בש"פ 9670/03 לאוניד טיומקין נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין בשל עבירות של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות, הבאת אדם לידי מעשי זנות בנסיבות מחמירות וסרסרות למעשי זנות. עם הגשת כתב-האישום ביקשה המאשימה מבית-המשפט המחוזי להורות על מעצרו של העורר עד לסיום משפטו. בית-המשפט ( השופט ענבר ) החליט (ביום 16.7.03) כי הראיות המצויות נגד העורר אינן בעוצמה מספיקה להצדקת מעצר, ולפיכך החליט לשחררו בערובה ובתנאים מגבילים הכוללים מעצר בית מלא. בהחלטה נוספת (מיום 21.9.03) נעתר השופט ענבר לבקשת העורר בכך שהתיר לו לצאת מביתו בין השעות 18:00-09:00 מדי יום כדי לעבוד בעסקו, חנות מינימרקט ברחוב אגריפס בירושלים. על-פי ההחלטה הותר לעורר גם לצאת מחנות המינימרקט בליווי רעייתו ותוך ניהול רישום מדויק של מועדי יציאתו, במטרה לבקר אצל ספקים לקניית סחורה.

מקץ כשלושה שבועות ביקשה המאשימה להורות על מעצרו של העורר בשל הפרות אחדות של תנאי השחרור. סגן הנשיא של בית-המשפט המחוזי שלפניו הובאה בקשה זו בדק ומצא כי העורר אכן הפר את תנאי השחרור בכך שביום 14.10.03 נצפה כשהוא משוחח עם שתי נשים בחנות לממכר תכשיטים ברחוב המלך ג'ורג', וכן בכך שביום 25.9.03 ביקר בדירה ברחוב הנורית בירושלים במטרה לחתום כערב על חוזה שכירות לדירת מגורים שנשכרה על-ידי אחד אלכסיי. חקירה שנערכה בהוראת בית-המשפט העלתה כי הנשים שעימן שוחח זוהו כעוסקות בזנות. גם הדירה ברחוב הנורית שבגין שכירותה חתם העורר כערב נועדה למגוריו של השוכר אלכסיי במחיצת אישה העוסקת בזנות. על יסוד נתונים עיקריים אלה קבע בית-המשפט כי העורר הפר את תנאי שחרורו הפרות מהותיות. בנסיבות אלה, ומשלא באה לפניו הצעה מצד העורר לחלופת מעצר חדשה, פסק לקבל את בקשת המדינה, ביטל את ההחלטה בדבר שחרורו בערובה של העורר והורה לעוצרו עד לסיום ההליכים במשפטו. לפני סגן הנשיא באה גם בקשה מצד המדינה לחלט את הערבויות בסך 150,000 ₪, מתוכם 50,000 ₪ במזומנים. בית-המשפט נמנע מלדון בבקשה זו תוך שציין כי אין כל מניעה כי הבקשה תידון בנפרד בתום משפטו של העורר או בגדר כתב-אישום שיוגש נגדו בשל ביצוע עבירה של הפרת הוראה חוקית.

בעררו על החלטה זו טען הסניגור כי בהורותו על המעצר החמיר בית-המשפט המחוזי עם העורר יתר על המידה. הנחת הסניגור היא כי אין בידי התביעה ראיות בדוקות לגבי חומרת ההפרות וכי קביעת ממצאיו של בית-המשפט המחוזי בנקודה זו סומכת על הערכות והשערות גרידא. בא-כוח המשיבה לעומתו בקש לשכנעני כי הפרותיו של העורר מעידות עליו כי חזר לסורו, היינו לעסקי הזנות שבגללם נעצר מלכתחילה והועמד לדין.

אינני רואה יסוד לפקפק כי העורר אכן הפר את תנאי השחרור, והנסיבות העובדתיות אכן מטילות עליו חשד כבד כי ההפרות אינן "טכניות" אלא קשורות בעסקי סרסרות לזנות. עם זאת אינני סבור כי בנסיבות העניין מוצדק היה להחזיר את העורר למעצר. יותר נכון היה לדון על אתר בבקשת המדינה לחילוט הערבויות, או חלקן, ולהחמיר את התנאים שעל-פיהם שוחרר העורר לחלופת מעצר על-פי ההחלטה האחרונה.

בדיון שלפניי לא חזר בא-כוח המדינה על בקשתו לחילוט הערבויות, ועל-כן לא אעסוק בכך. לגוף העניין נראה לי נכון לבטל את ההקלה שניתנה לעורר בגדר החלטתו של השופט ענבר מיום 21.9.03 ולהחזיר על כנה את החלטתו מיום 16.7.03 שעל-פיה הותנה שחרורו של העורר ממעצר בכך שיימצא במעצר בית מוחלט.

הערר מתקבל אפוא במובן זה שהעורר ישוחרר ממעצרו בערבויות הקיימות ומעת שחרורו יימצא בביתו בתנאי מעצר בית מלא. תנאי השחרור הנוספים שנקבעו בהחלטה מיום 16.7.03 עומדים בעינם, לרבות חיובו של העורר להתייצב אחת לשבוע בתחנת המשטרה כשהוא מלווה על-ידי אחד הערבים לשחרורו.

העורר מוזהר בזה שאם ישוב ויפר את תנאי השחרור יהיה צפוי להיות מוחזר למעצר עד לתום בירור המשפט וכן לחילוט הערבויות.