בש"פ 5379/08 דראר סמהדאן נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופטת ר' ברקאי), אשר דחה את עררו של העורר על החלטת בית משפט השלום בבאר-שבע (כבוד השופט י' שפסר) לשחרר את העורר למעצר בית. העורר מבקש כי יוקלו תנאי מעצר הבית שנקבעו לו.

1.

העורר עומד לדין יחד עם אחר באשמת עבירות של פריצה לרכב בכוונה לבצע גניבה או פשע, גניבה מרכב והחזקת סכין למטרה לא כשרה (השניים יכונו להלן יחד:

הנאשמים ). על-פי הנטען באישום המיוחס לעורר בכתב האישום, הוא והאחר התפרצו לרכב וגנבו ממנו תיק שהכיל מכשיר טלפון נייד, משקפי שמש, משקפי ראיה ומסמכים. לאחר מכן נמלטו מן המקום באמצעות רכבם. כחצי שעה לאחר מכן נעצרו העוררים במחסום צה"לי, כאשר ברכבם החזיקו סכין גדולה שאורך להבה עולה על 50 ס"מ ולא הוכיחו כי החזיקוה למטרה כשרה.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצרם של העורר ושותפו עד תום ההליכים. לאחר דיון וסקירת הראיות, הורה בית משפט השלום על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו, לאחר שלא הציע חלופת מעצר הולמת. הנאשם האחר שוחרר כנגד ערובות כספיות. בעקבות בקשה לעיון חוזר שהגיש העורר זמן קצר לאחר מכן, הורה בית המשפט על שחרורו לחלופת מעצר בתנאי מעצר בית מלא בביתו של ערב, מר חסן אלפיניש, ותחת פיקוחו של זה. כן נקבעו ערובות כספיות.

ערר שהגיש העורר על החלטה זו נדחה על ידי בית המשפט המחוזי בבאר-שבע. בית המשפט המחוזי ציין כי טענתו של בא כוח העורר כי שגה בית המשפט קמא שהורה על שחרורו של העורר בתנאי מעצר בית מלא אינה מובנת נוכחת בקשתו המפורשת מבית משפט קמא לשחרר את העורר בתנאי מעצר בית חלקיים או מלאים לפי שיקול דעתו של בית המשפט. בית המשפט המחוזי דחה גם את הטענה לכרסום בתשתית הראיות באופן המצדיק את שחרורו של העורר בערבויות כספיות בלבד ללא שתוגבל חירותו. נקבע כי מחומר הראיות עולה כי התשתית הלכאורית מבוססת דיה לשלב זה, המסוכנות אף היא ברורה ואין להתערב בקביעות בית המשפט לעניין זה. עוד צוין כי עברו הפלילי של העורר מלמד עליו כי הוא אימץ לעצמו אורח חיים עברייני והוא אף החזיק ברשותו, על פי הראיות, סכין חד, המהווה כלי נשק. נתונים אלה יוצרים את האבחנה שראה בית משפט קמא בין הנאשמים ולפיכך נדחתה גם טענת האפליה שהעלה הסנגור.

מכאן הערר שבפניי.

2.

בא כוח העורר טוען כי על אף שבהחלטת בית המשפט המחוזי נכתב כי בדיון בבית משפט השלום הוא הסכים לקיומן של ראיות לכאורה אך טען כי בנסיבות לא קמה עילת מעצר, הרי שבפועל פני הדברים שונים הם, שכן הוא ציין בפני בית משפט השלום את השגותיו על הראיות בתיק. לדבריו, כוונתו היתה כי חרף קיומן של ראיות לכאורה, אין הראיות שבידי המאשימה בעוצמה המצדיקה מעצר עד תום ההליכים. הסנגור מונה מספר דוגמאות לקשיים שהוא רואה בחומר הראיות: העובדה שהמתלונן מסר את מספר הרכב בו נמלטו הגנבים, אך לא זכר ספרה מסוימת ; מעדות המתלונן עולה כי כאשר הגיע ליד רכבו שמע את האזעקה פועלת וראה ליד רכבו רכב מסוג מזדה 6 (להלן: המזדה ), כאשר בסמוך לחלון הנהג ברכבו של המתלונן עמד אדם שהתכופף לכיוון רכבו של המתלונן. המתלונן ראה אדם זה רק מאחור ולא ראה אם הכניס ראשו אל הרכב. כאשר הבחין אותו אדם במתלונן הוא רץ לכיוון המזדה ונכנס ככל הנראה למושב הנהג. בא כוח העורר תוהה כיצד זה, אם אותו אדם היה הגנב, שהמתלונן לא ראה אותו נושא איתו את התיק שעל פי הנטען נגנב מן הרכב, מה גם שהתיק לא נמצא ברכב בו נסעו הנאשמים ולא נבדק אם נמצא במסלול נסיעתם ; כתב האישום מייחס לנאשמים גניבה, בעוד שאין כל ראיה לכך שאותו אחד שהיה ברכב המילוט בעת שהאחר ניפץ על פי הנטען את שמשת רכבו של המתלונן, היה מודע לכך ; תיאור שיערו של האדם שניפץ את השמשה אינו דומה לשערו של מי מהנאשמים. לטענת הסנגור, אין כל ראיה לכך שהאדם שהמתלונן ראה רוכן לעבר רכבו גנב מהרכב דבר מה ובהחלט ייתכן לטענתו כי הוא עשה כן מתוך סקרנות לאחר שראה את הזכוכית המנופצת.

הסנגור שב וטוען לאפליה, לאחר שהעורר שוחרר למעצר בית, בעוד ששותפו שוחרר בערבויות כספיות בלבד. הוא גורס כי ההבחנה שעשה בית המשפט בין הנאשמים נוכח הרשעות קודמות לעורר אין לה הצדקה, שכן עברו הפלילי של העורר הוא מלפני כשמונה שנים, מה גם שלנאשם האחר מייחס כתב האישום גם עבירה של איומים כלפי סוהר. לטענתו, אישום זה גורע במידה ניכרת מן ההבחנה שנעשתה בין שני הנאשמים. עוד טוען הסנגור כי הוא טען בערכאות דלמטה לשחרור תוך הגבלת חירותו של העורר רק משום הקביעה כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית. לדבריו, "משנפלה הקביעה כי אכן קיימת תשתית ראייתית מספקת הרי שבקשה זו להגבלת החירות ושחרורו למעצר בית מלא נופלת גם היא". לאור האמור טוען הסנגור כי יש להקל בתנאי השחרור של העורר כך שהוא יימצא במעצר בית רק בין השעות 20:00 בערב לשעה 07:00 ביום המחרת.

3.

לא מצאתי כי יש ממש בערר.

הסנגור מיקד חלק ניכר של טענותיו בתשתית הראיות נגד מרשו. לטעמי לא היה מקום לעשות כן משהוחלט כבר על שחרורו של העורר לחלופת מעצר והדיון בפניי מתמצה להיקפם של התנאים המגבילים שנקבעו לו. יחד עם זאת, ולמעלה מן הצורך אזכיר כי הדיון בשלב זה אינו מיועד לבחון תחת זכוכית מגדלת את חומר הראיות אלא מדובר בבחינת הפוטנציאל הראייתי של הראיות שבידי המאשימה

להביא להרשעת הנאשם במיוחס לו (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 143 – 144 (1996) ; בש"פ 5514/01 אלצאנע נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 26.7.01) ; בש"פ 10192/01 קאסם נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 2.1.02) ; בש"פ 5947/06 מדינת ישראל נ' דנילוב (לא פורסמה, 25.7.06)). הערכאות דלמטה בחנו שתיהן את הפוטנציאל הראייתי של ראיות התביעה ומצאו כי קיימת תשתית לכאורית. לא מצאתי כי טענה מבין הטענות שהעלה הסנגור מצדיקה שינוי מקביעה זו. הטענות שהועלו מקומן הראוי להתברר הינו בהליך העיקרי. בנוסף, לחלקן של הטענות ניתן למצוא מענה על בסיס החומר הקיים כפי שפורט בדיון ובהחלטות בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי, ויותר מכך לא אוסיף.

4.

כאמור, הערר עניינו בשאלה האם, משהוחלט על שחרור העורר לחלופת מעצר, היה מקום להורות על מעצר בית מלא, כפי שנעשה, או שמא לשחררו בתנאים מקלים יותר. עצם השאלה האם יש מקום להורות על שחרור לחלופת מעצר אינה עומדת להכרעה.

אף אני סבורה כי רמת מסוכנות מסוימת נשקפת מן העורר, כפי שניתן ללמוד מעברו הפלילי המכביד, בין היתר בעבירות רכוש, תעבורה ואלימות. מעשי העבירה האחרונים בגינם הורשע העורר הינם אמנם משנת 2000, ועדיין לעבר הפלילי העשיר שצבר עד אז נודעת משמעות. לכך יש להוסיף את המסוכנות הנשקפת ממי אשר מתהלך כשסכין, כלי נשק, ברשותו. לטעמי, עברו הפלילי של העורר עשוי להצדיק את ההבחנה שנעשתה בינו לבין האחר הנאשם עמו בכתב האישום. איני סבורה כי טענת הסנגור כי האישום נגד הנאשם הנוסף בכתב האישום בגין איומים מצמצם את השוני בין שני הנאשמים, נטולת משקל היא. יחד עם זאת, גם אם טענה זו ראויה למשקל מסוים, לא ניתן להתעלם מכך שהנאשם הנוסף נעדר עבר פלילי וגם אם מיוחסת לו עבירה של איומים בכתב האישום, עדיין עומדת לו חזקת חפות. מכאן, אף אני סבורה כי לטענת האפליה אין יסוד וכי יש בסיס להבחנה בין שני הנאשמים לעניין שאלת המגבלות על החירות.

בשוקלי את הנסיבות והשיקולים כולם אני סבורה כי שחרורו של העורר לחלופת מעצר בתנאי מעצר בית מלא מהווה פיתרון ראוי ומאוזן לעת הזו, אשר יאפשר מחד גיסא את אי-הימצאותו של העורר מאחורי סורג ובריח, ומאידך גיסא נראה כי יש בו כדי להפיג את המסוכנות הנשקפת מן העורר, כפי שעמדתי עליה. איני רואה על כן מקום או הצדקה לשנות מתנאי השחרור.

הערר נדחה.