בש"פ 2931/06 ואסים גבאלי נ. מדינת ישראל

1.בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ד' רוזן) מיום 23.3.06, אשר דחה את הערר שהגישו העוררים על החלטת בית משפט השלום בכפר סבא מיום 6.3.06, והורה על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים.

2.נגד העוררים הוגש כתב אישום, בו מיוחסות להם עבירות של פציעה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 335(1) ו-(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ) ועבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499 לחוק. לעורר 1 יוחסה בנוסף גם עבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק, וכן עבירה של יריות באזור מגורים, לפי סעיף 340א לחוק.

מקורם של האישומים בסכסוך משפחתי שהתעורר בין העוררים, שהינם אחים, לאדם הנשוי לאחותם (להלן: הבעל ). על פי עובדות כתב האישום, בתאריך 19.2.06, בעקבות סכסוך שהתגלע בין אחותם של העוררים לבעלה, הורה הבעל לאישה לעזוב את הבית ולחזור לבית אביה. בעקבות גירושה של האחות, התקשר העורר 1 אל בעלה של האחות, והודיע לו על כוונתו לבוא ולהרגו באמצעות אקדח. מאוחר יותר באותו יום, הגיעו שלושת העוררים לביתו של הבעל, כאשר עורר 1 חמוש באקדח ועוררים 2-3 נושאים עימם סכינים. במהרה, התפתחה בין המעורבים קטטה אלימה: הבעל שאל את העוררים לרצונם, ובתגובה, קפץ עליו עורר 1 ובעט בו, ועוררים 2-3 ניסו לסחוב אותו לכיוון הרכב, כאשר עורר 1 מכוון את הנשק לראשו ומאיים עליו שאם לא יעשה כן, יהרוג אותו. שני אחיו של הבעל ניסו לחלצו, ובתגובה ירה עורר 1 לכל עבר, ולאחר שהבעל החל להימלט מהמקום, רדף אחריו, ירה לכיוונו ופצע אותו בקרסול. בהמשך, תקפו עוררים 2 ו-3 את שני אחיו של הבעל, פצעו אותם בעזרת הסכינים שנשאו, וגרמו להם חבלות בגופם.

3.עם הגשת כתב האישום עתרה המשיבה למעצרם של העוררים עד תום ההליכים נגדם. בבקשתה, ביססה המשיבה את הצורך במעצרם של העוררים על חומרת העבירות המיוחסות להם, על היותם מסוכנים לציבור, ועל קיומו של חשש מפני שיבוש מהלכי המשפט על-ידם, במידה וישוחררו. בית משפט השלום דן בבקשה, ולאחר שסקר את גרסת העוררים אל מול ראיות התביעה, הגיע למסקנה כי יש בידי התביעה ראיות לכאורה להוכחת האמור בכתב האישום וכי עבירות האלימות המיוחסות לעוררים, אשר נטען כי בוצעו תוך שימוש בנשק קר וחם, מקימות עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, המבוססת על חזקת המסוכנות. יחד עם זאת, קבע בית המשפט כי לא מצא בסיס להתקיימותה של עילת מעצר הנוגעת לחשש מפני שיבוש הליכי משפט. אשר לאפשרות קיומה של חלופת מעצר, קבע בית המשפט כי עבירות האלימות המיוחסות לעוררים, וכן נסיבות ביצוען, חמורות הן, מצביעות על קשירת קשר ותכנון מוקדם בצוותא, ומלמדות על המסוכנות הנשקפת מן העוררים. בית המשפט ציין כי להערכתו, שחרור העוררים עלול לסכן את בטחונה של משפחת הבעל (להלן: המתלוננים ), ולפיכך הורה על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים, בקבעו כי בנסיבות העניין לא תוכל חלופת מעצר לאיין את המסוכנות הנשקפת מהם.

על החלטה זו, הגישו העוררים ערר לבית המשפט המחוזי. במסגרת הדיון בפני בית המשפט המחוזי, לא חלק בא כוח העוררים על קיומן של ראיות לכאורה כנגדם וכן על קיום עילה למעצרם, וטען אך לקיומה של חלופת מעצר. בית המשפט המחוזי דחה את הערר, בקבעו כי אף שהעוררים אינם עבריינים מן השורה, התנהגותם הנטענת, מלמדת על המסוכנות הרבה הנשקפת מהם, אשר אינה ניתנת להפגה באמצעות כל חלופת מעצר שהיא, ועל כן מצדיקה הותרתם במעצר עד תום ההליכים.

מכאן הערר שבפניי.

4.בדיון שהתקיים בפניי מיקדה באת כוחם של העוררים את טיעונה לסירובו של בית המשפט המחוזי לבחון אפשרות של חלופת מעצר בעניינם של העוררים. לדבריה, רק במקרים חמורים ויוצאי דופן יסיק בית המשפט כי אין כלל מקום לבחינת חלופת מעצר, ואילו המקרה דנן אינו נמנה על המקרים מסוג זה. ראשית, טענה, שגה בית המשפט המחוזי בהחלטתו לדחות את הערר על מעצר העוררים עד תום ההליכים, מבלי לבחון כלל חלופת מעצר ביחס אליהם, וזאת, חרף עברם הנקי של העוררים 1 ו-3 וחלופת המעצר שהוצעה בעניינם, ותוך התעלמות מן הרגיעה שהושגה בסכסוך המשפחתי, מאז אירעה הקטטה נשוא כתב האישום. שנית, טענה הסנגורית, שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא הזמין תסקיר שירות מבחן בעניינם של העוררים, אשר היה מספק תמונה עדכנית של הסכסוך המשפחתי והרגיעה שחלה בו. שלישית, חרף הסכמתה לקיומן של ראיות לכאורה נגד העוררים ולקיומה של עילת מעצר, טענה הסנגורית לחולשה הקיימת בתשתית הראייתית, המצדיקה, לדידה, את שחרורם של העוררים לחלופת מעצר, מה גם, שלדבריה, לא נשקפת מן העוררים סכנה לציבור, המצדיקה מעצרם. רביעית, טענה, במעצרם של העוררים והעמדתם לדין בגין הקטטה ותוצאותיה, יש משום הפלייתם לרעה בהשוואה למתלוננים בפרשה, שהרי בקרב שני הצדדים אירעו פגיעות גוף, ואף בכך יש כדי להצדיק את שחרורם של העוררים לחלופת מעצר. לסיכום דבריה, הצביעה באת כוח העוררים על שתי חלופות מעצר, אשר לדידה יכולות להפיג את מסוכנות העוררים: הראשונה, בבית גיסם של העוררים בישוב ג'לג'וליה, והשנייה, בבית קרוביהם בישוב ערערה. לחלופין, ביקשה היא כי יוזמן תסקיר מטעם שירות המבחן בעניינם של העוררים, אשר יבחן את טיב חלופות המעצר, כמו גם את הירגעות הרוחות במשפחה, טרם מתן החלטה בערר.

בא כוח המשיבה, טען בתגובה, כי אף שלטעמו אין ערכאה זו המסגרת המתאימה לדיון בתשתית הראיות, הרי שלפי העובדות הנטענות בכתב האישום, אשר התקבלו על ידי הערכאות דלמטה, הסכסוך נשוא כתב האישום חרג במידה ניכרת מסכסוך "רגיל" בין בני זוג, ויש בו כדי להצביע על המסוכנות הרבה הנשקפת מן העוררים. אשר לטענה בדבר הרגיעה שהושגה, הפנה בא כוח המשיבה להחלטות קודמות שניתנו על ידי בית משפט זה, לפיהן אין בכוחו של הסכם "סולחה" משפחתי, כדי להוות ערובה מספקת להסרת הסכנה מפני עימותים נוספים בין הקבוצות היריבות. לפיכך, טען בא כוח המשיבה כי בסיומו הלכאורי של הסכסוך המשפחתי, אין כדי להפיג את המסוכנות הנשקפת מן העוררים וכדי להצדיק שחרורם לחלופת מעצר.

5.דין הערר להידחות. במסגרת הליכי מעצרם של העוררים עד תום ההליכים, השתכנעו הערכאות דלמטה כי קיימות ראיות לכאורה לביצוע העבירות על ידם, וכי מסוכנות העוררים על רקע המעשים שביצעו, אינה מאפשרת שחרורם לחלופת מעצר. לא מצאתי כי נפל פגם במסקנות אלו.

אשר למסוכנות הנשקפת מן העוררים, מדובר במעשי תקיפה אשר בוצעו בחבורה, לכאורה לאחר תכנון מוקדם, תוך שימוש בסכינים ובאקדח. בנסיבות העניין, צדק בית המשפט המחוזי בקבעו כי שחרורם של העוררים עלול לסכן את שלום בני משפחת המתלוננים. כאמור, בית המשפט המחוזי קבע גם כי המסוכנות החמורה הנשקפת מן העוררים אינה כזו הניתנת להפגה באמצעות כל חלופת מעצר שהיא, ובנסיבות אלו, כבר נפסק בעבר על ידי בית משפט זה, כי במצב של מסוכנות חמורה ומוכחת, עשוי להתייתר הצורך בבחינת חלופת מעצר ספציפית, ואף הצורך בבקשת תסקיר מטעם שירות המבחן (ראו לדוגמה: בש"פ 10210/05 אלעטאונה נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, ניתנה ביום 6.11.05); בש"פ 3086/05 אבו הדובה נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, ניתנה ביום 14.4.05); בש"פ 9469/05 אבו עמרה נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, ניתנה ביום 11.10.05)). יתר על כן, כפי שציין גם בית המשפט המחוזי, אין מדובר כאן בתופעת עבריינות פלילית רגילה, אלא במעשי אלימות על רקע סכסוך משפחתי. בהקשר זה, עברם הנורמטיבי של העוררים אינו נתון שיש בו כדי לשכנע כי לא קיימת מסוכנות מצידם, שכן הסיכון מפניהם אינו נובע מהיותם עבריינים פליליים מועדים, אלא מהתנהגותם בסכסוך כפי שפורטה בכתב האישום, ומהחשש כי בהתלקחות מחודשת של הסכסוך ייעשו שוב מעשי אלימות חסרי שליטה, העלולים לפגוע בשלומם של בני אדם (ראו: בש"פ 6793/05 אבו מדיעם נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, ניתנה ביום 10.8.05)).

אשר לטענת באת כוח העוררים בדבר חולשת הראיות לכאורה, לא מצאתי כי ערכאה זו הינה המסגרת המתאימה לדון בעניין, בפרט לאחר ששתי הערכאות דלמטה הגיעו למסקנה מוצקה בדבר קיומן של ראיות לכאורה, עליה לא חלקה אף באת כוח העוררים. במצב דברים זה, משלא היתה מחלוקת על קיומה של התשתית הראייתית הנדרשת, הרי שספקות או טענות ביחס לעוצמת הראיות, דינם להתברר בשלב ההוכחות במשפט, ולא במסגרת זו (בש"פ 10280/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, ניתנה ביום 9.11.05 (( .

אשר להשפעת הרגיעה שחלה בסכסוך המשפחתי על הצורך בבחינת קיומה של חלופת מעצר, כבר נאמר לא אחת כי הסכם "סולחה", גם אם יש לו משמעות ביצירת מהלך חיובי לקראת פיוס בין פלגים יריבים, משקלו הוא יחסי בלבד, ולרוב אין בו כדי לשמש ערובה של ממש להסרת סכנה מהתלקחות אפשרית של מעשי איבה נוספים בין צדדים עוינים זה לזה (ראו לדוגמה: בש"פ 10495/03 חוסייני ואח' נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, ניתנה ביום 9.12.03) וההפניות המופיעות שם). כך באשר להסכמי "סולחה", אשר פעמים רבות נושאים (במידה כזו או אחרת) אופי פורמאלי, וקל וחומר, כאשר מדובר אך במצב של רגיעה יחסית של הרוחות, מבלי שגובש כל הסכם כזה. לא שוכנעתי מדברי באת כוח העוררים כי במצב הנוכחי, אכן הופגה תחושת היריבות בין הצדדים, וכי אין עוד חשש מהתלקחות מחודשת של הסכסוך.

לבסוף, אשר לטענת ההפליה שהעלתה באת כוח העוררים, חזקה על רשויות החקירה והתביעה כי שקלו, בהתאם לאמות מידה מקצועיות, מי מבין המעורבים בקטטה נשוא כתב האישום יש להעמיד לדין, והגיעו למסקנה הנדרשת בעניין. יתר על כן, במידה ויש לעוררים השגות כאלו ואחרות על ההחלטה שלא לפתוח בהליך פלילי כנגד המתלוננים בפרשה, פתוחה בפניהם האפשרות להגיש ערר בעניין, כאמור בסעיף 64 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. מכל מקום, אין בכך כדי לשנות את פני הדברים במסגרת ההליך המתנהל נגד העוררים עצמם, ולמצער, כדי להטות את הכף לטובת שחרורם לחלופת מעצר.

6.הערר, איפוא, נדחה.