בש"פ 3086/05 נאסר אבו הדובה נ. מדינת ישראל

1.בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 8.3.05 (כב' השופט ח' עמר) בה הורה בית המשפט על מעצרם של העוררים נאסר אבו דובה (להלן: אבו דובה ) ותאבת גניים (להלן: גניים ) עד לתום ההליכים הפליליים נגדם.

כתב האישום שהוגש נגדם מייחס להם שורת עבירות על רקע החשד שעסקו בסחר באמצעי לחימה שיועדו לרשות הפלסטינאית, וזאת במסגרת מספר אישומים. אבו הדובה חשוד בביצוע קשירת קשר לביצוע פשע, החזקת נשק, הובלת נשק, סחר עם מסתננים, רכישת נשק ותחמושת, סחר בנשק, מתן מחסה וסעד למסתננים וכן הסתייעות ברכב לביצוע פשע. גניים חשוד בקשירת קשר לביצוע פשע, הובלת נשק וכן סחר בנשק.

2.על פי המפורט בכתב האישום, קשר אבו הדובה עם אחרים קשר לסחור ולהוביל כלי נשק. במסגרת הקשר ולשם קידומו רכש אבו הדובה רובים מסוג קלצ'ניקוב, 16-M ותחמושת במספר הזדמנויות ומכר אותם במועד מאוחר יותר לאחרים. בנוסף, קשרו אבו הדובה וגניים קשר נוסף לרכישת תחמושת ורובים ולמכירתם. במסגרת קשר זה ולשם קידומו, רכש אבו דובה אמצעי לחימה נוספים. אבו הדובה ביקש מגניים להגיע עם רכבו למקום מפגש ומשם יצאו לכיוון דהרייה על מנת למכור אותם, כאשר אבו הדובה נוהג ברכבו ועליו כלי הנשק ואילו גניים נוהג לפניו ומוודא שהדרך פנויה מכוחות משטרה. במועד מאוחר יותר נסע שוב גניים לדהריה על מנת לקבל כספים עבור כלי נשק שנמכרו, וזאת בהוראת אבו הדובה. לאחר שנטל את הכספים חלק אותם עם אבו הדובה. השניים מואשמים אף שרכשו בצוותא רובים נוספים מאדם שזהותו לא ידועה על מנת למכור גם אותם אולם, הם נעצרו על ידי משטרת ישראל בטרם הספיקו לממש את תוכניתם זו.

3.לטענת באי כוחם של העוררים, המעשים אותם ביצעו אינם מקימים את יסודות עבירת הסחר בנשק, אלא המדובר הוא בהחזקה ובלדרות נשק גרידא. המעשים נעשו, כך נטען, לאור מצוקה כלכלית קשה ואין ביצועם נובע ממניע לאומני. היות ומעורבותם של העוררים במעשים הנה שולית ותפקידם היה זניח ביחס למעורבים האחרים שיזמו וסחרו בנשק, יש מקום לערוך לגביהם תסקיר מעצר במסגרתו תבחנה חלופות מעצר אפשריות. כמו כן, באי כוחם של העוררים עמדו על ההבחנה בין שני העוררים. על פי כתב האישום חלקו של גניים מזערי ביחס לחלקו של אבו הדובה ובכך יש כדי להטות את הכף לכיוון שחרורו ממעצר, אף אם יוחלט שאבו הדובה ימשיך לשהות במעצר.

באת כוח המשיבה סירבה לעריכת התסקירים. לגישתה, העבירות אותן ביצעו העוררים הנן עבירות חמורות העלולות לפגוע בביטחון המדינה. במקרה דנן ישנן ראיות שקושרות את העוררים למעשים בהם הם חשודים, קמה חזקת מסוכנות ואין מקום לשקול חלופת מעצר בעניינם. אשר למעורבותו של גניים, נטען כי ביחס לאבו הדובה אכן חלקו קטן יותר, אך יחד עם זאת, מעשיו חמורים בפני עצמם במידה המצדיקה את מעצרו עד תום ההליכים הפליליים נגדו.

4.אין חולקין על מסוכנותם של העוררים. לחובתם עומדת חזקת המסוכנות הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ג)(2) והם חשודים בביצוע עבירות חמורות העלולות להביא לפגיעה באזרחים רבים חפים מפשע. אני מוצאת טעם בעמדת ההגנה, לפיה עצם העובדה שמדובר בעבירות העלולות לפגוע בביטחון המדינה ואזרחיה אינו מייתר את בחינת הדברים לגופם, אולם, בחינה זו אינה מקלה עם העוררים, אלא נהפוך הוא – יש בה כדי להעיד על מסוכנותם הממשית. המעשים בהם הם חשודים עלולים לסכן רבים. השעה היא שעת לחימה וגם אם רגיעה מסתמנת בפתח, אין בכך כדי להפחית מחומרת המעשים. אשר לראיות התומכות בכתב האישום, אלו כוללות, בין היתר, את הודאותיהם שניתנו עם מעצרם ומספיקות לצורך מעצרם עד תום ההליכים, כפי שהוחלט על ידי בית המשפט המחוזי.

5.לנוכח מסוכנותם וקיומן של ראיות לכאורה, דומה כי המחלוקת האמיתית בין הצדדים נוגעת לאפשרות קיומה של חלופת מעצר המאיינת את מסוכנותם של השניים. בהקשר זה נטען על ידי צוות ההגנה שיש מקום לעריכת תסקיר מעצר בעניינם של העוררים ולבחון האם קיימת חלופת מעצר שביכולתה לאיין את מסוכנותם, כאמור בסעיף 21(ב)(1) לחוק. מטיעוני ההגנה התרשמתי שלגישתה, בכל מקרה ומקרה מוטלת חובה על בית המשפט לבחון את אפשרות איון מסוכנותו של העורר על ידי הזמנת תסקיר שירות המבחן ולא כך הוא. לבית המשפט מוקנית הסמכות להורות על עריכת תסקיר מעצר, אך סמכות לחוד והפעלתה לחוד. קודם להפעלתה כאמור, על בית המשפט להשתכנע, ולו לכאורה, כי העבירות בהן מואשם העורר, נסיבות ביצוען וכלל נסיבותיו האישיות של העורר מצדיקות הפעלתה של סמכות זו (בש"פ 1744/98 בשארה חנה סיידי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 19.3.1998)). בוודאי שלא נכון להורות על תסקיר כאשר המסוכנות, על פני הדברים, ברורה וזועקת ולמעשה, מייתרת כל בחינה נוספת כאמור. איני רואה כיצד זה יועיל תסקיר מעצר במקרה דנן. אין המדובר בסוג העבירות והנסיבות לגביהן עשוי לסייע תסקיר המבחן לעמוד על מסוכנותו של העורר והעבירות בביצוען מואשמים העוררים הנן עבירות חמורות, בין אם המניע לביצוען הנו מניע כלכלי ובין אם המעשים נעשו על רקע לאומני. לפיכך, סיועו החשוב של שירות המבחן, המשמש כזרועו הארוכה של בית המשפט ואמון על עריכת תסקירי המעצר, אינו נחוץ במקרה שבפניי.

אשר לחלקו של גניים בפרשה, החלק המיוחס לו בכתב האישום מצומצם ביחס לחלקו של אבו הדובה. אף על פי כן, סבורני שגם מעשיו מצדיקים את מעצרו עד לתום ההליכים הפלילים נגדו. גניים נטל חלק, כך על פי החשד, בהובלה ומכירה של רובים ותחמושת ועצם נכונותו ליטול חלק בפעילות מעין זו מעידה על מסוכנותו. העובדה כי הוא היה מעורב במספר מקרים בודדים במהלכם נרכשו, הובלו ונמכרו אמצעי לחימה אינה גורעת כהוא זה מהחשש מפני פגיעה ברבים במידה וימשיך לעסוק בפעילות זו בעתיד.

לנוכח האמור, דין הערר בעניינם של שני העוררים להידחות.