בש"פ 6542/08 ג'לאל עיבדייה נ. מדינת ישראל

1.

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט מ' סובל) מיום 24.6.08 בב"ש 4694/08, במסגרתה הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו בפ"ח 528/08.

כתב האישום

2.

ביום 10.6.08 הוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים כתב אישום כנגד העורר וארבעה מבני משפחתו (ת.פ.ח 528/08 ). כתב האישום מייחס לעורר ולקרוביו (להלן – הנאשמים ) עבירה של ניסיון לרצח [לפי סעיף 305 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין )] של רמזי אבו סרחאן (להלן – המתלונן ), וזאת על רקע חילול כבוד המשפחה.

3.

על פי הנטען בכתב האישום, ג'לאל עיבדייה (להלן – העורר ) הוא אביה של ג'ומאנא עיבדייה (להלן – ג'ומאנא ) שהינה אם לנכדו של העורר ונשואה לנאשם 4, זיאד עיבדייה (להלן – זיאד ).

עוד נטען, כי בעקבות ויכוח בין בני הזוג, חזרה ג'ומאנא להתגורר בבית הוריה בשכונת ג'בל מוכבר בירושלים. במהלך שהותה של ג'ומאנא בבית הוריה התקשר אליה המתלונן, המתגורר בסמיכות, מספר פעמים. בשל שיחות אלה, הזהיר העורר את ג'ומאנא, לבל תוסיף לדבר בעתיד עם המתלונן. בעזרת תיווכם של "מכובדים" ולאחר שג'ומאנא הפקידה בידיו של זיאד את מכשיר הטלפון הסלולארי שלה, חזרה ג'ומאנא להתגורר עם זיאד. משהמשיך המתלונן להתקשר אל המכשיר הסלולארי, שלח זיאד את ג'ומאנא חזרה לבית הוריה, שם התברר – לאחר שאחיה (מחמד – הנאשם 3) והעורר חקרו את ג'ומאנא – שמו של המתלונן.

עוד נטען בכתב האישום, כי העורר ביחד עם שאר הנאשמים בפרשה, קשרו קשר לרצוח את המתלונן. עוד מתואר, כי העורר והנאשמים המתינו למתלונן בליל יום 27.5.08 בכניסה לשכונת ג'בל מוכבר, בשתי מכוניות – כך שהם חוסמים את הכביש עליו נסע המתלונן. הנאשמים יצאו מרכביהם וניגשו לרכב בו ישב המתלונן. הנאשמים 1 ו-2, אחיה (נאדר) ודודה של ג'ומאנא (ואחיו של העורר), שלפו את המתלונן מתוך הרכב, בעודם מכים ובועטים בו, כאשר בידיהם סכינים. במקביל, חסמו הנאשמים 3 ו‑4 את יציאתם של שאר הנוסעים ברכב. הנאשם 3 אף הכה בצינור מתכת שהיה בידו את נהג הרכב (וכן חבט ברכב) כאשר זה הצליח לצאת ממנו. הנאשמים 1 ו-2 הרחיקו את המתלונן מהרכב, כשהנאשם 2 (דודה של ג'ומאנא) מחזיק בו מאחור. לאחר מכן, דקר הנאשם 1 את המתלונן בצידו השמאלי של בית החזה (מתחת לבית השחי) ובפניו. העורר – כך נטען – נותר במהלך כל האירוע, בתוך אחד מן הרכבים.

ההליכים עד כה

4.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה על ידי המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו (ב"ש 4694/08). בבקשתה טענה המשיבה כי בידה ראיות לכאורה לכך שהנאשמים (וביניהם העורר) ביצעו את העבירה המיוחסת להם וכי לאור חומרת המעשה, נשקפת מהם סכנה לציבור, המקימה עילת מעצר לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן – חוק המעצרים ). עוד נטען, כי לעורר עבר פלילי וכי לא ניתן להשיג את מטרות המעצר בדרך של חלופת מעצר.

5.

ביום 24.6.08 הורה בית המשפט המחוזי ירושלים (כבוד השופט מ' סובל) על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדו. בין נימוקיו של בית המשפט להחלטתו, צויין כי "העובדות המוכחות לכאורה ... מקימות לכאורה נגד כל המשיבים [ הנאשמים – י.ד. ] ביצוע עבירה של ניסיון לרצח" ובהמשך "המשיב 5 [ העורר – י.ד. ] אמנם לא יצא מהרכב ולא נטל חלק פיזי באלימות עצמה. אולם בהיותו אביה של האשה אשר להגנת כבוד משפחתה נועד לכאורה הרצח, ולנוכח הראיות הלכאוריות ... הוכח לכאורה גם כי נוכחות המשיב 5 ברכב לא הייתה אקראית ותמימה אלא חלק מהקשר אותו קשרו כל המשיבים להמתת המתלונן" (פסקה 8 להחלטה).

עוד ציין בית המשפט המחוזי, כי בנסיבות המקרה קמה חזקת מסוכנות בהתייחס לעורר. עוד נקבע, כי על רקע חומרתם החריגה של המעשים המיוחסים לנאשמים, אין בנמצא חלופה ראויה להבטחת המתלונן והציבור מפני מסוכנותם של הנאשמים והעורר. משכך, הורה בית המשפט המחוזי על מעצרם עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדם.

מכאן הערר שבפניי.

נימוקי הערר

6.

העורר, באמצעות בא כוחו, עו"ד ר' המבורגר, טוען כי יש לבטל את החלטת המחוזי ולקבוע כי אין ראיות לכאורה כנגדו. לחילופין, טוען העורר כי אם יקבע שישנן ראיות לכאוריות להוכחת אשמתו, הרי שיש לשחרורו לחלופת מעצר או להורות על הכנת תסקיר מעצר. לשיטתו, הטענה כי העורר נכח באירוע וישב במהלכו ברכב, מתבססת על עדותו היחידה של בן דודו של המתלונן (להלן – עמרו ), נער נרגש בן 16,

אשר אין להסתמך עליה. לתמיכה בטענתו מציין העורר, כי לא נתבררו בחקירת המשטרה פרטים נוספים, כגון תנאי הראות במקום או המרחק מהרכב, אשר היה בהם בכדי להעיד שלא ניתן (ולא ראוי) להסתמך על אותה עדות יחידה. בהקשר זה, נטען כי קיימת עדות נוספת, שנגבתה מעדה אובייקטיבית שצפתה באירוע, בה צויין שבמקום האירוע שרר חושך "נורא". בנוסף, נטען כי אמירות מסוימות שיוחסו לעורר על ידי בית המשפט המחוזי, כלל לא נאמרו על ידו – כי אם על ידי אביו במהלך חילופי דברים בין חברי משפחת המתלונן למשפחתו של העורר – ומכאן, שאין בהן בכדי להוות חיזוק להימצאותו של העורר במקום או להשתתפותו באירוע. כן נטען, כי אביו של המתלונן אינו מציין בעדותו את שמו של העורר כנוכח בבית המשפחה בעת חילופי הדברים האמורים בין המשפחות בסמוך לאחר האירוע.

משכך, העורר מבקש להורות על ביטול החלטת המחוזי ולקבוע כי אין ראיות לכאורה להוכחת אשמתו, ולחילופין, כי יש להורות על שחרורו לחלופת מעצר.

טענות המשיבה

7.

המשיבה, באמצעות בא כוחה, עו"ד א' ויינשל, סבורה כי ישנן ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר וכי יש להורות על מעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדו. עוד טוענת המשיבה, כי בתשתית הראייתית יש כדי ללמד על נוכחותו של העורר במקום האירוע ועל קיומו של "מניע חזק" לביצוע העבירה. המשיבה סבורה כי בעדויות המפורטות שנמסרו על ידי העדים המעורבים ישירות באירוע לא ניתן למצוא את אותם הקשיים עליהם עמד העורר; וכי יש להותיר את בחינת הסוגיות אותן מעלה בא כוח העורר, כגון שאלת תנאי הראות במקום האירוע או המרחק מן הרכב בו כביכול ישב העורר, למשפט בתיק העיקרי. כן נטען, כי מהראיות לכאורה ניתן ללמוד גם על הפרכת האליבי של העורר, אשר לטענתו לא נכח במקום האירוע בזמן התרחשותו אלא בבית אביו ביחד עם אחיו. מעבר לכך, נטען כי ישנן ראיות נוספות המחזקות את מעורבותו של העורר בפרשה. עוד נטען, כי העורר הוא זה ש"עומד בראש הפירמידה" והוא שיזם את האירועים, ומכאן ששחרורו לחלופת מעצר תסכן את הציבור בכלל, ובפרט את משפחת המתלונן. בהקשר זה, נטען כי לעורר עבר פלילי משמעותי וכי ריצה מספר תקופות מאסר ארוכות, ואף מטעם זה יש להורות על מעצרו עד לתום ההליכים כנגדו.

נוכח כל האמור, המשיבה סבורה כי יש להותיר את החלטת בית המשפט המחוזי על כנה ולהורות על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדו.

דיון והכרעה

8.

לאחר עיון בערר, שמיעת הצדדים ובחינת תיק החקירה המשטרתי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

כלל ידוע הוא כי בשלב המעצר בוחן בית המשפט את הפוטנציאל הראייתי של הראיות הקיימות בתיק החקירה. בשלב זה בית המשפט אינו עומד על הדקויות שבעדויות ועל הסתירות, ככל שישנן, בין ההודעות והעדויות השונות של העדים, כי אם בוחן האם "אותן סתירות ושאלות – לאחר שיעברו את כור ההיתוך של המשפט עצמו – יוכלו לשמש בסיס להרשעת הנאשם" [בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 148 (1996) (להלן –

עניין זאדה )].

עם זאת, כאשר הסתירות העולות מחומר הראיות הינן מהותיות וגלויות לעין, בית המשפט יידרש להן ויבחן האם הקשיים שהועלו פוגמים בתשתית הלכאורית הקיימת להוכחת אשמתו של הנאשם [השוו: בש"פ 3710/08 אזרזר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.5.08); בש"פ 5378/08 חמוד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.7.08) (להלן – עניין חמוד )].

9.

בענייננו, לא מצאתי הצדקה לשנות ממסקנתו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי בחן את הראיות הקיימות בתיק לעומקן – תוך שהוא מתאר ומתייחס לכל אותן אי ההתאמות וקשיים לכאורה שהעלה העורר בפניו (ושהינם זהים לאלו שהועלו בפניי) – וקבע כי לעומת הראיות הלכאוריות הפוזיטיביות שישנן, הסתירות שנטען שקיימות אינן יורדות לשורשם של דברים.

בדומה לבית המשפט המחוזי, סבורני שטענותיו של בא כוח העורר נוגעות בחלקן לעניינים מינוריים שאין בהם בכדי לפגום בתשתית הלכאורית שהוצגה בפניי ואשר נדרשת לשלב המעצר. כך, למשל, הטענה כי לא ניתן ללמוד מהעדויות שנגבו כי האליבי של העורר הופרך. העורר טוען כי במהלך האירוע שהה בבית אביו ונותר שם עד לתחילת ההתפרעויות שהתרחשו בעקבות היוודע המקרה למשפחת המתלונן, ואילו המשיבה סבורה כי ישנן עדויות, כגון זו של אחיו של העורר ושל אביו, אשר מפריכות את האליבי הנטען. ואולם, גם בהנחה כי ניתן לקבל את טענת העורר, עניין זה אינו העיקר, שכן לטעמי זה מצוי בעדות על נוכחותו של העורר במקום ובעדויות על מעורבותו בפרשה לפני האירוע האלים. כך, יש בעדותו של עמרו לקשור את העורר אל האירוע ולבסס את הראיות לכאורה הנדרשות בשלב זה של המעצר. בעדותו המפורטת של עמרו, הוא מעיד כי ראה את העורר יושב במכונית ה- B.M.W. , אליה נכנסו בסיום הקטטה הנאשמים 1 ו-2 (אשר לכאורה החזיקו במתלונן ודקרו אותו). נהג הרכב בו נסע המתלונן, העיד כי עמרו ציין בפניו שראה את העורר יושב ברכב האמור. אמנם, אין בעדויות אלה אמירות מפורשות על המרחק בין העדים לבין רכב ה- B.M.W. או על תנאי הראות. ואולם, מקומן של טענות העורר לעניין היעדרם של פרטים מסוימים אלה מחקירת המשטרה של עמרו הוא במסגרת חקירתו במהלך המשפט בתיק העיקרי – שם ניתן לברר עד תום את הקשיים ככל שקיימים כאלה (והשוו עניין חמוד , פסקה 5 להחלטה).

10.

בבחינת מכלול הראיות הקיימות יש להביא בחשבון גם את שאר הראיות הקושרות את העורר לאירוע, כגון עדותה של ג'ומאנא שבה היא מעידה כי אביה, העורר, אמר לה שעליה לשבת בביתו "עד שנראה מה נעשה עם זה שמתקשר" וכי העורר ביקש לשמוע שיחה בינה לבין המתלונן והורה לה שלא ליצור עימו קשר בשנית.

בנוסף לכך, יש לציין כי היעדרן של עדויות אשר מאשרות את האליבי של העורר (אף מבלי להתחשב בעדויות הקיימות המכרסמות בטענת האליבי שלו) מעוררות לעורר קושי בטענתו לכרסום בראיות לכאורה הקושרות אותו לאירוע עצמו.

עוד אציין, כי בדיון שפניי טענה המשיבה כי בידה מזכר מיום 10.6.08 בו מפורטת שיחת טלפון בין אחד מחוקרי המשטרה לבין אביו של המתלונן. לטענת המשיבה, במזכר האמור נרשם כי אביו של המתלונן נשאל לזהות האדם שאמר לו במהלך ההתפרעות שלאחר האירוע כי "בנו אנס את בתו", וזה ענה כי מדובר בעורר. לעומת זאת, טוען בא כוח העורר כי עולה מהעדות שנגבתה מאביו של המתלונן שהעורר כלל לא אמר את הדברים כי אם אביו. סבורני כי מחלוקת זו כרוכה בירידה לפרטי פרטים של הודעותיהם של העדים במשטרה, אך ככל שבעניין זה אכן עולה מחלוקת ראייתית, יש כאמור, לבחון אותה במסגרת דיוני ההוכחות שבהליך העיקרי ואין בידה לכרסם בראיות לכאורה הקיימות. גרסתה של ג'ומאנא וגרסתו של עמרו מצביעות על קיומן של ראיות לכאורה למעורבותו של העורר בתכנון האירוע ובנוכחותו בעת התרחשותו – ודברים אלו עומדים בליבן של הראיות הקיימות.

11.

בנסיבות העניין ולאחר שהעורר לא הצביע על סתירות מהותיות וגלויות לעין בחומר החקירה, אין אני מוצא לנכון להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי כי ישנה תשתית ראייתית לכאורית.

12.

במקרה שלפניי, ביקש העורר לשחררו לחלופת מעצר. לחילופין נטען, כי באם יקבע שישנן די ראיות לכאורה הרי שיש להורות על הכנת תסקיר לבחינת מסוכנותו של העורר ובחינת חלופות מעצר הולמות. כאמור, המשיבה התנגדה לשחרורו לחלופת מעצר, תוך שציינה את עברו הפלילי "המכביד" של העורר, ואת העובדה כי עד כה בא כוח העורר לא עמד על הכנת תסקיר מבחן.

כפי שהובהר לעיל, מדובר בענייננו על אירוע חמור שהעורר היה מעורב לכאורה בתכנונו ונכח בעת ביצועו ושרק במזל לא הסתיים במותו של המתלונן (כך לפי עדותו של הרופא שטיפל במתלונן במחלקת טיפול נמרץ).

יש בכך בכדי להעיד על מסוכנותו של העורר. מסוכנות זו, ובפרט כלפי המתלונן ומשפחתו, לא ניתן לאיין על ידי חלופת מעצר. יתרה מזאת, לעורר עבר פלילי משמעותי, במספר רב של עבירות שונות ולאורך שנים רבות. אכן, לא נטען כי העורר השתתף במהלך האירוע באופן אקטיבי, ואולם מעורבותו הרבה באירועים שקדמו לאירוע הדקירה, כמפורט לעיל, מעידה על כך שחלקו לא היה פאסיבי בלבד. נוכח כל האמור, לא מצאתי לנכון להורות על הכנת תסקיר מבחן בעניינו של העורר או להורות על שחרורו לחלופת מעצר [והשוו: בש"פ 5985/08

אבו ואסל

נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.7.08); בש"פ 1744/98 סיידי נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 19.3.98); בש"פ 3086/05 אבו הדובה נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 14.4.05); בש"פ 4849/08 הלאל בן עבד אל קאדר נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 12.6.08)].

13.

אשר על כן, הערר נדחה. משכך, אני מורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדו.