיסקה 7. השוו: בש"פ 2910/00

כהן נ' מדינת ישראל (2.5.2000)].

ויובהר, מן הדברים דלעיל לא נובע כי הפרת תנאי שחרור על ידי נאשם בהכרח תוביל למעצרו עד לתום ההליכים. יתכנו בהחלט מקרים שבהם נאשם שהפר את תנאי שחרורו ישוב וישוחרר לחלופת מעצר, למשל, תוך החמרת התנאים המגבילים החלים עליו [ראו למשל: בש"פ 7493/09 זובידאת נ' מדינת ישראל פיסקאות 17-14 (9.10.2009); בש"פ 9035/06 מדינת ישראל נ' אברג'יל (5.11.2006); בש"פ 9670/03 טיומקין נ' מדינת ישראל (13.11.2003) (להלן: עניין טיומקין ); בש"פ 782/99 מדינת ישראל נ' בן שמחון (4.2.1999)]. הדבר נתון כאמור לשיקול דעתו של בית המשפט היושב בדין וזאת בהתאם לנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה. לדידי, נוטה אני בעניין זה לעמדת המשיבה, לפיה ככלל, משהפר הנאשם את תנאי חלופת המעצר, נקודת המוצא שבה להיות מעצר מאחורי סורג ובריח, אלא במקרים יוצאי דופן בהם קיימת הצדקה לשחרר את הנאשם לחלופת מעצר מתאימה [ראו: עניין טיומקין , בפיסקאות 14 ו-17 להחלטתי].

9.

ומן הכלל אל הפרט. במקרה שלפני, איני סבור כי יש מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא, אשר הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים. בדומה לבית המשפט קמא, אף אני השתכנעתי כי קיימות די ראיות על מנת להצביע על כך שהמערער הפר לכאורה את תנאי שחרורו. איני רואה צורך לחזור על טיבן של הראיות שהציגה המשיבה, אשר נדונו בהרחבה על ידי בית המשפט קמא, כמפורט לעיל, ואשר החלטתו מקובלת עלי. אזכיר רק, כי כעולה מדוחות הפעולה המשטרתיים, השוטרים יצאו בעקבות העורר בעקבות מידע מודיעיני לפיו הוא נוהג ברכב ללא רישיון נהיגה. ואכן, העורר זוהה הן על ידי השוטר אלמאדין, אשר מכיר את העורר אישית מביקורים שערך בביתו במהלך שהותו במעצר בית, והן על ידי השוטר פנקר שזיהה את העורר "בוודאות" כמי שנהג ברכב בשעת לילה מאוחרת ונמלט מן השוטרים. עוד אוסיף, כי בניגוד לטענת העורר, לא מצאתי כי קיימות סתירות משמעותיות בדוחות הפעולה של השוטרים שיש בהן כדי לקעקע את מהימנותם. גם התמיהה שהובעה על ידי בא כוח העורר באשר לזיהוי של פרטי לבושו אינה נראית לי משמעותית בנסיבות העניין. אכן, ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, על פי הראיות הקיימות, העורר, לכאורה, לא רק שיצא מביתו בשעות הלילה, בניגוד לתנאי שחרורו, אלא גם ביצע אגב כך עבירות של נהיגה ללא רישיון; הפרת הוראה חוקית והכשלת שוטרים בביצוע תפקידם - עבירות שיש בהן משום יצירת סכנה ממשית לציבור. בכך, ניצל העורר את האמון שנתן בו בית המשפט. בנסיבות אלה, צדק איפוא בית המשפט קמא עת קבע כי הגם ש"לא כל הפרה של תנאי שחרורו מובילה באופן אוטומטי למעצרו של המפר עד תום ההליכים", בנסיבות העניין קיימת הצדקה לעשות כן.

10.

אשר על כן, הערר נדחה.