בש"פ 10232/07 רפאל ביטון נ. מדינת ישראל

1.

נגד העורר ונאשם נוסף ( להלן - נאשם 2 ) הוגש כתב אישום הכולל אישומים של השתתפות בשוד בנסיבות מחמירות, סחיטה באיומים, איומים, החזקת סכין שלא כדין, תקיפה סתם, ניסיון תקיפה והיזק בזדון לרכוש. נטען כי חלק מעבירות אלו בוצעו על ידי העורר והנאשם 2 כלפי נהגי מוניות בתחנת מוניות במבשרת ציון, בין היתר בשל רצונם של הנאשמים, להימנע מתשלום על נסיעות במוניות.

2.

עם הגשת כתב האישום ביקשה המשיבה לעצור את העורר ואת הנאשם 2 עד תום ההליכים בעניינם, וזאת בעילה של מסוכנות. העורר ונאשם 2 כפרו בעובדות כתב האישום ומשפטם החל להתנהל. בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת י' צור) קבע בהחלטתו מתאריך 13.5.07 כי יש בחומר הראיות נגד העורר והנאשם הנוסף תשתית ראייתית מספקת לעניין המעצר. עוד נקבע כי האישום המרכזי נגד העורר וכנגד נאשם 2 יש בו לכאורה כדי לבסס עילת מעצר בשל חשש למסוכנות, זאת במיוחד על רקע עברם הפלילי של השניים. יחד עם זאת בית המשפט סבר כי עוצמת הראיות במיוחד בכל הנוגע לעבירות השוד והחזקת הסכין – חלשה. על רקע האמור נתבקש שירות המבחן להגיש "תסקיר מעצר" בעניינו של העורר ושל נאשם 2. שירות המבחן התרשם כי העורר הינו בחור אימפולסיבי בעל רמת סיכון גבוהה. למרות זאת העריך שירות המבחן כי שילוב של פיקוח אנושי צמוד יחד עם פיקוח אלקטרוני, יאפשרו את שחרור העורר למעצר בית מלא.

בית המשפט המחוזי, לאחר שבחן את טענות הצדדים, קיבל בתאריך 29.5.07 את המלצת שירות המבחן לשחרר את העורר לחלופת מעצר, בפיקוחן של אמו, או של אחות אביו וכן באמצעות איזוק אלקטרוני. לשם הבטחת תנאי השחרור חתמו אמו של העורר ואחות אביו על ערבות של 15,000 ש"ח כל אחת. העורר עצמו חתם על ערבות עצמית בסך של 25,000 ש"ח.

3.

ביום 18.11.07 נתפסו העורר ונאשם 2 בתל אביב על ידי שוטרים שנכחו אותה עת במקום, ונטען שהעורר נהג על האופנוע בו הגיעו השניים מירושלים לתל-אביב. העורר נתפס, לאחר שהאזיק האלקטרוני שהיה על רגלו של העורר בעת מסעו בת"א, עורר את חשדם של השוטרים. באותו הזמן היה העורר גם פסול רישיון נהיגה.

בשל האירוע האמור, פנתה המשיבה בבקשה לעיון חוזר בתנאי מעצרו של העורר ושל נאשם 2. ככל שהדברים נוגעים לעניינו של העורר, שרק עררו נדון בפני, הדגישה המשיבה כי העורר מסר לשוטרים גירסה שקרית וטען כי יציאתו מן הבית אושרה כדין. עוד ציינה המשיבה כי העורר כבר הפר בעבר את תנאי מעצרו וכי גם באותו מקרה שיקר לשוטרים וטען כי יציאתו נעשתה ברשות. המשיבה הוסיפה עוד כי לאחר ההפרה הקודמת של העורר, ביולי 2007, הוזמנו העורר ואמו לתחנת המשטרה, שם הוסבר להם בפרטי פרטים כיצד יש לנהוג כאשר מתעורר צורך לחריגה מתנאי המעצר. בנוסף טענה המשיבה כי בעברו של העורר תיק שנדון בבית המשפט לנוער וכן כי מתנהלים נגדו עתה שני תיקים נוספים – האחד בגין עבירות של תקיפה וגניבה מיצאנית והשני בעבירה נוספת של היזק בזדון.

4.

העורר מצדו גרס כי, לשיטתו, למעט מקרה יחיד לא ניתן ללמוד על הפרות משמעותיות של תנאי השחרור על ידו וכי היה הסבר סביר לנסיעתו לתל-אביב. לכן, לטענתו, אין הצדקה להורות על מעצרו עד תום ההליכים. עוד טען העורר כי הפרות רבות המופיעות בדו"חות הדיווח על התנהלותו במהלך האיזוק האלקטרוני הן הפרות "טכניות" בלבד. העורר הוסיף וטען כי לא הוא היה זה שנהג על הקטנוע.

5.

בית המשפט המחוזי הנכבד, לאחר שבחן את טענות הצדדים קבע כי העורר הפר את תנאי השחרור שנקבעו על ידי בית המשפט בהחלטה מיום 29.5.07. בית המשפט הוסיף וציין כי אין מדובר בהפרה ראשונה של תנאי השחרור על ידי העורר, הגם שבפעם הקודמת החליטה המדינה שלא להגיש בקשה לעיון חוזר ונתנה לעורר ולאמו הזדמנות נוספת. לבסוף קבע בית המשפט הנכבד קמא כי מכללם של הדברים עולה שהעורר לא הבין ולא השכיל לנצל את האמון שנתן בו בית המשפט וכי יש לפיכך להורות על מעצרו עד לתום ההליכים. עם זאת ציין בית המשפט

כי אם יתארכו ההליכים בתיק העיקרי, יוכל העורר לחזור לבית המשפט בבקשה לעיון חוזר.

6.

מכאן הערר שבפני, בו מבקש העורר כי אורה על ביטול החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 22.11.07 ועל שחרורו למעצר בית מלא, תחת פיקוח של איזוק אלקטרוני ושל אימו. העורר אף מציע הפקדה כספית להבטחת ביצוע תנאי המעצר שלו – בקופת בית המשפט. לטענת העורר יש מקום להיעתר לבקשתו נוכח חולשתן של הראיות נגדו ובשל האפליה בין המעצר שהושת עליו ובין ההסדר והתנאים שנקבעו לנאשם 2, שמעצר הבית בו הוא נתון – לא בוטל, וזאת למרות שעניינם דומה. העורר מוסיף וטוען כי בניגוד לנאשם מספר 2, עברו הפלילי נקי.

7.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים מצאתי כי דין הערר להידחות, ואלה טעמי:

(א) הדין הוא כי הפרת תנאי השחרור מהווה כשלעצמה עילה מספקת למעצרו של נאשם ואין בית המשפט נדרש עוד לבחון קיומה של חלופת מעצר (עיינו סעיף 21(א)(2)

ו-(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 ). כמובן כי לא כל הפרה מחייבת אוטומטית את ביטול השחרור בערובה וההחלטה מסורה לשיקול דעתו של בית המשפט הבוחן את נסיבות העבירה, נסיבותיו של העבריין וטיב ההפרה (בש"פ 2931/06 וסאם קסאם נ' מדינת ישראל (לא פורסם; 5.2.96); בש"פ 3200/00

אלירן זנו נ' מ"י (לא פורסם; 26.5.00)).

(ב) העבירות בהן הואשם העורר ונסיבות העניין שבפנינו – מצדיקות במקרה זה את מעצרו.

(ג) הפרת תנאי חלופת המעצר על-ידי העורר היתה כאן בוטה ביותר. יתר על כן, העורר

לא אמר אמת לשוטרים שעצרו אותו ביחס לנסיבות יציאתו לתל-אביב. הוא אף התעלם מקיומה של אזהרה מפורשת קודמת ביחס להפרות מצידו של תנאי חלופת המעצר.

(ד) חלופת המעצר שאושרה לעורר מלכתחילה נטתה לקולא, והמערער החמיץ גישה זו של לפנים משורת הדין שהופגנה כלפיו.

(ה) העורר אופיין בתסקיר שירות המבחן כבעל רמת סיכון גבוהה.

8.

העולה מכל המקובץ מלמד כי הפרת האמון שנתן בו בית המשפט הנכבד קמא – כאשר קבע לו חלופת מעצר, מחייבת עתה את המעצר שהושת עליו בהחלטת בית המשפט הנכבד קמא. לעניין זה יפים דבריה של השופטת ד' ברלינר בבש"פ 9854/06 יוסי עאטיאס נ' מדינת ישראל (לא פורסם; 13.12.06):

"בבסיסו, שחרור בערובה הוא מעין חוזה אמון בין המשוחרר לבין בית המשפט. המשוחרר מתחייב לכך שיעמוד בתנאים ובית המשפט, בהנחה שהוא נותן בו אמון - מורה על שחררו. כל האמצעים הנוספים, יהיו אלו מפקחים בשר ודם או איזוק אלקטרוני, אינם אלא חישוקים שנועדו להבטיח את קיומו של החוזה, אולם אינם יכולים להוות את בסיסו. מקום שבסיס זה אינו קיים, גם איזוק אלקטרוני לא יהווה מענה".

9.

יצוין עוד כי לא מצאתי ממש גם בטענת העורר לאפלייתו ביחס לנאשם 2, שתנאיו במעצר הבית בו הוא נתון – הוחמרו. השוני בין עוצמת הראיות הלכאוריות הקיימות כנגד כל אחד מן השניים והשוני בחוות הדעת של שירות המבחן, מחייבים בהכרח מענה אינדיבידואלי שונה לכל אחד מהשניים.

10.

סוף דבר - אני דוחה את הערר. יחד עם זאת הנני מוצא לנכון להדגיש, כפי שקבע בית המשפט המחוזי הנכבד בהחלטתו, כי אם יתמשכו ההליכים בתיק העיקרי, יוכל העורר לחזור לבית המשפט הנכבד קמא לעיון חוזר.