בש"פ 3239/08 קליף שוקרון נ. מדינת ישראל

1.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט א' ואגו ), אשר הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, לאחר שהעורר הפר את תנאי השחרור שהוטלו עליו.

רקע

2.

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של התפרצות לבית מגורים, גניבה, נשיאת נשק, החזקת רכוש חשוד כגנוב וקשירת קשר לפשע. בכתב האישום נטען כי העורר התפרץ לבית מגורים באשדוד יחד עם שני שותפים, וגנב מתוכו אקדח, כסף מזומן ותכשיטים שונים. במקור פרצו השלושה לבית כדי לגנוב את האקדח ולמכרו. לאחר הפריצה נשא העורר את האקדח על גופו והסתירו בביתו.

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה את מעצרם של השלושה עד תום ההליכים נגדם. ההתפתחויות הנוגעות לשני הנאשמים האחרים אינן נוגעות לענייננו, ועל כן לא נעסוק בהן כאן. אשר לעורר, ביום 1.4.07 הוא שוחרר לחלופת מעצר בתנאי "מעצר בית מלא" בבית אחותו בדימונה ובפיקוחה. במסגרת זו נאסר עליו לצאת מן הבית אלא לצורך התייצבות בבית המשפט או לטיפולים רפואיים דחופים, ואף זאת בליווי הערבה בלבד. כן נאסר עליו ליצור קשר עם עדים או מעורבים בפרשה. על-פי הוראות בית המשפט חתם העורר על ערבות עצמית בסך של 15,000 ש"ח, ואחותו חתמה על ערבות צד ג' בסך של 10,000 ש"ח.

לאחר כחמישה חודשים ביקש העורר לשנות את תנאי מעצרו, ולעבור מבית אחותו אל בית הוריו. ההחלטה בבקשה נדחתה עד שיוגש תסקיר מעצר ביחס לחלופה המוצעת. ביני לביני העורר הודה בתאריך 22.10.07 במיוחס לו בכתב אישום מתוקן, אשר נמחקה ממנו עבירת קשירת הקשר לביצוע פשע. בית המשפט הרשיע את העורר על-פי הודאתו, ודחה את מתן גזר-הדין לצורך קבלת תסקיר קצין מבחן, לפי סעיפים 38-37 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

4.

ביום 26.10.07, בזמן ההמתנה לשני התסקירים, הגיש אביו של העורר תלונה בתחנת המשטרה באשדוד, ובה טען כי הלה איים עליו ותקף אותו. האב ציין כי העורר אינו נמצא בבית ההורים אלא ברח ממנו. מתלונה זו התברר כי העורר שהה במהלך התקופה האחרונה בבית הוריו ולא בבית אחותו. בעקבות זאת הגיעו שוטרים לחפש אחר העורר בבית אחותו ובבית הוריו בימים 28.10.07, 2.11.07 ו-13.1.08. בחיפושים התגלה כי בית האחות נמצא בשיפוצים, והיא עברה להתגורר באופן זמני בביתם של הורי בעלה. העורר עצמו אותר לבסוף בתאריך 13.1.08 – בבית הוריו. בהקשר שלפנינו – חשוב לציין כי העורר לא מסר דבר בעניין זה לבית המשפט הנכבד קמא קודם למעצרו.

כאן המקום להוסיף, כי בתאריך 3.12.07 הוגש עוד כתב אישום נגד העורר (ושני אנשים נוספים) לבית משפט השלום בפתח תקווה. כתב אישום זה מייחס לשלושה התפרצות לדירה וגניבה, אשר התרחשו, לפי הנטען, ביום 30.11.07, בשעה שהעורר אמור היה לשהות בבית אחותו על-פי מצוות בית המשפט המחוזי. נוכח כתב האישום החדש היה העורר עצור בתאריכים 30.11.07 עד 9.12.07, בהוראת בית משפט השלום.

5.

בעקבות ההתפתחויות האחרונות הגישה המדינה לבית המשפט הנכבד קמא בקשה לעיון חוזר בהחלטתו מיום 1.4.07, בגדרה שוחרר העורר לחלופת המעצר. כן ביקשה המדינה את חילוט הערבויות שהפקידו העורר ואחותו. בית המשפט החליט לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו. בהחלטתו עמד בית המשפט על-כך שהעורר איננו נהנה עוד מחזקת החפות, לאחר שהורשע בעבירה המקורית, בעניינה הוא מצפה עתה למתן גזר-דינו. כן קבע בית המשפט כי קיימות ראיות לכאוריות מספקות לעבירה החדשה בה מואשם העורר, אשר נעברה תוך הפרת תנאי חלופת המעצר, מה גם שממילא נתפס העורר במכונית מחוץ לביתו – בניגוד לתנאים שהוטלו עליו. בנוסף, העורר לא שהה בבית אחותו כפי שנדרש, אלא עבר, כנראה, לבית הוריו, מבלי שהדבר הותר לו על-ידי בית המשפט, ואף את ביתם עזב כאשר חפץ בכך. נוכח כל אלו הגיע בית המשפט קמא למסקנה, שנוסחה כדלקמן:

"עסקינן במשיב אשר הפר באופן בוטה את האמון שבית המשפט מצא לתת בו, ואשר אין שום תירוץ והצדק מתקבלים על הדעת לכך, ואשר אין ראוי ליתן בו כל אמון נוסף ולסכן בכך את שלום הציבור וביטחונו, כמו גם את ההליך המשפטי אשר בתיק שלפנינו, שהמשיב עלול לחמוק ממנו".

כתוצאה מהמקובץ העורר נעצר, כאמור, עד תום ההליכים נגדו. מכאן הערר שלפניי.

טענות הצדדים

5.

ב"כ העורר טוען כי אף עתה ניתן לשחרר את העורר לחלופת מעצר ראויה, שתבטיח כי העורר לא ישוב ויפר את תנאי שחרורו. לדבריו, המדובר בעורר צעיר, יליד שנת 1985, שהיה משוחרר בערובה תקופה ארוכה, והדיון בעניין עונשו אמור להתקיים בתאריך 10.7.08. לטענתו, נסיבות ביצוע העבירה בתיק שנדון בבית משפט השלום בפתח-תקווה מלמדות על מעורבות קטנה יחסית של העורר באירוע, וממילא מדובר בעבירת רכוש, שאינה מקימה עילת מעצר סטטוטורית, ולפיכך בדין מצא אף בית המשפט שם כי ראוי לשחרר את העורר לחלופת מעצר. כן הוא טוען כנגד הקביעה שבאה בהחלטה, נשוא הערר, לפיה העורר אינו נהנה עוד מחזקת החפות, קביעה שיש בה, לדעתו, משום התייחסות למעצר בתור מקדמה על-חשבון העונש. העורר אף מבקש לגזור גזירה שווה מפרשות אחרות בהן שוחררו לחלופת מעצר נאשמים שהפרו "מעצר בית" ונחשדו בכך שעברו עבירות במהלך ההפרות (בש"פ 9670/03 טיומקין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.11.03),; בש"פ 3776/03 גואיטה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.5.03); ובש"פ 9425/02 בן יהודה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.11.02)).

6.

המדינה תומכת יתדותיה בהחלטתו של בית המשפט המחוזי הנכבד. לגישתה העורר הוכיח כי לא ניתן לתלות בו אמון, ואין מקום לשחררו לחלופת מעצר לאחר שהפר את תנאי השחרור שהוטלו עליו, תוך ביצוע עבירת רכוש נוספת, ולאחר שאף חזקת החפות אינה עומדת עוד לזכותו.

דיון והכרעה

7.

סעיף 21 ל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: " החוק "), בהוראותיו הרלבנטיות לענייננו, קובע כדלקמן:

"21.

מעצר לאחר הגשת כתב אישום

(א)

הוגש כתב אישום, רשאי בית המשפט שבפניו הוגש כתב האישום לצוות על מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים המשפטיים, אם נתקיים אחד מאלה:

[...]

(2)

בית משפט ציווה על מתן ערובה והערובה לא ניתנה להנחת דעתו של בית המשפט,

או

שהופר תנאי מתנאי הערובה , או שנתקיימה עילה לביטול השחרור בערובה.

(ב)

בית המשפט לא יתן צו מעצר לפי סעיף קטן (א), אלא אם כן נוכח, לאחר ששמע את הצדדים, שיש ראיות לכאורה להוכחת האשמה , ולענין סעיף קטן (א)(1), לא יצווה בית המשפט כאמור, אלא אם כן נתקיימו גם אלה :

(1)

לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם, פחותה;

(2)

לנאשם יש סניגור, או שהנאשם הודיע שברצונו שלא להיות מיוצג בידי סניגור " [ההדגשה שלי – ח"מ ].

עילת המעצר בה עסקינן במקרה זה מופיעה בסעיף 21(א)(2) הנ"ל, ועניינה בכך "שהופר תנאי מתנאי הערובה". נבחן, איפוא, עתה את הנושא בהתאם לדין הספציפי הנוגע לעילת המעצר בה עסקינן.

ראיות לכאורה לעבירה המקורית

8.

סעיף 21(ב) לחוק מתנה את מתן צו המעצר בקיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה. תכליתה של דרישה זו הינה כפולה (ראו: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 158 (1996)):

ראשית , דרישת הראיות לכאורה נועדה למנוע, ככל הניתן, את החזקתם במעצר של אנשים שייתכן וייצאו זכאים בדין.

שנית , דרישה זו מבססת את כוחו של כתב האישום לשמש מעין אסמכתא, שעליה נשען בית המשפט בממצאיו בדבר התקיימותה של עילת מעצר, וכן בקביעותיו בנוגע לשאלה האם ניתן להסתפק בחלופת מעצר.

סעיף 21(ב) לחוק חל הן על-פי לשונו, הן לפי תכליתו, גם על עילת המעצר העצמאית של הפרת תנאי הערובה, הקבועה בסעיף 21(א)(2) לחוק:

לשונית – כיוון שסעיף 21(ב) מדבר על צו מעצר לפי סעיף (א) כולו, מבלי להבחין בין סעיף-קטן (א)(1) לבין סעיף-קטן (א)(2).

תכליתית – כיוון שהגיונה הכפול של הדרישה, שהוסבר לעיל, יפה לעילות המעצר ה"טכניות" המופיעות בסעיף-קטן (א)(2) לא פחות מאשר לעילות המעצר ה"מהותיות" הנקובות בסעיף-קטן (א)(1).

על כן קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה הינו

תנאי מהותי למתן צו מעצר גם במקרה בו עילת המעצר היא הפרת תנאי הערובה שהוטלו על הנאשם (ראו גם: יעקב קדמי סדר הדין בפלילים חלק ראשון 188, 198, 216 (2003)). פועל-יוצא ממסקנה זו הוא שהפרשנות שמקבל מבחן זה של "ראיות לכאורה להוכחת האשמה" דומה היא ביחס לעילות המעצר המופיעות בשני סעיפי המשנה כאחד ( פרשת זאדה , 151).

9.

בהתאם לסעיף 21(ה) לחוק, צו המעצר עד תום ההליכים עומד בתוקפו עד מתן "פסק הדין" (וזאת תחת מגבלות על אורכו של המעצר, שאינן מענייננו כעת). כאשר הנאשם מורשע בדינו, פסק הדין של הערכאה הדיונית מושלם במתן גזר הדין, ועד אז הנאשם שהורשע אמור להישאר במעצר שהוא "עד תום ההליכים" (ביחס להארכת מעצר בין הכרעת הדין לבין גזר הדין ראו: בש"פ 433/98 מדינת ישראל נ' איבדיוב , פ"ד נב(1) 592, 596 (1998)).

במקרים מיוחדים יהא צורך להוציא לראשונה צו מעצר בתקופת הביניים שבין הכרעת הדין לבין מתן גזר הדין. מקרה שכזה עלול להתעורר, למשל, כאשר מתברר שנאשם שהורשע אך טרם נגזר דינו הפר את תנאי השחרור שהוטלו עליו. כך אירע בענייננו. בשלב זה מובן כי אין עוד צורך להתעמק בדרישת הראיות לכאורה להוכחת אשמתו של הנאשם בעבירה המקורית, וזאת משום שהתשובה לשאלה זו כבר ידועה. לאחר ההרשעה ברור כי היו קיימות ראיות לכאורה להוכחת האשמה בעבירה המקורית, שהרי האשמה בעבירה זו אכן הוכחה.

לאור דברים אלו, מסתבר כי קיימת נפקות לכך שהנאשם הורשע בדינו ואין עומדת לו עוד חזקת החפות. הנפקות מתבטאת בכך, שכאשר עסקינן במי שהורשע בדינו, נקודת ההנחה היא שהנאשם ביצע את המיוחס לו בכתב האישום, ואין עוד צורך לבחון ולתהות על מידת האמת הגלומה בנטען בו. לפיכך צדק בית המשפט הנכבד קמא, כאשר נתן משקל לכך שהעורר הורשע בדינו וקבע כי אין עומדת לו עוד חזקת החפות. בניגוד לדעת בא-כוחו של העורר, עליה חזר בעל-פה גם בדיון בפניי, אין אני סבור כי בית המשפט התכוון לומר שמעצרו של העורר בא לו בשל הרשעתו, וכי מעצרו מהווה "מקדמה על-חשבון העונש". דברים אלה בהקשר לשלילת חזקת החפות לא באו כדי לשמש נימוק ל"הענשת" הנאשם במסגרת מעצרו בטרם נגזר דינו. אכן מעצר עד תום ההליכים אינו "מפרעה" על-חשבון העונש (בש"פ 3717/91 מדינת

ישראל נ' גולדין , פ"ד מה(4) 807, 813 (23.8.91)), ואין נפקא מינה לעניין זה גם אם המעצר עד תום ההליכים חל בתקופה שבין הכרעת הדין לבין גזר הדין, וגם אם עילת המעצר הינה הפרת תנאי שחרור (בש"פ 8482/00 חמזה נ' מדינת ישראל (3.12.00); בש"פ 5322/05 פלוני נ' מדינת ישראל , פיסקה 4 (8.6.05)). דברי בית המשפט בנושא זה לא נאמרו, איפוא, על פי פרשנותי אלא כדי לציין כי הרשעת העורר מלמדת על התקיימותו של התנאי בדבר קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה בעבירה המקורית – תנאי הדרוש לשם הטלת צו המעצר אף על מי שהפר את תנאי השחרור שהוטלו עליו.

עילת המעצר החדשה, והראיות המבססות אותה

11.

כאמור, עילת המעצר בענייננו היא הפרת תנאי הערובה, ואף העורר אינו חולק על התקיימותה. ואמנם, העורר הפר את תנאי השחרור שלו ברגל גסה: הוא חדל מלהתגורר בבית אחותו ועבר, ככל הנראה, לגור בבית הוריו, וזאת על דעת עצמו ומבלי שקיבל את אישורו של בית המשפט לכך. יהא המקום אליו עבר אשר יהא, אף שם לא שמר העורר על תנאים של "מעצר בית מלא", והרגיש עצמו חופשי לעזוב את המקום ולשוב אליו ככל שיחפוץ. ואם לא די בכל אלו, הרי שבאותה התקופה העורר אף נטל לכאורה חלק בפריצה לבית עסק, ועל עובדה זו אף העורר אינו חולק עוד, פרט לטענה סתמית, בחצי-פה, לפיה חלקוֹ באותו האירוע היה "מינורי". כאמור, בית המשפט הנכבד קמא בחן את חומר הראיות, ומצא כי קיימות ראיות לכאורה לכך שהעורר ושני חבריו פרצו לבית עסק בעת שהעורר היה אמור להימצא במעצר בית, לאחר שגמרו אומר לעשות כן יחדיו. העורר לא העלה כל טענה בדבר טעות כלשהי בקביעה זו. אין איפוא ספק, כי העורר הפר את תנאי השחרור שלו באופן בוטה וללא עכבות, ועילת המעצר בעניין זה עומדת.

חלופת המעצר

12.

סעיף 21(ב)(1) לחוק שולל את מעצרו של נאשם עד תום ההליכים, כאשר ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירות הנאשם פחותה. על-פי לשונה, חלה ההנחיה הכלולה בסעיף-קטן זה על עילות המעצר ה"מהותיות", המופיעות בסעיף-קטן 21(א)(1) (ואחד הטעמים הנוספים לכך הוא שקיימת רק הנחה לכאורית להתקיימותן של עילות המעצר הללו, או חזקה לכאורית מכוח האמור בסעיף 21(א)(1)(ג) סיפא). ברם, עילת המעצר שבענייננו היא אחת מעילות המעצר ה"טכניות", ואלו נקובות בסעיף-קטן 21(א)(2) דווקא, שההנחיה האמורה איננה מתפרסת עליהן לפי פשוטו של מקרא (בש"פ 4901/05 סלים נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.6.05); בש"פ 10696/05 לבנון נ' מדינת ישראל , פיסקה ג(3) (לא פורסם, 24.11.05); בש"פ 10232/07 ביטון נ' מדינת ישראל , פיסקה 7 (לא פורסם, 11.12.07)). יחד עם זאת, אין להסיק מן הדברים כאילו נשלל כוחו של בית המשפט לבדוק גם במקרה שכזה את האפשרות להשיג את מטרת המעצר בדרך שפגיעתה בחירותו של הנאשם פחותה. חובתו של בית המשפט לבחון את האפשרות לשחרר לחלופת מעצר כל אימת שהוא נדרש להפעיל את סמכותו ליתן צו מעצר – היא

כללית, ראשונית ועל-חוקית , בהיותה נובעת מהוראות סעיפים 5 ו-11 ל חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו . חובה זו חלה אף על עילת המעצר של הפרת תנאי ערובה (בש"פ 2910/00 כהן נ' מדינת ישראל , פיסקה 2 (לא פורסם, 2.5.00); בש"פ 7942/00 משה נ' מדינת ישראל , פיסקה 3 (9.11.00)). זאת ועוד: מעצר עד תום ההליכים הינו הליך מניעתי ואיננו עונשי. לפיכך, אם אכן ניתן להשיג בביטחון את מטרתו המניעתית של המעצר בדרך שפגיעתה בחירות הנאשם פחותה, הרי שבית המשפט מצווה לנקוט באותה דרך.

13.

נוכח העקרונות שפורטו לעיל, המדיניות ביחס לשחרור לחלופת מעצר של נאשמים שהפרו את תנאי השחרור שהוטלו עליהם מבוססת על מספר יסודות:

ראשית , ענייננו במי שכבר נקבע שעומדת נגדו עילת מעצר "מהותית" לפי סעיף 21(א)(1) לחוק, שאחרת ממילא לא היה הנאשם נשלח לחלופת מעצר מלכתחילה. לשון אחר, קיים יסוד סביר לחשש בדבר מסוכנות הנאשם, הימלטותו האפשרית מן הדין, שיבוש הליכי משפט וכיוצא באלו. זוהי עילת המעצר ה"אמיתית", העומדת לנגד עיני בית המשפט בבואו להכריע בדבר מעצרו של נאשם עקב הפרת תנאי השחרור (בש"פ 3792/92 בלו נ' מדינת ישראל , פיסקה 8 (לא פורסם, 7.9.92); בש"פ 507/00 מזרחי נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(1) 385, 391 (2000)). הפרת תנאי השחרור מעידה על כך שאין בכוחה של חלופת המעצר, על כל תנאיה והגורמים המפקחים המעורבים בה, כדי להבטיח באופן רציני ואמין את מטרת עילת המעצר המקורית ולשמש לה תחליף (בש"פ 1280/98 ויניצקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.3.98); בש"פ 3057/06 אברג'ל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.4.06)). הסבר ממצה לכך הובא בדברי השופט י' זמיר ב פרשת מזרחי :

"אין חלופת מעצר אלא אם יש עילת מעצר, ואין עילת מעצר אלא אם יש יסוד סביר לחשש בדבר מסוכנות הנאשם, בדבר הימלטות מן הדין או שיבוש הליכי משפט. אם, אף-על-פי-כן, בית-המשפט מסתפק בחלופת מעצר, אין זאת אלא משום שהוא סומך על הנאשם שלא ינצל את השחרור מן המעצר כדי לעבור עבירה, להתחמק מן הדין או לשבש את הליכי המשפט. התנאים המגבילים של חלופת המעצר, יהיה זה מעצר בית ותהיה זו ערבות כספית, לעולם אינם מסלקים את החשש במידה מספקת, אלא אם הם מתאספים לאמון שהנאשם יקיים את תנאי השחרור, המפורשים והמשתמעים. אם נשמט האמון, מתמוטטת גם החלופה. לכן, אם נאשם ניצל לרעה את השחרור מן המעצר, והפר את האמון שבית-המשפט נתן בו, אם בדרך של ביצוע עבירה נוספת ואם בדרך אחרת, הוא הוכיח כי אין הוא ראוי עוד לאמון של בית-המשפט"

( שם , 391; ראו גם: בש"פ 3962/00 ג'אנם נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.6.00); בש"פ 8495/05 שובל נ' מדינת ישראל , פיסקה 6 (לא פורסם, 21.9.05)).

שנית , המחוקק השמיט, כאמור, את עילות המעצר ה"טכניות" שבסעיף-קטן 21(א)(2) מתחולתם הישירה של סעיפים-קטנים 21(ב)(1) ו-(2) לחוק, וציין בעניין זה את העילות ה"מהותיות" שבסעיף-קטן 21(א)(1) בלבד. השמטה זו נראית מכוונת וברורה שבעתיים לנוכח העובדה שאותו סעיף-קטן 21(ב) מחיל, כאמור, ברישא שלו, את ההוראה ביחס לדרישת הראיות לכאורה על כל העילות המצויות בשני הסעיפים-הקטנים של סעיף 21(א) לחוק. אמנם, כפי שהבהרנו לעיל, אין בהשמטה האמורה כדי לגרוע מחובתו של בית המשפט לברר גם בחלופות המעצר ה"טכניות" אם קיימת חלופת מעצר המגשימה את תכלית המעצר בדרך שפגיעתה בחירות פחותה, אולם ההשמטה משמשת "קריאת כיוון" ביחס לדעת המחוקק בנוגע למקרים המתאימים והראויים – ברגיל –לשחרור לחלופת מעצר. מדבר ההשמטה של העילות ה"טכניות" עולה, איפוא, כי "נראה שגם המחוקק סבר, כי אין לשוב ולתת אמון בנאשם שמעל כבר באמון בית המשפט" ( פרשת לבנון , פיסקה ג(2)). לגישה זו של המחוקק יש להעניק, כמובן, את המשקל הראוי.

שלישית , האמצעי של תנאי השחרור, ובייחוד של "מעצר הבית", נועד להפחית, ככל האפשר, את הפגיעה בחירותם של הנאשמים שקיימת נגדם עילת המעצר. אולם כדי שניתן יהיה להשתמש באמצעי זה, יש צורך להבטיח כי הוא יהיה יעיל ומטרתו תושג. מוסד השחרור מן המעצר בתנאים מגבילים מבוסס על ההנחה שהנאשמים יקיימו את תנאי השחרור, בין היתר בשל החשש שההפרה תחזיר אותם למעצר. סלחנות מוגזמת להפרת תנאי השחרור עלולה לעודד בעקיפין את ההפרות, ובכך לפגום ביעילותו של האמצעי שקבע המחוקק כדי להגן על חירותו של הנאשם ( פרשת ג'אנם , שם; פרשת משה , שם). דלדול כוחה של חלופת המעצר להשיג את מטרתה יוביל לצמצום האפשרות לעשות שימוש באמצעי זה, וכפועל-יוצא מכך יתגבר הכורח – הלא-רצוי – להיזקק למעצר מלא מאחורי סורג ובריח. לאור זאת, דווקא "מגמה זו של מיעוט הפגיעה בחירות מחייבת לשמור מכל משמר, כי אכן תושג מטרת המעצר [...] וזאת על ידי הקפדה יתרה בדבר קיום התנאים שנקבעו בחלופה של מעצר בית" (בש"פ 3696/92 מדינת

ישראל נ' עגיב , פ"ד מו(4) 216, 219 (1992); ראו גם בש"פ 782/99 מדינת ישראל נ' בן שמחון (לא פורסם, 4.2.99); פרשת בלו , פיסקה 8).

14.

לאור שיקולים אלו, נקבע בהלכה הפסוקה הכלל לפיו הפרת תנאי שחרור גוררת בעקבותיה בדרך-כלל מעצר עד תום ההליכים ללא שחרור נוסף לחלופת מעצר, ובייחוד כך הדין בהפרת תנאי "מעצר בית" ובביצוע עבירה נוספת במהלך תקופת השחרור ( פרשת מזרחי , 392; בש"פ 3020/00 מאיר נ' מדינת ישראל , פיסקה 7 (לא פורסם, 2.5.00); בש"פ 10798/07 מדינת ישראל נ' חמד (לא פורסם, 24.1.08); פרשת ג'אנם , שם). כמובן שאין המדובר במעצר חובה. נוכח עליונות זכותו של הנאשם לחירות, הדגיש בית משפט זה חזור והדגש כי הפרת תנאי שחרור אינה מחייבת אוטומטית את השמתו של הנאשם מאחורי סורג ובריח, וההחלטה בעניין זה מסורה לשיקול דעתו של בית המשפט, אשר יבחן את נסיבות העבירה המקורית, נסיבות העבריין וטיבה של ההפרה (ראו למשל: בש"פ 2931/96 קאסם

נ' מדינת ישראל (5.2.96); בש"פ 5305/98 שבלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.9.98)). במסגרת שיקול הדעת השיפוטי יש לעמוד איפוא על אופייה של עילת המעצר המקורית נגד הנאשם, על מאפייני הנאשם ועל אופי ההפרה של תנאי השחרור, ואזי יש לבחון האם חרף ההפרה ניתן עדיין לתת מידת אמון כזו בנאשם, אשר יש בה כדי להצדיק מתן הזדמנות נוספת על-דרך של שחרורו בתנאים, תוך הפגה אפשרית של החשש העומד ביסוד עילת המעצר. בבחינה זו, "ככל שהחשש מפני שחרורו של הנאשם קל יותר, וככל שהפרת תנאי הערובה על ידו היא נקודתית ומתונה יותר, כן יקל ליתן הזדמנות נוספת לשחרור חלופת מעצר, ולהיפך" (בש"פ 3200/00 זנו נ' מדינת ישראל , פיסקה 8 (לא פורסם, 26.5.00); ראו גם פרשת בלו , פיסקה אחרונה). עם זאת, נוכח היסודות הכלליים עליהם עמדנו, תוצאת האיזון תהיה במרבית המקרים – אך לא בכולם – מעצרו של הנאשם ללא שחרורו לחלופת מעצר.

15.

נוכח הכללים שלעיל, סבורני כי צדק בית המשפט המחוזי הנכבד כאשר נמנע מלשחרר את העורר לחלופת מעצר. עילת המעצר המקורית נגד העורר, כך נראה, היתה מסוכנותו. על מסוכנות זו למד בית המשפט, בין היתר, מאופי העבירות המקוריות בהן הואשם העורר. המדובר

בעבירות רכוש ועבירות נשק, ובינתיים העורר אף הורשע בהן, למעט בעבירה של קשירת הקשר. כן הסתמכה עילת המעצר המקורית על עברו הפלילי של העורר, הכולל עבירות רכוש, עבירות סמים ועוד. מכל אלו עולה מסוכנות להישנות העבירות. אשר להפרות: העורר עזב כליל את בית אחותו, מבלי לדווח על כך לבית המשפט ובלא אישורו. נראה כי הוא עבר לבית הוריו, אולם גם שם יצא בחופשיות מן הבית, ואף קיימות ראיות לכאוריות מספקות לכך שעבר עבירת רכוש נוספת, שהיא מסוג העבירות שבגינן קמה כנגדו עילת המעצר מלכתחילה, וזאת תוך-כדי הפרת תנאי "מעצר הבית" שבו היה אמור לשהות. אין מדובר כאן בהפרה נקודתית של תנאי הערובה שניתן לייחס לה אופי טכני, או מקרי, אלא בגילויים ברורים של זלזול והתעלמות מתמשכים מצד העורר מחובתו לעמוד בתנאי השחרור. בעשותו כן הוכיח העורר כי הוא אינו מכבד את החוק, כי אין ניתן לתלות בו אמון, וכי השחרור לחלופת מעצר איננו בגדר אפשרות מתאימה לגביו. זאת ועוד – אחרת. בהשתתפותו בעבירת רכוש נוספת בתקופת השחרור חיזק העורר את המסקנה בדבר המסוכנות הנשקפת ממנו כלפי הציבור, ואין נפקא מינא שעבירה זו כשלעצמה איננה מקימה באופן אוטומטי חזקת מסוכנות ( פרשת מזרחי , 390). חוסר ההתאמה הנ"ל לאפשרות של חלופת מעצר, המסוכנות שבעורר והצורך העקרוני להגן על האמצעי של חלופת המעצר – כל אלו אכן מצדיקים במקרה זה את ביטול החלופה שאושרה לעורר מלכתחילה והשארתו במעצר עד תום ההליכים נגדו.

16.

על יסוד כל אלה – הערר נדחה.