בש"פ 5947/06 מדינת ישראל נ. אלברט דנילוב

1.זהו ערר של המדינה על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט שפירא ) מיום 9.7.2006, שבה קבע כי ניתן יהיה לשחרר את המשיב בתנאים מגבילים, ועל החלטתו מיום 13.7.2006, שבה הורה, לאחר ששמע את הערבים המוצעים וכן טיעונים משלימים, על שחרורו של המשיב בתנאים.

המדינה טוענת כי לא ניתן לשחרר את המשיב, וכי יש לעצרו עד תום ההליכים נגדו.

2.נגד המשיב הוגש כתב אישום שבו יוחסו לו עבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, החזקה, נשיאה והובלה של נשק שלא כדין, ושתי עבירות של חבלה בכוונה מחמירה. העובדות על פי המתואר בכתב האישום הן אלה: בין המשיב לבין משפחת מישייב נתגלתה מחלוקת עקב התנגדותה של המשפחה לקשר שנוצר בין המשיב לבין בתם בת ה-16. ביום 11.5.2006 טילפן המשיב לאחיה של הנערה, נאום מישייב (להלן – נאום ), והזמינו להיפגש עימו מחוץ לביתו. כשהגיע נאום למקום הפגישה התקיפו המשיב, יחד עם אחר, במכות אגרוף בפניו. לאחר שחזר נאום חבול לביתו, נסעו הוריו – סביי מישייב (להלן – סביי ) ואסנת מישייב (להלן – אסנת ) – ואחיו, בני מישייב (להלן – בני ), לבית אחותו של המשיב (להלן – בלה ), כדי לשוחח עם המשיב. השלושה הגיעו ברכבו של וולדיק גרושומוב (להלן – המתלונן ), שנהג ברכב. משהגיע גם המשיב למקום, מלווה בחבריו, ביקש סביי לשוחח עימו, ומשהלה סירב, דחף אותו סביי בפניו. בתגובה שלף המשיב סכין ואיים על סביי, אך בני אחזו בידיו ומנע ממנו מלפגוע באביו. המשיב הודיע לסביי כי אם ברצונו לדבר עימו, שיגיע לפארק אורות, ועזב עם חבריו את המקום. סביי, בני ואחיו של סביי, אלכסנדר מישייב (להלן – אלכסנדר ), נסעו לפארק ברכבו של המתלונן. משהגיעו לפארק, בסביבות השעה 20:00, פגשו במשיב ובחבריו. סביי פנה למשיב וביקש לדבר עימו, המשיב סירב ורץ לעבר השיחים, הוציא משם אקדח, ולמרות ניסיונותיהם של חבריו לעצור בעדו, החל לירות לעבר סביי והאחרים, ופגע במתלונן, בבטנו. המתלונן נותח ואושפז במשך 10 ימים. לאחר האירוע נמלט המשיב מהמקום, והמשטרה לא הצליחה לאתרו. כעבור שבוע, ביום 18.5.2006, הסגיר עצמו למשטרה. בהודעות שנגבו ממנו, לאחר שהסגיר עצמו, הכחיש כל קשר לאירועים ושמר על זכות השתיקה ביחס למרבית השאלות שהופנו אליו.

3.במקביל להגשת כתב האישום ביקשה המדינה לעצור את המשיב עד תום ההליכים נגדו. בהחלטתו קבע בית המשפט המחוזי כי במובנו הטכני של הביטוי קיימות ראיות שיש בהן לכאורה תשתית להוכחת האישומים המיוחסים למשיב. עם זאת, ובהסתמכו על בש"פ 8087/95

זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, ועל בש"פ 4692/06 אלמוגרבי נ' מדינת ישראל , ניתנה ביום 20.6.2006 (להלן – אלמוגרבי ), קבע כי קיימות בחומר החקירה סתירות ואי בהירויות שיש בהן כדי להפחית מעוצמתן של הראיות, באופן המצדיק את שחרורו של המשיב לחלופת מעצר בתנאי פיקוח נוקשים.

בפתח דבריו ציין בית המשפט כי אף שהמשטרה הייתה ערה לאפשרות שבני משפחת מישייב מנסים להעליל על המשיב (בחקירותיהם, הטיחו החוקרים בפני חלק מבני המשפחה טענה זו), היא לא ניסתה לאתר עדי ראיה אובייקטיביים. בהמשך הוסיף בית המשפט, כי בני משפחת מישייב חושדים במשיב כמי שירה בעבר בבן משפחה אחר שלהם.

לעניין הסתירות, סבר בית המשפט, כי אלה מתקיימות בנוגע לזיהויו של היורה בפארק. כך ביחס ללבושו של היורה: בעוד שסביי תיאר את היורה כאדם לבוש ג'ינס, שתי חולצות וחבוש כיפה עם פסים, עדי תביעה אחרים תיארו את היורה כלבוש טרנינג לבן כשראשו היה מכוסה בקפוצ'ון, ובני משפחה אחרים שהיו בזירה אמרו כי כלל לא ראו אותו. כך ביחס לסתירות שנמצאו בין הודעות שונות שנמסרו בידי אותו עד: אלכסנדר סיפר תחילה כי לא היה בזירה, והוא יודע על הדברים מפי אחיו, סביי, ואילו בהודעתו השניה טען כי היה בזירה מתחילתו של האירוע, וראה בעצמו את המשיב יורה; המתלונן, שלא מסר בהודעתו הראשונה את פרטי האנשים שנסעו עימו ברכב, עשה כן בהודעתו השלישית, מה גם שמהודעותיו נדמה כי הוא נתון תחת לחץ מצד משפחת מישייב; נאום

טען כי לא ראה את המשיב אוחז בנשק ואף העלה את האפשרות כי אדם אחר ירה במתלונן; ולבסוף, בני, שהיה בפארק, אף הוא לא ראה את המשיב יורה. לאור דברים אלה, קבע בית המשפט כי התשתית הראייתית בנוגע לזהות מבצע הירי אינה ברורה ועוצמתה אינה מספקת כדי לקבוע שיש בחומר הראיות פוטנציאל של ממש להרשעת המשיב. בית המשפט הוסיף, כי גם עוצמת הראיות באירועים האחרים אינה מצדיקה מעצר עד תום ההליכים: שתי העדות האובייקטיביות לאירוע תקיפתו של נאום לא נחקרו, ולא נמצאות בחומר החקירה ראיות לחבלה בגופו; אשר לאירוע השני, ציין בית המשפט, כי מעדות סביי עצמו עולה שהוא עצמו תקף תחילה את המשיב, ולכן, כך קבע, המדינה תתקשה לבסס ממצא עובדתי גבי שליפת הסכין בתגובה לכך.

מעבר לתשתית הראייתית הפגומה, כקביעתו, נתן בית המשפט משקל גם להתמשכות ההליכים הצפויה בתיק זה, בהעריכו כי סביר שתעלה על 9 חודשים, ולנוכח שני אלה, החליט להורות על שחרור המשיב לחלופת מעצר בתנאים מכבידים.

4.בעררה טוענת המדינה כי הסתירות ואי הבהירויות עליהן הצביע בית המשפט לאו סתירות הן, ועוצמת הראיות לפיכך מספקת למעצר עד לתום ההליכים. היא טוענת כי מסוכנותו של המשיב, כפי שנלמדת מהעבירות החמורות המיוחסות לו ומעברו הפלילי, כמו גם החשש מפני השפעה על עדים והחשש כי יימלט מאימת הדין, שומטים את הקרקע תחת אפשרות קיומה של חלופת מעצר.

המשיב טוען, לעומתה, כי אין כל חידוש בערר, וכי המדינה חוזרת על טענותיה בפני בית משפט קמא. לטענתו, עוצמתן הנמוכה של הראיות לכאורה במקרה זה, וכן החשש מהפללת שווא של המשיב, הצדיקו את האיזון שערך בית המשפט, בתנאים הנוקשים שקבע לחלופת המעצר, ובהם מעצר בית מלא, איזוק אלקטרוני, מפקחים צמודים וערבויות גבוהות. המשיב מציין גם את חזקת חפותו, שבעינה עומדת, כל עוד לא הורשע.

אציין, כי ב"כ שני הצדדים הפנו בין היתר לסיכומיהם בפני בית משפט קמא, שאותם הגישו גם לי.

5.לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת החומר שבפניי באתי לידי מסקנה כי דין הערר להתקבל.

הלכה היא כי בבחינת הפוטנציאל הראייתי הטמון בחומר החקירה לא יתעלם בית המשפט הדן בבקשת מעצר מסתירות העולות ממנו, וככל שימצא כי מדובר בסתירות מהותיות הגלויות על פני הדברים, כך עשוי הוא להגיע למסקנה כי בשל חולשתן של הראיות לכאורה אין הצדקה למעצר ויש להורות על חלופה ( ראו, למשל, בש"פ 5837/00 חטואל נ' מדינת ישראל , ניתנה ביום 28.8.2000 ; אלמוגרבי , פסקה 9). ברם, אינני סבור כי כזהו המקרה שבפניי.

6.אכן, קיימות סתירות בין דברים שונים שאמרו עדי התביעה בהודעותיהם. ואולם, בשלב זה, אין עולה כי הסתירות שבהודעות השונות מקורן בתיאום גרסאות ובניסיון לעלילת שווא. כך, לדוגמא, כאשר בעדותו האחרונה (מיום 29.5.2006) אמר נאום כי לא ראה את המשיב יורה (שם, בעמ' 5 ש' 138), ועומת עם הודעה מוקדמת שלו, שבה אמר כי המשיב הוא שירה ואף תיאר כיצד עשה זאת, השיב כי עתה הוא אומר את האמת, וכי איננו יודע מדוע אמר את שאמר בהודעה הקודמת (שם, ש' 155). דברים אלה אינם שוללים אמנם את האפשרות של עלילה (שאולי באה לידי ביטוי בהודעה המוקדמת), אך הסתירה בין אמרותיו השונות של נאום אינה מחזקת אפשרות זו דווקא. כל כך, משום שבשלב הזה אין לדעת אלו משתי אמרותיו מבטאת את האמת. סתירה זו יש בה לכאורה כדי לכרסם בהודעתו המפלילה של נאום, אך אין בה כדי לבסס את החשש לעלילה. גם הסתירות בהודעתו של אלכסנדר אינן מחזקות את טענת העלילה. מעבר להסבר שנתן להן אלכסנדר, נראה, כדברי בית משפט קמא, כי מקורן ברצונו תחילה להרחיק עצמו מהאירועים, רצון שבא לידי ביטוי בגרסה הראשונה, לפיה הגיע לפארק רק בסיומו של האירוע, ולפיכך מסר על ההתרחשות מפיו של סביי, כאשר גרסתו השניה מבוססת על רצף נוכחותו הוא במקום מתחילתו של האירוע. הכוונה להעליל תוך תיאום גרסאות אינה מתחזקת אף מהודעתו של בני, שאמר כי מאחר שלא היה מצויד במשקפיים לא ראה מיהו היורה. בנוסף, בני, שטען כי החזיק את המשיב כדי שהלה לא יפגע באביו (באירוע שקדם לירי, בביתה של בלה), לא אישר כי המשיב שלף סכין, באומרו כי ייתכן שלא שם לב לסכין (שנשלף או לא נשלף) בשל הלחץ וההמולה (הודעתו מיום 24.5.2006, בעמ' 3).

נדמה אפוא כי אם היה רצון להפליל את המשיב, הרי שגם חשש מהפללתו ליווה את עדי התביעה שנחקרו במשטרה. חשש זה עשוי להסביר את הפערים בין ההודעות השונות, כפי שנטען על ידי המדינה. אוסיף, כי הרצון להפליל את המשיב (אם היה) אינו אומר בהכרח כי מדובר בהפללת שווא.

מהאמור עד כה, מסקנתי היא כי בהבדלים שבין ההודעות השונות, והתפתחות הגרסאות מצד חלק מהעדים, אין כדי לבסס טענה של עלילת שווא, ואין בהם די כדי להפחית באופן משמעותי מעוצמתן של הראיות לכאורה.

7.מעבר לכך, אין לומר כי המשטרה לא עשתה מאמץ לאתר עדי ראייה אובייקטיביים ולחקור את השכנות, עדות הראייה לתקיפתו של נאום בידי המשיב. שהרי בחומר החקירה מצויה הודעתה המוקלטת של מרלן אבייב (להלן – מרלן ), שהוזכרה בהודעתה של אסנת כאחת השכנות שסיפרו לה כי מכים את בנה (ראו הודעתה של אסנת מיום 19.5.2006, בעמ' 2). מרלן, אשר ביקשה שלא להיחשף, הוקלטה (ראו נספח ח לערר) וסיפרה כי הייתה עדה לאירוע, למשל: "ראיתי את [המשיב] יוצא [עם] איזה מישהו מאיזה אוטו ... והוא המשיך להרביץ לו ... ובגלל שאני באתי כאילו הם כבר נתנו לו מכות..." (שם, בעמ' 3). המשטרה אמנם לא גבתה הודעה כתובה ממרלן, אך יש לציין כי שבה ואמרה שאינה רוצה "להיות מעורבת בזה" (שם, בעמ' 2) וסירבה כי דבריה יירשמו (שם, בעמ' 8).

8.אף בהבדלים שבתיאורי הלבוש של המשיב אין אני מוצא סתירות מהותיות. אמנם, סביי דיבר על כך שהמשיב היה לבוש ג'ינס, שתי חולצות, וחבוש בכיפה (אציין, כי גם מרלן תיארה את המשיב כחבוש בכיפה באותו יום), ולעומת זאת היו שתיארו את היורה כלבוש בטרנינג, ולראשו קפוצ'ון. תיאורים אלה יכולים לעלות בקנה אחד (השוו ע"פ 6371/05 וגנר נ' מדינת ישראל , ניתן ביום 10.7.2006, פסקה 9). מכל מקום, כטענת המדינה בדיון לפניי, אין בענייננו חשיבות רבה לשאלת הלבוש, באשר ההודעות המפלילות את המשיב בירי ניתנו מפי אנשים המכירים אותו באופן אישי. כך או אחרת, אין בהבדלים אלה כדי להוות סתירות מהותיות המקטינות את עוצמת של הראיות לכאורה באופן משמעותי.

9.סיכומו של דבר: לא מצאתי כי הסתירות שבהודעות עולות, בשלב זה, כדי פגיעה ממשית בראיות שבידי התביעה. משכך, סבור אני כי עוצמת הראיות לכאורה נגד המשיב היא כזו, שבהתחשב במסוכנותו, בעברו הפלילי המכביד ובכך שמאסר על תנאי תלוי ועומד נגדו בגין עבירת נשק, אין מקום לשקול חלופת מעצר.

אזכיר, כי מעבר להודעות המפורשות לפיהן המשיב הוא היורה, ניצב מכלול של ראיות נסיבתיות לכך: הסכסוך בין המשיב לבין משפחת מישייב על רקע התנגדותם לקשר בינו לבין בתם; אירוע תקיפת נאום בידי המשיב (שהייתה לו גם עדת ראייה אובייקטיבית – מרלן); אמירתו של המשיב לסביי, כי אם ברצונו לדבר עמו, עליו להגיע לפארק (שם בוצע לאחר מכן הירי); ההודעות השונות לפיהן המשיב משך משהו מהשיחים בטרם ירה; העובדה שבסופו של יום, נורה המתלונן, אשר היה בפארק יחד עם בני משפחת מישייב; העובדה שבתום אירוע זה נעלם המשיב למשך שבוע ימים, עד שהסגיר עצמו למשטרה; ולבסוף, הכחשתו הכוללת של המשיב לאירועים, לרבות הכחשת עצם נוכחותו בפארק ביום האירוע, והכחשתו את היכרותו עם חלק מהמשיבים, הכחשות אשר אינן מתיישבות בעליל עם כלל הראיות.

10.במצב ראייתי זה, ולאור מסוכנותו הרבה של המשיב, לא נראה לי כי אפשר יהיה להשיג את מטרות המעצר בחלופת מעצר.

11.הערר מתקבל. המשיב יוחזק במעצר עד תום ההליכים נגדו.