בש"פ 3710/08 יעקב אזרזר נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטת צ' צפת) מיום 3.4.2008, בה הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

1.

העורר עומד לדין בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, הצתה ואיומים. על פי עובדות האישום הראשון, במועד בלתי ידוע לפני יום 6.12.2007 קשרו העורר ונאשם נוסף (להלן: אזולאי ) קשר להצית את רכבו של רכז המודיעין בתחנת המשטרה בדימונה (להלן: המתלונן ). לצורך כך הצטיידו העורר ואזולאי בג'ריקן מלא בחומר דליק. ביום 6.12.2007 הסיע אזולאי את העורר למקום מגוריו של המתלונן, ומשהבחינו השניים ברכב מסוג מאזדה שהיה בבעלות המתלונן וחנה בסמוך לביתו, שפך העורר את הנוזל הדליק על הרכב והציתו. לאחר מכן ברחו הנאשמים מהמקום. כתוצאה ממעשה ההצתה התלקח הרכב ונגרם לו נזק רב וכן נגרם נזק לרכב נוסף של המתלונן שחנה בסמוך, והשריפה כובתה רק לאחר שהגיע למקום כוח כיבוי אש. על פי האישום השני, כאשר שהו בתאי המעצר, הורה אזולאי לעורר להודות במעשה ההצתה ולומר שאזולאי עצמו אינו קשור אליהם, והעורר אכן עשה כן. על פי עובדות האישום השלישי, ביום 20.12.2007 בזמן ששהה בבית המעצר של בית המשפט בבאר שבע, פנה העורר לאחד משוטרי הליווי וביקש ממנו אקדח. לאחר מכן איים העורר על אחד החוקרים באומרו לו "פורמן, אתה יודע, לכל כדור יש כתובת, תזהר". באותה הזדמנות איים העורר על חוקר נוסף באומרו לו "אני אחפור לך קבר".

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. בהחלטתו מיום 9.3.2008 קבע בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטת צ' צפת) כי מתמלילי השיחות שנערכו בין הנאשמים לבין עצמם ובינם לבין מדובב שהוכנס לתא המעצר של אזולאי עולה כי העורר נעתר לבקשת אזולאי והסכים לקחת על עצמו את האשמה לביצוע עבירת ההצתה ולהכחיש כי הוא מכיר אותו. עוד ציין בית המשפט כי בהודאת העורר במעשה העבירה הוא מסר פרטים מוכמנים כגון צורת החניה של הרכב, צבע הרכב, מקום שפיכת הדלק, צבע מיכל הדלק וכיוצא באלה. בית המשפט הוסיף ודחה את טענת העורר לפיה תמלילי השיחות מעידים על כך שהוא אינו מצוי בפרטי העבירה למעט עובדות שפורסמו ברבים וכן דחה את טענתו לפיה הוא לקח על עצמו את האחריות לביצוע העבירה בעקבות לחץ שהפעיל עליו אזולאי שאף הבטיח לספק לו סמים להם הוא מכור, בקובעו כי הנאשמים עצמם עומתו עם האמור בתמלילים אך לא סיפקו הסבר לדברים שנאמרו על ידם. מכל אלה עולה, כך קבע בית המשפט, כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתם של הנאשמים במעשים המיוחסים להם אף שקיימת חולשה מסוימת בתשתית הראייתית. אשר למסוכנות קבע בית המשפט כי לעורר עבר פלילי מכביד הכולל 16 הרשעות בעבירות רכוש, סמים, אלימות, סחיטה באיומים, שוד, הפרת הוראה חוקית, תקיפת שוטר ועוד, וכן ציין כי תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי בר הפעלה בן 12 חודשים וכי הוא שוחרר ממאסרו האחרון באוקטובר 2007 לאחר שנידון ל-48 חודשי מאסר בפועל. אשר על כן קבע בית המשפט כי קיימת עילת מעצר נגד העורר והורה על הכנת תסקיר מעצר בעניינו.

3.

לאחר קבלת התסקיר קיים בית המשפט דיון נוסף בו שמע את טענות הצדדים באשר לחלופת המעצר שהוצעה במרכז הגמילה למשתמשים בסמים "יחד לאור" (להלן: האישפוזית ) וכן שמע את עדותו של מר גדי פרץ, מנהל מרכז הגמילה, אשר סיפר כי מדובר במקום סגור שמותקנות בו מצלמות, אשר קיבל רישיון כמרכז גמילה לחמישה עשר מטופלים ובו עובדים מדריכים 24 שעות ביממה. מר פרץ ציין עוד כי האשפוזית משמשת לעיתים כחלופת מעצר למשך יותר משנה וכי ביכולתה להכיל יותר מחמישה עשר מטופלים בו זמנית. בעקבות אותו דיון ניתנה על ידי בית המשפט ביום 3.4.2008 החלטה נוספת בה התייחס אל האמור בתסקיר שירות המבחן ובייחוד אל ההתרשמות כי קיימת רמת סיכון גבוהה להתנהגות פורצת גבולות מצד העורר שהינו אדם אימפולסיבי בעל מערכת ערכים עבריינית מופנמת. על רקע זה ונוכח נסיונות גמילה כושלים בעבר וכן נוכח עברו הפלילי המכביד של העורר סבר בית המשפט כי יש לאמץ את עמדת שירות המבחן לפיה אין מקום לשחרורו של העורר לחלופת המעצר המוצעת ומשכך לא ראה צורך להידרש לשאלה האם כטענת מר פרץ ובניגוד לעמדת שירות המבחן מאפשרים תנאי הרישיון של האישפוזית שהייה ארוכת טווח שם בתנאי מעצר בית אם לאו.

4.

מכאן הערר שבפניי, בו טוען העורר כי לא קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו בעבירת ההצתה המיוחסת לו, שכן אין כל ראיה אובייקטיבית המעידה על מעורבותו בה. לטענת העורר, כל חומר הראיות נגדו מבוסס למעשה על ההודאה שמסר אשר התגלתה כהודאה כוזבת וכללה פרטים מהותיים שגויים אותה לטענתו נדרש על ידי החוקרים "לתקן" משום שלא האמינו לו. העורר מדגיש בהקשר זה כי מכתב האישום וכן מסדר האירועים עולה שבתחילה הוא הכחיש קשר למעשה ורק לאחר שהודח על ידי אזולאי (שאף עומד לדין על הדחה כמפורט באישום השני), הסכים לשנות את גרסתו ולהודות בביצוע העבירה. העורר מוסיף וטוען כי אין לייחס כל משקל להודאה שמסר, שכן כאדם חלש אופי הוא מושפע בקלות מלחצים וכי מתמלולי השיחות עולה שהודאתו נמסרה בעקבות לחץ שהפעילו עליו אזולאי והמדובב בעת המעצר לאחר שאף הבטיחו לו כי אם יודה לא ייאסר למשך תקופה ארוכה. עוד טוען העורר כי אין לייחס כל משקל לכך שחלק מן הפרטים שמסר בהודאתו נמצאו נכונים משום שמעשה ההצתה זכה לסיקור תקשורתי נרחב בעיר דימונה. לחלופין טוען העורר כי הכרסום בראיות לכאורה הוא כה משמעותי עד שיש בו כדי להוביל לשחרורו חרף עמדת שירות המבחן. לטענתו, שגה בית משפט קמא בדחותו את חלופת המעצר שהוצעה באשפוזית, והוא מדגיש כי מדובר במקום סגור הפועל ברישיון כדין וזוכה לאמון בתי המשפט אשר אפשרו בעבר שחרור נאשמים לחלופת מעצר בו. מטעמים אלה כולם מבקש העורר כי נורה על שחרורו לחלופת מעצר באישפוזית בתנאים שיבטיחו את התייצבותו למשפט.

5.

המשיבה מצידה מתנגדת לחלופת המעצר המוצעת וטוענת כי העורר הודה במעשים המיוחסים לו בכמה הזדמנויות וכי בהודאותיו מסר פרטים נכונים בחלקם לעניין סוג הרכב, סמל הרכב שנשרף וצבע הרכב. המשיבה מוסיפה וטוענת כי אין יסוד לטענה לפיה הודאת העורר ניתנה בשל לחץ שהופעל עליו וכי מתוך התמלילים עולה שהעורר בהחלט יודע לעמוד ב"משא ומתן" בצורה עקבית. המשיבה מסכימה אומנם כי קיים קושי מסוים בתשתית הראיות לכאורה, אך היא מדגישה כי מטעם זה הורה בית המשפט המחוזי על הכנת תסקיר מטעם שירות המבחן ונוכח עמדתו השלילית של שירות המבחן בדין קבע בית המשפט כי העורר ייוותר במעצר. לבסוף טוענת המשיבה כי הקושי הקיים בשחרור העורר לחלופת מעצר אינו נובע רק מן הטעם שמשך השהייה באישפוזית עומד על שישה שבועות, אלא גם מעברו הפלילי של העורר וכן בשל כך שהעבירה המיוחסת לו בוצעה לכאורה זמן קצר לאחר שחרורו ממאסר.

6.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר החקירה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להתקבל.

כידוע, בשלב המעצר אין בית המשפט נדרש ככלל למהימנותן של הראיות או

למשקלן האפשרי, וכל שעליו לבחון באותו שלב הוא הפוטנציאל ההוכחתי של הראיות לכאורה וסיכויי ההרשעה על פיהן (ראו: בש"פ 1438/07 אסולין נ' מדינת ישראל , 4.3.2007); בש"פ 8803/07 מ' נ' נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 31.10.2007)). ואולם, במסגרת בחינת הפוטנציאל הראייתי הטמון בחומר החקירה לא יתעלם בית המשפט מסתירות העולות ממנו, ומקום שבו מדובר בסתירות מהותיות הגלויות על פני הדברים, עשוי הוא להגיע למסקנה כי בשל חולשתן של הראיות לכאורה אין הצדקה למעצר או שיש להורות על שחרור הנאשם לחלופה (ראו: בש"פ 6955/05 לולחי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.7.2005); בש"פ 5947/06 מדינת ישראל נ' דנילוב (לא פורסם, 25.7.2006); בש"פ 4692/06 אלמוגרבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.6.2006); בש"פ 8402/07 בהלקר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.10.2007)).

בענייננו קיימות אומנם ראיות לכאורה הקושרות את העורר למעשה ההצתה, כמו למשל העובדה שהעורר מסר בהודאתו פרטים שונים, לכאורה נכונים בחלקם, לגבי הרכב השרוף ולגבי האופן שבו הצית אותו וכן העובדה שכאשר ביום 23.12.2007 עומת עם דברים בהם הודה לא סיפק לכך הסבר. כמו כן, ממזכר מיום 19.12.2007 עולה כי אזולאי אמר למדובב "הם יודעים הכול הוא שרף את הרכב ואני שלחתי אותו". יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מן הבעייתיות המובנית הקיימת בחומר הראיות לכאורה, שכן מן הראיות עולה כי אזולאי הדיח לכאורה את העורר להודות במעשה ההצתה והעורר התרצה והודה כי ביצע את ההצתה בגפו. על רקע זה מתעוררת השאלה האומנם כטענתו נטל העורר אחריות על מעשה שכלל לא היה מעורב בו או שמא כטענת המשיבה ביצע את המעשה ורק ביקש לחפות על אזולאי שהיה מעורב בו אף הוא. תשובה ברורה לשאלה זו תינתן, כך יש לקוות, לאחר קיום ההליך הפלילי ושמיעת הראיות בו. יחד עם זאת, ניתן להצביע כבר בשלב זה על

ספקות לכאוריים שאינם מבוטלים העולים מחומר הראיות בכל הנוגע למעורבותו של העורר בהצתה. כך, באחת השיחות אומר אזולאי למדובב "אני לא יודע אם הוא עשה, זה הבעיה אני לא יודע" ובהמשך אמר אזולאי "אבל אני לא יודע אם הוא עשה, אם הייתי יודע שהוא עשה הייתי אומר לו קח ת'תיק הבנת זה גם בעיה" (תמלול מס' 7). בשיחה אחרת אמר אזולאי לעורר "אם אתה עשית משהו אז תודה..." והעורר ענה "אני לא עשיתי שום דבר" ובהמשך אמר "אני חף מפשע". לאחר שהמדובב אמר "לא מעניין אותו..." השיב אזולאי "כי הוא לא עשה, בגלל זה. הוא לא עשה..." (תמלול מס' 14). כמו כן, בהאזנת סתר מיום 19.12.2007 (שיחה מס' 22) נשמע אזולאי אומר לאישה עימה שוחח "הוא לא שרף והוא אומר שהוא שרף".

7.

בית המשפט המחוזי היה ער לקשיים הראייתיים הקיימים בתיק אך הסתפק לעניין זה בקביעה כללית כי "קיימת חולשה בראיות". כמו כן סבר בית משפט קמא כי אין בחולשה הראייתית כדי להוביל לשחרורו של העורר לחלופת מעצר במקרה דנן בציינו כי טענת העורר לפיה הודאתו נמסרה עקב לחץ שהפעיל עליו אזולאי ראוי לה כי תיבחן במסגרת התיק העיקרי.

עמדתי שונה. לטעמי יש מקום לייחס משקל כבר בשלב זה לקשיים הראייתיים הלא מבוטלים העולים מחומר הראיות לכאורה. אכן, אין להתעלם מעברו הפלילי של העורר ומעמדתו השלילית של שירות המבחן לעניין ההליך הטיפולי, אך נראה לי כי באיזון הכולל ומשהמשיבה עצמה אינה חולקת על כך שאזולאי אכן הדיח את העורר להודות בעבירת ההצתה אף שהצדדים חלוקים בינהם באשר להיקף ההדחה, מן הראוי הוא כי חולשת הראיות לכאורה עליה הצבעתי תטה את הכף אל עבר האפשרות לשחרר את העורר לחלופת המעצר המוצעת, לאחר שתיערך בדיקה מתאימה לעניין משך השהות האפשרית באשפוזית ולעניין התנאים המגבילים שיש לקבוע בהקשר זה.

אשר על כן הערר מתקבל, והתיק מוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שיבחן אפשרות לשחרורו של העורר לחלופת מעצר באישפוזית בתנאים מגבילים אותם ימצא לנכון.