בש"פ 8971/11 חמזה חמודה נ. מדינת ישראל

בפני ערר לפי סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 על החלטת בית המשפט המחוזי נצרת (כבוד הנשיא ד' חשין) שהורה ביום 24.11.11 על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו וכן הורה על חילוט סך של 20,000 ₪ מתוך סך הערבויות שהעמיד העורר.

אומר מיד כי לאחר שקראתי את החלטתו המפורטת של בית המשפט המחוזי, את טענות העורר בבקשתו ושמעתי את טיעוני הצדדים, מסתבר שהדיון מתמקד בעיקרו בשאלת ההפרות של תנאי השחרור למעצר בית המיוחסות לעורר, עת התאפשר לו לשהות במעצר בית בכפר ח'ורה, ואחר כך בכפר שיח' דנון. לצורך הדיון בטענות הצדדים נדרש להבהיר בקצרה את הרקע והשתלשלות העניינים עובר למתן ההחלטה מושא הערר.

השתלשלות ההליכים

1.

העורר (נאשם 3 בכתב האישום) הואשם עם שניים מאחיו (נאשמים 1 ו-2 בכתב האישום) במעורבות באירוע בו נרצח אדם בנצרת על רקע סכסוך בין משפחות. בכתב האישום יוחסו לעורר שורה של עבירות, ובהן איומים, סיוע לאחר מעשה פשע, תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות, עבירות בנשק, וסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים. שני אחיו של העורר שהואשמו גם בעבירת רצח, נעצרו על ידי בית המשפט המחוזי נצרת (כבוד הנשיא ד' חשין) עד לתום ההליכים נגדם ולאחר זמן שוחרר אחד מהם לחלופת מעצר בתנאי מעצר בית.

2.

בעניינו של העורר הוגש תסקיר ביום 12.10.10, שלא בא בהמלצה על שחרורו ממעצר נוכח סכסוך דמים בין משפחת העורר לבין משפחת המנוח. ביום 7.11.10 הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

ביום 5.12.10, הגיש העורר בקשה לעיון חוזר בתנאי מעצרו. בין היתר נטען כי נחתם הסכם "הודנה" (הסכם רגיעה) בין המשפחות (להלן: הסכם ההודנה ). לאחר שהוגש תסקיר משלים בעניינו של העורר, הורה בית המשפט המחוזי על שחרורו למעצר בית בכפר ח'ורה בפיקוחם של שלושה ערבים ובאיזוק אלקטרוני מלא.

ביום 28.2.11 הגיש העורר בקשה לשנות את מקום מעצרו מכפר ח'ורה אל בסמת טבעון. הוא טען כי הוא מתגורר בתנאים תת אנושיים - הוא חי בפחון בו קר מאוד בלילה וחם ביום, אין לו קרוב באזור ומצבו הנפשי מתדרדר. המדינה התנגדה והציגה לבית המשפט מידע מודיעיני שעמד ביסוד התנגדותה. בא כוח העורר חזר בו מהבקשה.

ביום 21.3.11 הוגשה בקשה נוספת לשינוי מקום החלופה לכפר טייבה זועבי שבעמק יזרעאל בפיקוח שלושה ערבים. בית המשפט הורה על הגשת תסקיר מעצר משלים ובינתיים המשיך העורר לשהות במעצר בית בכפר ח'ורה.

ביום 25.5.11 הגיש העורר בקשה לחזור אל בית הכלא "צלמון", וזאת עד להכרעה בבקשתו לשנות את מקום חלופת המעצר. המדינה לא התנגדה, ובית המשפט המחוזי הורה על ביטול חלופת המעצר של העורר והשבתו למעצר.

התסקיר המשלים שהוגש לבית המשפט המחוזי ביום 9.6.11 הציג התרשמות חיובית בעיקרה מהעורר, אם כי צוין בתסקיר שמדו"ח ההפרות של מנהלת האיזוק האלקטרוני עלה כי עד ליום 22.5.11 נרשמו לחובת העורר 28 הפרות הכוללות אי-חזרה במועד למעצר הבית ויציאות ממקום הפיקוח. על בסיס האמור, והחשש שהימצאותו של העורר בחלופת מעצר באזור הצפון תקשה לשמר את הסכם ההודנה בין המשפחות, לא בא שירות המבחן בהמלצה לשחרורו של העורר לחלופה המוצעת בכפר טייבה זועבי. עוד יאמר כי בטיעון משלים הבהירה המשיבה כי לאחר ניפוי המקרים שבדו"ח ההפרות נותרו שש הפרות מהותיות לגביהן לא ניתן הסבר מניח את הדעת (בימים 10.3.11, 13.3.11, 30.3.11, 27.4.11 15.5.11, 22.5.11).

ביום 23.6.11 קבע בית המשפט המחוזי כי דין הבקשה לעיון חוזר להידחות, משלא הוצג הסבר מניח את הדעת לשש ההפרות המהותיות ומשנמצא שהחלופה בכפר טייבה זועבי אינה מאיינת את המסוכנות הנשקפת מהעורר.

ביום 30.6.11, הוגשה בקשה חדשה לבית המשפט המחוזי לשחרור העורר לחלופת מעצר בכפר שיח' דנון ליד נהריה בפיקוחם של ערבים, חלופה שנמצאה ראויה על ידי שירות המבחן. ביום 17.7.11 הורה בית המשפט המחוזי על שחרורו של העורר לחלופה כאמור בכפר שיח' דנון בתנאי מעצר בית מלא ובפיקוחם של שלושה ערבים, תוך שהדגיש שהפרת תנאי מהתנאים המגבילים תהווה עילה למעצרו של העורר ולעיון חוזר בהחלטה.

החלטת בית המשפט המחוזי מושא הערר

3.

ביום 17.11.11 הוגשה על ידי המשיבה בקשה לעיון חוזר בהחלטת בית המשפט לשחרר את העורר לחלופת מעצר בכפר שיח' דנון. בשל הפרות חוזרות ונשנות של תנאי הערובה, הן במסגרת החלופה בכפר ח'ורה והן במסגרת החלופה בכפר שיח' דנון, ביקשה המשיבה מבית המשפט להורות על מעצרו של העורר מאחורי סורג ובריח ועל חילוט הערבויות שהופקדו. בקשה זו של המשיבה נסמכה על חקירה שביצעה משטרת ישראל בעניין שש ההפרות שיוחסו לעורר בעבר ובעניין שתי הפרות נוספות שביצע לכאורה העורר במסגרת שהייתו בחלופת המעצר בכפר שיח' דנון (בימים 3.11.11 ו-14.11.11). בבקשתה לעיון חוזר טענה המשיבה כי הסתבר שבכל אחת משש ההפרות בעבר שהה העורר באזור נצרת שעות ארוכות לאחר תום הדיונים בבית המשפט, וזאת בניגוד לתנאי הערובה.

ביום 24.11.11 קיבל בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופט ד' חשין) את בקשת המשיבה והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים ועל חילוט 20,000 ₪ מכלל הערבויות שהופקדו. בית המשפט פירט בהחלטתו בדקדקנות את ההפרות, מועדן והיכן נמצא העורר במהלכן, וזאת על בסיס איכוני טלפון שהצביעו על שהותו של העורר באתרים שונים בנצרת במשך שעות ארוכות בניגוד לתנאים המגבילים. בית המשפט המחוזי לא קיבל את הסברי העורר בחקירתו, כמו גם את דבריהם של הערבים שטענו בצורה כללית שהעורר לא הפר את תנאי החלופה.

לאחר שבית המשפט קמא בדק בקפידה את פרטיהן של ההפרות שיוחסו לעורר, הוא הגיע למסקנה כי אין בכוחה של חלופת המעצר בה שהה העורר על כל תנאיה והגורמים המפקחים שבה כדי להבטיח את תכלית המעצר המקורית. בית המשפט קבע בהחלטתו כי העורר הפר את האמון שניתן בו, וכי לא ניתן להתייחס לכך בסלחנות העשויה לעודד הפרות מסוג זה בעתיד. בנסיבות העניין הכריע בית המשפט "כי אין עוד חלופה שיהיה בה כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מהמשיב [העורר]", ומשכך הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים ועל חילוט חלק מן הערבויות כאמור.

על החלטה זו הוגש הערר שבפני.

טענות הצדדים

4.

בא כוח העורר, עו"ד פלדמן, מדגיש את התנאים הקשים בהם היה נתון העורר בעודו במעצר בית בכפר ח'ורה ומסביר כי העורר יצא ממעצר הבית על מנת לאכול ושב לחלופה בה שהה. לטענת הסנגור, ההפרה השנייה המיוחסת לעורר היא שלא באשמתו, שכן המפקחים הם שהשאירו אותו לבד. בא כוחו של העורר מבקש לבדוק את הסיכון הנובע מהעורר בהתחשב בגילו הצעיר, בעובדה שחזר מיוזמתו למעצר הבית ובעובדה שלא נגרם נזק עקב ההפרות. הוא עותר ליתן לעורר הזדמנות נוספת ולבחון את האפשרות להחזירו למעצר בית עם אחיו בפקיעין.

מנגד, באת כוח המדינה, עו"ד כהן, מדגישה כי מדובר בשמונה הפרות נפרדות ועוקבות. היא מוסיפה כי הסכסוך בין המשפחות עדיין "חם", כך שיש בהפרות שביצע העורר מסוכנות של ממש. לדבריה, העורר עשה פלסתר מצווי בית המשפט המחוזי ויש עתה לממש את האזהרה שניתנה לו על ידי בית המשפט המחוזי ולדחות את הערר.

הכרעה

5.

התלבטתי לא מעט בעניין. לא נעלמו מעיני התנאים הקשים שבהם היה נתון העורר בכפר ח'ורה, שהביאוהו לבקש מבית המשפט להחזירו למעצר, כמו גם מהעובדה שלא כל ההפרות, שמונה במספר, הינן בעלות אותה מידה של חומרה (ראה עמוד 117 להחלטת בית המשפט המחוזי). יש להביא בחשבון גם את העובדה שנגד העורר הוגש כתב אישום בגין ההפרות שביצע, ולכן ככל שיורשע, הוא עתיד להיענש בגינן במנותק מההליך הנוכחי מושא ערר זה.

לצד זאת, יש לזכור כי ככלל, הפרת תנאי חלופה גוררת אחריה מעצר עד תום ההליכים (ראו, למשל: בש"פ 3020/00 מאיר נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 2.5.00); בש"פ 10798/07 מדינת ישראל נ' חמד (לא פורסמה, 24.1.08)). כאשר בית המשפט בא להכריע בשאלת שחרורו של נאשם לחלופה, השיקול המרכזי הוא האמון של בית המשפט בנאשם. הדברים מקבלים משנה תוקף כשמדובר בנאשם כבענייננו, שהפר את תנאי השחרור ובית המשפט שדן בעניינו, נתן בו אמון, ואף ראה לנכון להזהירו בטרם שחרורו, מצא שהעורר אכזב ולא ניתן עוד לתת בו אמון. כאמור, היו הפרות חמורות יותר וחמורות פחות, כפי שפורטו בהרחבה על ידי בית המשפט המחוזי, כשברקע הפרות נוספות, שגם אם נתעלם מהן, עדיין מדובר בהפרה אחר הפרה שמונה במספר. אני מסכימה עם בית המשפט המחוזי כי לא ניתן להתעלם מההפרות החוזרות, אחרת נמצא עצמנו מעודדים הפרות נוספות. יתרה מכך, יש לתת את הדעת לכך שההפרות בוצעו בעיר נצרת בה טמונה עיקר הסכנה, בשל כך שמדובר בסכסוך דמים בין שתי משפחות יריבות אשר גבה בעבר קורבנות בנפש משני הצדדים. ברי כי הימצאותו של העורר במקום בלוויית אחרים עשויה להצית את הסכסוך ולהבעירו למימדים של פגיעה בנפש. עוד יש להוסיף כי בית המשפט המחוזי ציין כי תוקף הסכם ההודנה פג זה מכבר, והמגעים בין הניצים טרם הניבו הסכם חדש. קיים מתח כל אימת שהם נתקלים אלה באלה.

הנה כי כן, מבט על התמונה בכללותה על כל פרטיה, כפי שהוצגה בהרחבה בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, בבקשות השונות שהוגשו ובתסקירים שהוצגו, כמו גם חקירת המשטרה שהפריכה את טענות העורר שההפרות של תנאי השחרור היו חסרות משמעות, משכנע שיש קושי לתת אמון בעורר. בית המשפט המחוזי הגיע למסקנה, כאמור, כי "אין עוד חלופה שיהיה בה כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מהמשיב [העורר] אשר חרף ההזדמנויות שניתנו לו הוכיח עצמו ככפוי אמון". בנסיבות כפי שפורטו, איני רואה עילה להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי כי הדרך היחידה לאיין את המסוכנות הנשקפת מהעורר הינה מעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

הערר, אפוא, נדחה.