פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ
3991/08
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
העורר:
יצחק ביטון – ת.ז. 036197580
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערר על החלטת בית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו מיום 18.3.07 בב"ש 91971/07 שניתנה על ידי כבוד השופט גלעד
נויטל
תאריך הישיבה:
ז' באייר התשס"ח (12.5.2008)
בשם העורר:
עו"ד אורנה סבן-ארועטי
בשם המשיבה:
עו"ד ירין שגב
החלטה
בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ג' נויטל ) בתיק ב"ש 91971/07 מיום 18.3.2008, לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.
כנגד העורר הוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו כתב אישום, המייחס לו עבירה של דרישת נכס באיומים, לפי סעיף 404 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); ועבירה של העלבת עובד ציבור, לפי סעיף 288 לחוק העונשין.
לפי הנטען בכתב האישום, ביום 30.5.2007 הגיעו המתלונן והעורר לרחוב ארלינג'ר בתל אביב, או אז דרש העורר מהמתלונן למסור לו 20 ש"ח, ואיים שיכה אותו באם לא ייענה לדרישתו. משסירב המתלונן למסור את כספו, בעט בו, והכהו בפניו. כתוצאה מהמכות נשרט המתלונן במרפקו יד ימינו.
באישום השני נטען כי בהמשך לאישום הראשון הובא העורר לתחנת יפתח, של משטרת ישראל. בסמוך לכך, ניגש המפקח רוני הקרי (להלן: השוטר ) לעורר והודיע לו על כך שהוא עצור ויובא בפני שופט בתוך 24 שעות. בתגובה לדברי השוטר, השתולל העורר, קם מכיסאו, וקרא לשוטר בשמות גנאי. השוטר הורה לעורר לשבת, אך הוא
סירב והמשיך להשתולל. בעקבות כך, אחז השוטר בכתפיו וניסה להושיבו על כסאו, אך העורר התנגד, התיישב על הרצפה והמשיך לקלל.
בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. ביום 4.6.2007 שחרר בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ר' לבהר-שרון) את העורר לחלופת מעצר אצל מר ז'אן קלוד קרייף (להלן: הערב) מנהל הוסטל סגור בירושלים, וקבע כי העורר ישאר תחת פיקוחו הצמוד של הערב במשך 24 שעות במוסד הנעול.
ביום 20.8.2007 התקיים דיון בעניינו של העורר, ובו ביום החליט בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ח' כבוב) לאחר בחינת מספר תסקירים בעניינו של העורר, לקבל את המלצת שירות המבחן ולהתיר לעורר לצאת את מעצר הבית לצורך קבלת טיפול גמילה במשך שלושה שבועות באשפוזית, במרכז צעדים בבית חולים קריית שלמה, ולאחר מכן בבית חולים קרית שלמה. בית המשפט קבע כי החלופה האשפוזית היא בתנאי מעצר בית מוחלט.
ביום 17.9.2007 התקיים דיון נוסף בעניינו של העורר, ובו ביום החליט בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ח' כבוב) לאחר בחינת תסקיר מיום 11.9.2007 ובאין התנגדות של המשיבה, כי העורר יכנס לקהילה הטיפולית נווה מלכישוע בתנאים של מעצר בית מלא.
העורר הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה לשחרור לחלופת מעצר בביתו של הערב, ולטיפול במרכז יום, וזאת לאחר שהושעה מהקהילה הטיפולית.
ביום 18.3.2008 החליט בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ג' נויטל) לדחות את הבקשה, ולעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטים נגדו. בית המשפט התייחס בהחלטתו לכך שהעורר הושעה מהקהילה הטיפולית ביום 5.2.2008, בעקבות רצף התנהגויות בהן עבר על חוקי הקהילה, וזאת למרות שניתנו לו הזדמנויות רבות לשינוי ההתנהגות שלו. כמו כן הודיע העורר לקהילה הטיפולית כי הוא החליט שלא לחזור לקהילה. בית המשפט התייחס בהחלטתו לתסקיר שירות המבחן מיום 6.3.2008 ודחה את המלצתו על מעצר בית בירושלים. כן התייחס בית המשפט לתסקיר קודם מיום 29.2.2008 בו נאמר כי הקהילה הטיפולית הינה התוכנית המתאימה ביותר עבור העורר.
מכאן הערר שבפניי.
לטענת העורר, שגה בית המשפט המחוזי משהעדיף את התסקיר מיום 29.2.2008 על התסקיר המאוחר מיום 6.3.2008. עוד טוען העורר כי שגה בית המשפט עת הורה על החזרת העורר למעצר.
מנגד, סומכת המשיבה את ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי ועל נימוקיו. לטענתה, החלטת בית המשפט להחזיר את העורר למעצר לאחר שתהליך גמילתו לא הסתיים היא החלטה סבירה בנסיבות העניין.
לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ולאחר שעיינתי בהחלטת בית המשפט המחוזי, נחה דעתי, כי דין הערר להידחות.
בערר שבפניי אין מחלוקת בעניין קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר, ו השאלה העומדת לפתחי האם יש לשחרר את העורר לחלופת מעצר.
הפרת תנאי השחרור מהווה כשלעצמה עילה מספקת למעצרו של נאשם ואין בית המשפט נדרש עוד לבחון קיומה של חלופת מעצר. סעיף 21(א)(2)
לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 קובע כי:
מעצר לאחר הגשת כתב אישום
21
א
2.בית משפט ציווה על מתן ערובה והערובה לא ניתנה להנחת דעתו של בית המשפט או שהופר תנאי מתנאי הערובה, או שנתקיימה עילה לביטול השחרור בערובה.
כמובן כי לא כל הפרה מחייבת אוטומטית את ביטול השחרור בערובה וההחלטה מסורה לשיקול דעתו של בית המשפט הבוחן את נסיבות העבירה, נסיבותיו של העבריין וטיב ההפרה (בש"פ 2931/06
וסאם קסאם נ' מדינת ישראל (לא פורסם; 5.2.96); בש"פ 3200/00 אלירן זנו נ' מדינת ישראל (לא פורסם; 26.5.00)).
בית המשפט זה קבע כי העיתוי הראוי לגמילה מסמים הוא בדרך כלל שלב ריצוי העונש, (ראו בש"פ 4068/03 אלחרר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.5.2003), אך ייתכנו אמנם מקרים בהם יראה בית המשפט טעם לאפשר לנאשם שטרם הורשע, אך קיימת עילה למעצרו עד לסיום המשפט, להשתחרר בחלופה שתאפשר לו להיזקק מיד למסגרת טיפולית.
בית המשפט אפשר לעורר להיכנס למסגרת טיפולית והעורר קיבל מספר הזדמנויות לשינוי התנהגותו, אך הוא לא השכיל לעמוד בתנאי חלופת המעצר ובחר על דעת עצמו שלא לחזור למסגרת הקהילה הטיפולית. מכל זאת עולה כי הפרת האמון שנתן בו בית המשפט המחוזי עת קבע לו חלופת מעצר, מחייבת עתה את המעצר שהושת עליו בהחלטת בית המשפט (ראו בש"פ 9854/06 עטיאש נ' מדינת ישראל (לא פורסם; 13.12.06), בש"פ 10232/07 ביטון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.12.2007).
באשר לטענת העורר כי בית המשפט העדיף את התסקיר מיום 29.2.2008 הרי
שהלכה היא, כי תסקיר שירות המבחן הינו בגדר המלצה בלבד, ואילו תפקידו של השופט הוא האיזון בין ההמלצה לבין שיקולים אחרים, העומדים בבסיסו של רציונל הענישה הפלילית. (ראו ע"פ 344/81 מדינת ישראל נ' שחר סגל , פ"ד לה (4) 313, 318 (1981)) . משכך, דינה של טענה זו להידחות.
אשר על כן, הערר נדחה. העורר יישאר במעצר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.
ניתנה
היום, ח' באייר התשס"ח (13.5.2008).
5129371
ש ו פ ט