בש"פ 10798/07 מדינת ישראל נ. חאלד חמד

1.לפני ערר שהגישה המדינה על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט מ' דרורי ) בב"ש 10387/07, מיום 18.12.07, בגדרה דחה בית המשפט את בקשתה לעיון חוזר

בהחלטתו מתאריך 31.7.07, שבמסגרתה – בעקבות הסכמה – שוחרר המשיב למעצר בית מלא בבית הוריו, וזאת לאחר שהוגש נגדו כתב אישום בגין עבירת שוד שיוחסה לו.

2.העובדות הרלבנטיות לערר יובאו בתמציתיות להלן:

(א) בתאריך 29.7.07 הוגש כנגד המשיב כתב אישום מתוקן בבית המשפט המחוזי בירושלים (ת"פ 3101/07). על פי עובדות כתב האישום (שבהם הודה המשיב לאחר מכן), המשיב ניסה לחטוף בתאריך 26.7.07 בשעות הלילה תיק מהמתלוננת שטיילה באיזור צומת רוקפלר בירושלים עם בעלה ובנותיה. אגב פעולה זו הפיל המשיב את המתלוננת ארצה וגרר אותה על הכביש מרחק של כ-15 מטרים, תוך שהוא גורם לפציעתה. במעשיו המתוארים, כך נטען בכתב האישום, ניסה המשיב לגנוב דבר ובשעת מעשה ביצע אקט של אלימות באדם כדי להשיג את הדבר הנגנב.

(ב) ביום 31.7.07 בית המשפט הנכבד קמא נתן תוקף להסכמת הצדדים, על פיה שוחרר המשיב למעצר בית מלא בבית הוריו, בכפוף להפקדת פיקדון מסוים, למתן ערבויות שונות ובתנאי של אי יצירת קשר עם המעורבים בפרשה.

(ג) בתאריך 12.12.07 הודה המשיב בעובדות כתב האישום המתוקן הנ"ל ולפיכך הוא הורשע על פי הודאתו בעבירה של ניסיון שוד – עבירה לפי סעיף 402(א) בצירוף סעיף 25 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בית משפט הנכבד קמא (כב' השופטת נ' בן-אור ) דחה את מועד הטיעונים לעונש ליום 20.3.08 לשם קבלת תסקיר.

(ד) ביום 14.12.07, דהיינו יומיים לאחר הרשעתו, נעצר המשיב, מחוץ לביתו, הגם שהיה אמור לשהות בו באותו מועד במסגרת חלופת המעצר אליה שוחרר כאמור. נסיבות האירוע שנויים מעט במחלוקת בין הצדדים ואולם על פי הראיות הלכאוריות המצויות בתיק החקירה שנמסר לעיוני, מסתבר כי המשיב יצא מביתו, שכן רצה לשתות אלכוהול (ואמנם הוא שתה באותו ערב כ-4 ליטר וודקה). לטענת המשטרה, הוא נראה יושב ברכב, אשר היו סימנים חיצוניים לכך שהמשיב פרץ לתוכו (עובדה זו מוכחשת על ידי המשיב). לגרסת המשטרה, כשהמשיב הבחין בכך ששוטרים סמויים חושדים בו, הוא נמלט מהרכב ואז החל מרדף אחריו. בתום המרדף, כאשר השוטרים השיגוהו וביקשו לעצרו, המשיב התנגד למעצר, השתולל ואף נגח באפו של אחד השוטרים. המשיב לבסוף נעצר ואולם אז הוא התחזה – לאחיו, שכן לדבריו, הוא חשש שיתגלה כי שהותו מחוץ לבית היה בה משום הפרת תנאי שחרורו בערבות.

(ה) בעקבות האירועים המפורטים בס"ק (ד) ביקשה המדינה לעיין מחדש בהחלטה על שחרורו של המשיב למעצר בית, שהתקבלה כאמור עוד טרם שהורשע.

3.בית משפט הנכבד קמא (כב' השופט מ' דרורי ) דחה כאמור את הבקשה לעיון חוזר על החלטתו לשחרר את המשיב. בית המשפט ביסס את נימוקיו על החלטתו של בית משפט זה בבש"פ 782/99 מדינת ישראל נ' בן שמחון , (לא פורסם) (1999), שקבע כי אין לקבל את עמדת המדינה לפיה בעקרון בכל מקרה של הפרה של תנאי שחרור בערובה - יש לעצור את מי שהפר את תנאי מעצר הבית, אלא יש להפעיל שיקול דעת פרטני בכל עניין ועניין. לשיטתו של בית המשפט הנכבד קמא, בנסיבות העניין של המקרה שלפנינו, כאשר אין כל ממצא אובייקטיבי כי כלי הרכב נפרץ וכן בשים לב לעובדה שמדובר היה בערב חג הקורבן, ראוי ליתן למשיב הזדמנות נוספת ולהשאירו במעצר בית בלבד, תוך החמרה מסוימת של תנאי שחרורו בערבות. כאן המקום להעיר שלאחר החלטה זו קיבל החלטה דומה גם בית משפט השלום (כב' השופט ח' לי-רן ) בפניו הובא המשיב לדיון מכוח סעיף 17(ד) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) התשנ"ו – 1996 (להלן: חוק המעצרים ) בעקבות הצהרת תובע כי עומדים להגיש כתב אישום נוסף נגדו, שעילתו האירועים הנזכרים בס"ק 2(ד) שלעיל.

ביצוען של ההחלטות הנ"ל עוכב עד להגשת ערר והמשיב נשאר במעצר. לאחר מכן, משהוגש הערר, החלטתי, בהסכמת הצדדים, על הארכת מעצרו של המשיב עד להחלטה בערר זה.

4.דין הערר להתקבל ולהלן נימוקי:

(א) אכן לא בכל מקרה של הפרת תנאי שחרור בערבות – התוצאה תהיה מעצר המפר, אלא יש לדון בכל מקרה בהתאם לנסיבותיו. ואולם הכלל הוא כי הפרה של תנאי חלופת המעצר גוררת אחריה מעצר. ראו: בש"פ 3020/00 שקד נ' מדינת ישראל (לא פורסם); 1044/04 גפורוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם) והשווה לאחרונה: בש"פ 10232/07 ביטון נ' מדינת ישראל (לא פורסם).

(ב) בענייננו לא שוכנעתי כי מתקיימות נסיבות המצדיקות סטייה מן הכלל – משני טעמים:

(1) המשיב הפר בצורה בוטה את תנאי חלופת המעצר ויצא מביתו –לדבריו לצורך שתיית אלכוהול ולגרסת התביעה גם לשם ביצוע עבירות רכוש. בכל מקרה עצם ההפרה איננו שנוי במחלוקת ובכך יש עילה מספקת למעצר (עיינו בסעיף 21(א)(2) לחוק המעצרים). לא זו אף זו, לכאורה נראה כי המשיב פעל באלימות כלפי השוטר שניסה לעצור אותו כדין.

(2) המשיב הודה בחקירתו כי התחזה לאחיו על מנת לנסות ולטשטש את זהותו על מנת שלא יתגלה כי הפר את תנאי "מעצר הבית" בו היה נתון. התנהגות שלילית זו מקבלת משנה תוקף מהעובדה שהפרת תנאי השחרור בערובה נעשתה רק יומיים לאחר שהמשיב הורשע בעבירה בה הודה. בנסיבות אלה, כאשר המשיב לא בוחל באמצעים על מנת לברוח מאימת החוק ומתנאים שהושתו עליו כדין – לא ניתן לתת במשיב אמון כי חלופת מעצר תאיין את מסוכנתו ולכן השארתו במעצר מתחייבת.

5.סוף דבר – אני מקבל את ערר המדינה ומורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים.