בש"פ 6439/07 שמואל אביעד נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 23.7.07 בב"ש 3034/07 (כב' השופט אילן שיף ) בגדרה הוחלט על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים במשפטו.

רקע עובדתי וטענות הצדדים

1.

נגד העורר ואחר (להלן: חיים) הוגש ביום 9.7.07 לבית המשפט המחוזי בחיפה כתב אישום המייחס להם קשירת קשר לפשע וסחיטה באיומים, עבירות לפי סעיפים 499(א)(1) ו-428 סיפא (בשילוב סעיף 29) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977. כפי הנטען בכתב האישום, המתלונן, עופר בן אמוץ, היה חייב כספים לאחד זוהר אוחנה (להלן: זוהר). החוב נוצר לאחר שזוהר ביצע עבודה עבור המתלונן ובתמורה שילם לו המתלונן בשיקים שלא כובדו. זוהר העביר את השיקים לעורר על מנת שיגבה עבורו את החוב, ובתמורה יקבל חלק מהסכום שייגבה. העורר קשר קשר עם חיים לסחוט מהמתלונן כספים נוספים, בסכום העולה על סכום החוב האמור. בהמשך לכך, איימו העורר וחיים על המתלונן, בעל פה ובהתנהגות, כי יפגעו בו אם לא ישלם להם סכומי כסף שונים. העורר וחיים אף קיבלו מן המתלונן סכום של 3,000 ש"ח.

המדינה עתרה למעצרם של העורר וחיים עד לתום ההליכים במשפטם. בית המשפט הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים במשפטו, ועל כך הערר שלפני. בהתייחס לחיים, הורה בית המשפט על שחרורו למעצר בית מלא, ועניינו אינו עומד לדיון לפני.

בית המשפט המחוזי קבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר. את קביעתו זו סמך בית המשפט על ראיות אלה: הודעות המתלונן במשטרה; עדותו של מר משה רוטשטיין, חברו של המתלונן, אשר נכח באחת הפגישות עם העורר; והקלטות של שיחות טלפון בין העורר לבין המתלונן. בית המשפט בחן את טענות העורר לקיומה של "מסכת שקרים אדירה מצידו של המתלונן" אך קבע כי "פרכות של ממש לא נמצאו", וכי תמיהות שונות העולות מן העדויות ראוי שיתבררו במהלך המשפט.

2.

הערר שלפני מכוון להכרעת בית המשפט בהתייחס לקיומה של תשתית ראייתית. העורר טוען כי בית המשפט התעלם ממאפייניו של המתלונן המחייבים לנקוט זהירות בהתייחס למהימנותו – המתלונן חב כספים רבים לאנשים שונים, המתלונן ידע מראש כי השיקים שהוא מוסר חסרי ערך, ולחובתו עבר פלילי. נוכח אלה, טוען העורר כי המתלונן טפל עליו עלילה, כדי להתחמק מתשלום חובו. עוד טוען העורר כי אמירותיו המוקלטות אינן נכנסות לגדר "איומים", וכי קיימות סתירות ופרכות בעדותו של המתלונן. העורר ביקש להגיש תצהיר של אדם נוסף שנכח בפגישה בה השתתף משה רוטשטיין, שבאמור בו יש לסתור את עדותם של המתלונן ורוטשטיין בהתייחס לאותה פגישה (להלן: התצהיר הנוסף). בית המשפט המחוזי התיר לעורר להגיש את התצהיר הנוסף, אך ציין בהחלטתו כי זה לא הוגש. העורר טוען כי בכך שגה בית המשפט שכן התצהיר הנוסף הוגש על ידי בא-כוחו למחרת הדיון. כן טוען העורר לאפליה בינו לבין חיים, נוכח שחרורו של האחרון למעצר בית.

המדינה מתנגדת לערר. המדינה חולקת על עמדת העורר כאילו מבקש המתלונן להפלילו. לטענתה, הצגת המתלונן כמי שחב כספים לאנשים רבים מרחיקת לכת. כן טוענת המדינה בהקשר זה כי היוזמה לפנות למשטרה לא באה מצידו של המתלונן, אלא מצד חברו. המדינה טוענת בנוסף כי הטון העולה משיחות הטלפון הוא תקיף, כי בשלב בו הוקלטו השיחות כבר הסכים המתלונן לשלם את החוב ולכן לא היה צורך באיומים מפורשים. בהתייחס לתצהיר הנוסף מסכימה המדינה כי הוא אכן הוגש, וכי בהיבט זה נפלה שגגה בהחלטה, אך לעמדתה אין בכך לשנות מן התוצאה אליה הגיע בית המשפט. בהתייחס לאבחנה בין העורר לבין חיים מציינת המדינה כי לעמדתה גם חיים היה אמור להיות במעצר. מכל מקום, מטעימה המדינה כי תפקידו של חיים היה שולי מזה של העורר,

וכי עברו הפלילי מכביד פחות מה של העורר. כן טוענת המדינה כי העורר הפר בעבר תנאי מעצר בית שכלל איזוק אלקטרוני, כי היה אסיר ברישיון בעת ביצוע העבירות, וכי אין לתת בו אמון. נוכח אלה, כך המדינה, אין להורות על שחרורו של העורר לחלופת מעצר.

דיון והכרעה

3.

עיון בערר מעלה, כי הלכה למעשה העורר אינו טוען כי אין בנמצא

ראיות לכאורה, אלא טענתו מכוונת בראש ובראשונה לעוצמת הראיות. להשקפתו עוצמת הראיות במקרה זה נמוכה במידה שמצדיקה העתרות לחלופה של מעצר בית.

לא ניתן לקבל טענה זו. טענתו העיקרית של העורר בהקשר זה זה הינה כי אין ליתן אמון בגרסת המתלונן אשר ביקש לטפול עליו עלילה. בהקשר זה נזכור, כי אין מחלוקת כי העורר פעל לגביית חוב מול המתלונן, אלא הטענה היא כי פעולותיו נעשו כדין, ולא עלו לכדי העבירות המיוחסות בכתב האישום. כידוע, בית המשפט הדן בשלב המעצר בוחן את הראיות באופן לכאורי, ואילו שאלת מהימנותם של העדים תוכרע בבוא היום על ידי בית המשפט היושב לדין (השוו, בין רבים: בש"פ 1332/07 אבו טראש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.3.07)). עוד נזכור כי בצד הודעות המתלונן קיימות ראיות לכאורה נוספות התומכות במיוחס בכתב האישום, ובעיקרן עדותו של רוטשטיין והקלטות שיחות הטלפון. נוכח כל אלה, איני סבור כי בכל הנוגע לקיומן של ראיות לכאורה נפל פגם בהחלטת בית המשפט. גם בשגגה שנפלה, כנטען, בעניין התצהיר הנוסף אין כדי לשנות, שכן גם בהיבט זה עניין לנו בקביעות מהימנות, אשר מקומן בסיומו של המשפט. מכל מקום אעיר, כי עיון בתצהיר הנוסף מלמד כי המצהיר (שניידר יגאל) לא היה נוכח בפגישה עצמה, אלא המתין מחוץ למקום הפגישה, ועדותו מתייחסת רק לשיחה עם העורר שהתנהלה שם.

בצד האמור יש לזכור את נתוניו האישיים המכבידים של העורר. כפי שציין בית המשפט המחוזי, עברו הפלילי של העורר מכביד. לחובתו הרשעה בשוד מזוין (משנת 1997) הרשעות בעבירות הונאה, זיוף ומירמה (מעשים שנעשו 1999 – 2003), הרשעות בגניבת רכב (בשנת 2000) תקיפה (בשנת 2003), ועוד. בגין אלה נגזרו על העורר תקופות מאסר שונות – ובכלל זה, מאסר בפועל של 44 חודשים (כולל הפעלת תנאי). נוסף לאלה, המעשים המיוחסים לעורר בוצעו עת היה אסיר ברישיון, וכפי שמציינת המדינה, בעבר גם הפר העורר תנאי מעצר בית שהוטלו עליו ויצא מישראל (ראו בש"פ 3301/02 אביעד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.4.02)). כל אלה מלמדים על דפוס עבריינות החוזר ונשנה, ועל כך שאין ליתן בעורר את האמון הנדרש לצורך שחרורו לחלופת מעצר. לפיכך, גם אם היינו מניחים לטובת העורר כי עלה בידו לכרסם במידת מה במשקלן של הראיות לכאורה, לא היה בכך לסייע לו (השוו: בש"פ 5947/06 מדינת ישראל נ' דנילוב (לא פורסם, 25.7.06)).

בטענת האפליה שמעלה העורר, אין כדי לשנות ממסקנה זו. כעולה מהחלטת בית המשפט, עברו הפלילי המכביד של העורר הוא שעמד בבסיס ההחלטה שלא להסתפק לגביו בחלופת מעצר. בנוסף לכך, כעולה מכתב האישום, העורר הוא שהוביל את האירועים, וחלקו רב מזה של חיים. ואכן, בא-כוח העורר טענה כי "נאשם 2 [חיים] שימש אך ורק כשליח עבור נאשם 1 [העורר] לקבלת הכסף" (פרוטוקול מיום 19.7.07, עמ' 3, ש' 16 – 17). כל אלה מקימים בסיס לאבחנה בין השניים, ומשכך, אין בידי לקבל את טענת האפליה מצד העורר.

סוף דבר – הערר נדחה.