בש"פ 4553/09 אברהם זהבי נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (סגנית הנשיא ר' אבידע ) בב.ש. 20723/09 (ת.פ. 8094/09) מיום 4.5.2009, אשר הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים כנגדו, לפי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן – חוק המעצרים ).

העובדות לפי כתב האישום

1.

לפי האישום הראשון , בין העורר ובין דניאל רובמן (להלן – רובמן ) קיים סכסוך כספי, בעקבות הלוואה שנתן העורר לרובמן. במסגרת הסכסוך הנ"ל, במועד בלתי ידוע ולפני ה-13.1.2009, קשר העורר קשר עם מרדכי (מור) לוי (להלן – לוי ) וחנן אדרי (להלן – אדרי ) לפגוע ברובמן ולגרום לו חבלה של ממש. במסגרת הקשר הנ"ל ולשם קידומו, ולאחר תיאום של העורר, הצטיידו לוי ואדרי באלות, וביום 13.1.2009 סמוך לשעה 07:10 הגיעו השניים לבניין מגוריו של רובמן באשדוד, כשבידיהם האלות. ביום הנ"ל סמוך לשעה 08:04, יצאו רובמן ואלון זהבי מהבניין (להלן – אלון ).

לוי ואדרי הבחינו ביציאתם של רובמן ואלון והלכו אחריהם, בכוונה לתקוף את רובמן ולגרום לו חבלה של ממש. רובמן ואלון נכנסו לרכבו של רובמן, כאשר רובמן יושב בכיסא הנוסע ואלון יושב בכיסא הנהג. לוי ואדרי ניגשו אל צד הנוסע ברכב, באמצעות האלות ניפצו את שמשת חלון הנוסע, עד שאחת האלות נשברה והזכוכיות השבורות פגעו ברובמן ובאלון, אשר יצא מדלת הנהג ורץ לעבר לוי ואדרי, אשר נמלטו מהמקום בטרם הספיקו לפגוע ברובמן. בגין מעשים אלו, יוחסו לעורר עבירה של קשירת קשר לפשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין ), עבירה של ניסיון לתקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות לפי סעיף 380 יחד עם 382(א) בנסיבות סעיף 25 לחוק העונשין ועבירה של חבלה במזיד ברכב לפי סעיף 413ה לחוק העונשין.

2.

לפי האישום השני , בהמשך לסכסוך הכספי הנ"ל, ביום 15.2.2009 קבעו העורר ורובמן מפגש בבת-ים על מנת להסדיר את ענייניהם הכספיים על ידי בורר מוסכם. בסמוך לשעה 16:38, הגיעו העורר, רובמן, אלון ואחרים לקניון בת-ים. או אז, תקף העורר את רובמן, ואלון נחלץ להגנתו של רובמן ותקף את העורר. לאחר התקיפה, עזב העורר את המקום. בעקבות האמור לעיל, קשר העורר קשר עם לוי ויצחק סדרינה (להלן – סדרינה ), לבצע עבירה מסוג פשע: השלכת רימון רסס לעבר דירתו של רובמן, בכוונה לגרום לרובמן או לבני משפחתו חבלה חמורה או נכות או מום. לאחר שתיאמו זאת עם העורר, ביום 15.2.2009 הצטיידו לוי וסדרינה ברימון צה"לי, אותו החזיקו שלא כדין והובילו אותו ברכב מסוג שברולט השייך לעורר, לאזור בניין מגוריו של רובמן. לוי איתר את מרפסת דירת מגוריו של רובמן בקומה השנייה של הבניין, והתכוון להשליך את הרימון לעבר המרפסת, אולם חזר בו מכוונתו עקב העובדה שהמרפסת הייתה מכוסה בגגון. בהמשך תיצפתו לוי וסדרינה על הבניין, המתינו להגעתו של רובמן לבניין, ולאחר שוידאו כי רובמן נכנס לדירתו, ביום 16.2.2009 סמוך לשעה 00:21, נכנסו לבניין, ועלו לקומה השנייה, כשהרימון בידיהם. סמוך לאחר מכן שלף לוי את ניצרת הרימון האמור והשליכו אל מסדרון הקומה השנייה, לעבר דלתות הדירות, ונמלט במהירות יחד עם סדרינה לעבר חדר המדרגות. כתוצאה ממעשיהם של לוי וסדרינה התפוצץ הרימון והפיצוץ גרם לנזקים רבים, בקומה השנייה ובתוך הדירות שבקומה זו. כתוצאה מהפיצוץ דיירי הדירות בקומה השנייה לא הצליחו לפתוח את דלתות דירותיהם וחולצו מהן רק בעזרת צוות כיבוי אש שהוזעק למקום. כתוצאה מהפיצוץ, הורגש בבניין ריח חזק של גז וצוות כיבוי אש סגר את ברז הגז הראשי לבניין.

בגין מעשים אלו, יוחסו לעורר עבירה של תקיפה לפי סעיף 379 לחוק העונשין, עבירה של קשירת קשר לפשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, עבירה של נשיאת נשק לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין, עבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(3) לחוק העונשין ועבירה של היזק בחומר נפיץ לפי סעיף 454 לחוק העונשין.

3.

לפי האישום השלישי , החל מיום 12.3.2009 נעשו פעולות רבות לאיתורו של העורר, שכללו ביקורים בביתו והשארת הזמנות להתייצבותו במשטרה לצורך חקירה, אולם העורר חמק מן המשטרה ולא התייצב לחקירה. ביום 6.4.2009 סמוך לשעה 20:30 ישב העורר במושב האחורי של רכב שנעצר לבדיקה על ידי שוטרים באשדוד. במהלך הבדיקה ביקשו השוטרים מהעורר להזדהות, והעורר טען בפני השוטרים טענות כוזבות לפיהן אין בידו תעודת זהות ושמו דורון זהבי. בגין מעשים אלו יוחסו לעורר עבירה של שיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 346(א) לחוק העונשין ועבירה של הכשלת שוטר לפי סעיף 275 לחוק העונשין.

הליכים קודמים

4.

בד בבד עם הגשת כתב האישום כנגד העורר הוגשה גם בקשה לעצרו עד תום ההליכים כנגדו. מהחלטתו של בית המשפט המחוזי נשוא הערר שלפניי, עולה כי במסגרת הבקשה למעצרו של לוי עד תום ההליכים כנגדו (ב.ש. 20532/09), אישר בא כוחו כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לו, שהן העבירות נשוא האישום הראשון והשני בכתב האישום שהוגש כנגד העורר.

כמו כן, עולה מן ההחלטה האמורה כי במסגרת הדיון בבקשה לעצור את אדרי וסדרינה עד תום ההליכים כנגדם (ב.ש. 20531/09), אף באי כוחם אישרו כי קיימות ראיות לכאורה נגד מרשיהם ואף הם נעצרו עד תום ההליכים כנגדם. לגבי אדרי נקבע כי במידה ותוצע חלופת מעצר הולמת יהיה בית המשפט נכון לבוחנה.

5.

במסגרת הבקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים טען בא כוחו של העורר כי אין בתיק ראיות לכאורה להוכחת האישומים המיוחסים למרשו. לאחר שעיין בחומר הראיות הגיע בית המשפט המחוזי לכלל מסקנה כי יש בידי המאשימה מארג של ראיות נסיבתיות וישירות המהוות ראיות לכאורה כנדרש, לרבות: עדויות על הסכסוך בין העורר לבין רובמן; הודאתו של לוי לפני מדובבים שהוכנסו לתאו כי הוא זה שביצע את העבירות המיוחסות לעורר באישומים הראשון והשני; ראיות אודות הקשר בין לוי לבין העורר; ראיות לקשר טלפוני בין העורר לבין לוי בסמוך לביצוע העבירות נשוא האישומים הראשון והשני; וטענתו של לוי כי עשה שימוש ברכבו של העורר כדי להגיע לזירות הפשע בשני האירועים.

6.

בית המשפט המחוזי קבע כי על קיומו של סכסוך בין רובמן לבין העורר על רקע כספי ניתן ללמוד מחקירותיהם של דיאנה, רעייתו בנפרד של רובמן (להלן –

דיאנה ) וכן מחקירתו של אלון. על כך שהושלך רימון בליל 16.2.2009 בקומה השנייה בבניין ונגרמו הנזקים כמתואר בכתב האישום אין מחלוקת ובידי המאשימה ראיות לכך. כמו כן נטען, והעורר לא הכחיש, שבמצלמות שהותקנו בבניין נקלטו שניים הנכנסים לבניין לפני הפיצוץ ואחר כך נמלטים ממנו לאחר הבזק הפיצוץ. אלון ציין בחקירותיו כי ביום 15.2.2009, שעות ספורות לפני פיצוץ הרימון, נפגשו הוא, רובמן והעורר בקניון בת-ים. העורר ביקש לתקוף את רובמן ואלון מנע זאת. עוד ציין אלון בחקירתו כי היה ברור לו באותם רגעים כי "העניין עם העורר" לא יסתיים בזאת. השלושה נקלטו במצלמות הקניון. העורר אישר שהיה שם – לטענתו כדי לבקר את אמו.

7.

על האירוע נשוא האישום הראשון סיפרו רוברמן ואלון באמרותיהם. כמו כן, המצלמות שהותקנו בבניין קלטו את התמונות הבאות בסדר כרונולוגי: שניים שהמתינו בכניסה לבניין; רובמן ואלון יוצאים מהבניין; השניים הלכו אחרי רובמן ואלון כשבידיהם מקלות; השניים נראו נמלטים; רובמן ואלון שבים לבניין תוך שהם מנערים שברי זכוכית מבגדיהם. העורר לא חלק על האמור לעיל. אלון ציין בחקירתו כי זיהה את לוי כאחד מהשניים שניפצו עם אלות את שמשות הרכב שבו הוא ורובמן ישבו ואף הוסיף כי העורר בתקופה האחרונה מסתובב הרבה עם לוי שנענה להוראותיו "כמו חייל". העורר אף הוא ציין כי יש לו קשר ללוי וכי הוא נותן לו מדי פעם כספים.

8.

בית המשפט המחוזי קבע כי לוי, שהושם בתא עם מדובבים, סיפר להם כי ביצע את העבירות המיוחסות לעורר באישומים הראשון והשני, ואף סיפר פרטים על אופן הביצוע ושותפיו לדבר העבירה. כך, סיפר לוי למדובבים כי העורר הוא "כמו אבא" בשבילו והוא שלח לו סנגור שייצגו. עוד סיפר לוי למדובבים אודות החוב שחב רובמן לעורר בסך של מיליון ש"ח וכן אודות האירוע בקניון בת-ים. דברים אלו מתקשרים לגרסתו של אלון לפיהם הרקע לזריקת הרימון הוא הסכסוך הכספי כמו גם התקרית האלימה בקניון בת-ים. כמו כן סיפר לוי למדובבים כי העורר מסוכסך עם רובמן וכי לפני שנה "ניסו להצית לו את הדלת של הבית ולא נעצרו על זה". כאשר אחד המדובבים אמר ללוי כי העורר חייב לדאוג לו ולמנות לו עורך דין, השיב לוי "בטח". המדובב אף אמר ללוי כי אנשים מפחדים להעיד נגדו כי יודעים שהוא קשור לעורר. לוי אישר בפני המדובב את נכונות הדברים. בנוסף לכך לוי סיפר למדובבים כי הוא "מסתובב עם שברולט 2008 של אבי [העורר], אבי נתן לי היא רשומה על אבי". לאחר שלוי סיפר למדובבים כי אדרי היה איתו באירוע נשוא האישום הראשון, ובזריקת הרימון במסגרת האירוע נשוא האישום השני היה איתו סדרינה, המדובבים שאלו אותו האם העורר "יודע מהסיפור" ולוי השיב "כן", ולשאלה "והוא שלח אותך לזרוק את הזה" לוי השיב "לא".

9.

בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי הן אלון והן דיאנה אמרו לחוקרים כי הם משוכנעים כי העורר הוא שעמד מאחורי האירועים נשוא האישומים, בציינו כי הגם שאמרות אלה אינן מהוות תחליף לראיות, הרי קיים רקע לשכנוע זה לפיו לרובמן לא היה סכסוך עם אף אחד אחר זולת העורר, ואלון אף זיהה את לוי כאחד התוקפים באירוע מיום 13.1.2009. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי ללוי עצמו אין סכסוך עם רובמן, ולעומת זאת הקשר בינו לבין העורר הינו חזק. העורר טען כי הקשר עם לוי נותק מזמן מיד לאחר שנפרד מאשתו. כאשר העורר נשאל לגבי טיב הקשר בינו ובין לוי הוא השיב כי לפעמים היה נותן לו כסף לבילויים "בגלל שהוא חייל בצבא ובגלל שהוא היה כל הזמן עוזר לי עם הילדים בבית ובעיתונים מידי פעם". ואולם, בית המשפט המחוזי קבע כי אין זה הגיוני שבשל סוג כזה של קשר, אשר לטענת העורר אף נותק, ידאג העורר למינוי עורך דין ללוי, כפי שעשה העורר לטענתו של לוי. מעבר לכך, בזיכרון הטלפון הסלולארי של לוי נמצאו שני מספרים של העורר, אולם העורר הכחיש שאלו מספרים שלו. בית המשפט המחוזי קבע כי מדובר בניסיונו של העורר להרחיקו מלוי, מה גם שממחקרי תקשורת עולה כי היה קשר טלפוני בין העורר לבין לוי בין היתר בסמוך לאירועים נשוא שני האישומים הראשונים.

10.

עוד קבע בית המשפט המחוזי כי העורר נעצר רק לאחר חודש של ניסיונות לאתרו כאשר אף ביום מעצרו ניסה לחמוק מהשוטרים שביקשו ממנו להזדהות, אולם זהותו האמיתית התבררה משנמצאה תעודת הזיהוי שלו ברכב. בית המשפט המחוזי קבע כי מדובר בראיה נסיבתית המסבכת את העורר בביצוע העבירות המיוחסות לו באישומים הראשון והשני.

11.

לבסוף, קבע בית המשפט המחוזי כי לא זו בלבד שהראיות הנ"ל מגבשות מסד של ראיות לכאורה כנגד העורר, אלא שקיימת עילת מעצר בעניינו של העורר הנגזרת מעברו הפלילי המכביד: תשע הרשעות קודמות חלקן בעבירות אלימות, נשיאת נשק, הדחה בחקירה, שיבוש מהלכי משפט ועוד. העורר נידון בעבר למספר עונשי מאסר.

ואולם, בית המשפט המחוזי קבע כי גם בהתעלם מעברו הפלילי המכביד של העורר, קיימת עילת מעצר בעניינו בשים לב לטיב העבירות המיוחסות לו. בית המשפט המחוזי קבע כי אין חלופת מעצר הולמת בעניינו של העורר ולפיכך הורה על מעצרו עד תום ההליכים כנגדו.

טענות העורר

12.

לטענת העורר – באמצעות בא כוחו, עו"ד רן קרויט – אין בחומר החקירה כל ראיה ישירה הקושרת את העורר למיוחס לו בכתב האישום וכל שנמצא בתיק החקירה הן ראיות נסיבתיות שאינן מגיעות כדי ראיות לכאורה. לטענתו, ההחלטה בעניינו ניתנה ללא דיון ענייני, כאשר בית המשפט המחוזי עסק בעניין הראיות לכאורה בלבד ולא בחן את אפשרות שחרורו לחלופת מעצר.

13.

ראשית, טוען העורר כי בינו לבין רובמן אין כל סכסוך, כספי או אחר, וכי אין כל הלוואה שביקש מרובמן להחזיר לו, ועל כן אין בין השניים כל יריבות אשר תהווה מניע לביצוע המעשים המיוחסים לעורר בכתב האישום וממילא מעולם לא פנו הם לבוררות. לטענתו, הוא אף עזר לרובמן ואף העסיקו אצלו כאשר חומר החקירה בתיק מלמד כי לרובמן היו סכסוכים כספיים עם אנשים נוספים ולכן לא ניתן לנתב את האחריות למעשים דווקא לעברו. בהקשר זה, טוען העורר כי לא ניתן להסתמך על אמרתה של דיאנה לפיה שמעה כי בעלה חב כספים לעורר, היות שהיא אינה מעורבת בחיי בעלה וחיה את חייה באופן עצמאי ונפרד, כאשר כל רצונה הוא "שרובמן יעזוב אותה לנפשה" ודבריה אינם מבוססים כלל.

14.

שנית, טוען העורר כי לא ניתן להסתמך על אמרותיו של אלון אשר מנסה לסבכו בעבירה בלא שיש ממש בדבריו. כך למשל, טוען העורר כי אלון מסר בהודעתו במשטרה כי לעורר יש מחסן סודי בביתו, שאף אשתו אינה מודעת לגביו, ושם העורר מחזיק באמצעי לחימה ואילו לטענת העורר מי שמסרה לשוטרים את המפתח למחסן היא דווקא אישתו ובמחסן לא נמצאו אמצעי לחימה מכל סוג שהוא. עוד טוען העורר בהקשר זה כי בניגוד לדבריו של אלון הנוגעים לאירוע התקיפה בקניון בת-ים, הרי שממזכרו של השוטר טוביה צלח ניתן ללמוד כי דווקא אלון ורובמן הם שתקפו אותו ולא ההיפך, כנטען.

15.

אשר לאמרותיו של לוי, טוען העורר כי לא ניתן להישען על תמלולי שיחותיו של לוי עם המדובבים היות שלוי אך התרברב בפני מדובביו וניסה להציג את עצמו כבן חסות של העורר כאשר לטענתו, לא ניתן להצביע על ראיה לפיה הוא זה שקשר, תכנן, תאם ושלח את לוי ושותפיו לפגוע ברובמן. כך טוען העורר כי לא הוא שדאג לייצוגו המשפטי של לוי כי אם הסנגוריה הציבורית ומהתמלול עולה כי מי שעתיד לדאוג לייצוגו המשפטי של לוי הינו דווקא אביו ולא העורר. עוד טוען העורר כי צבע ושנתון הרכב אותו תיאר לוי בפני המדובבים כרכב שאותו העורר העניק לו שגויים. עוד טוען הוא כי לוי השליך את הרימון לאחר שהסתכסך עם רובמן, בעקבות תקיפתו של לוי על ידי מספר אנשים בבת-ים, כפי שעולה מן התמלולים. לטענתו, דבריו של לוי הוצאו מהקשרם ועיון בתמלולים האמורים כמכלול מצייר תמונה שונה מזו שקבע בית המשפט המחוזי.

16.

אשר לאישום השלישי, טוען העורר כי שגה בית המשפט המחוזי עת קשר את אירועי אישום זה כראיה נסיבתית המחזקת את מעורבותו באישומים הראשון והשני, שכן אין כל קשר ביניהם. לגופו של עניין טוען העורר כי לא ניתן להאשימו בשיבוש הליכי משפט משום שלאחר שהתלווה לשוטרים לתחנת המשטרה לא התכחש לזהותו האמיתית ומסר גרסה.

17.

לבסוף, טוען העורר כי שגה בית המשפט המחוזי משום שהתמקד אך ורק בדיון בקיומן של ראיות לכאורה מבלי לבחון כלל האם ניתן לשחרר את העורר לחלופת מעצר. לטענתו, הוא שהה במעצר בית מלא במסגרת תיק אחר שהתנהל כנגדו במשך שמונה חודשים, מבלי שהפר את התנאים המגבילים, מה שמעיד על כך שניתן ליתן בו את האמון הדרוש לשחרורו לחלופת מעצר גם במסגרת ההליך הנוכחי.

טענות המשיבה

18.

מנגד, מתנגדת המשיבה – באמצעות באת כוחה, עו"ד עדי מנחם

– לערר, וטוענת כי יש להותיר את העורר במעצר עד תום ההליכים נגדו. לטענת המשיבה, אין מחלוקת כי המעשים שיוחסו לעורר אכן בוצעו, כאשר בעניינו של לוי אף אין מחלוקת על קיומן של ראיות לכאורה. לטענתה, כל הראיות בתיק מעידות על קיומו של סכסוך כספי בין העורר לבין רובמן, כפי שעולה מהודעתו של האחרון; מתמלולי שיחותיו של לוי עם המדובבים שהוכנסו לתאו, עם דיאנה שהגם שהיא חיה בנפרד מרובמן שהתה עימו בדירה ביום האירוע נשוא האישום השני ושמעה את שיחותיו הטלפוניות עם העורר; מדבריו של העורר במשטרה, אשר סיפר אודות קיומו של סכסוך בינו לבין רובמן; מהודעתו במשטרה של אלון ועוד.

19.

לטענת המשיבה, האירוע בקניון בת-ים הנזכר באישום השני מלמד אף הוא על גודל הסכסוך בין הצדדים, כאשר העובדה כי אלון תקף את העורר, כפי שניתן לראות בסרטון שצולם במצלמות האבטחה, מעידה על ניסיונותיו להפריד בין העורר לבין רובמן. לטענתה, מסקנה זו מתקבלת גם מדבריה של שומרת ששהתה במקום ותושאלה על ידי השוטרים. לפיכך, טוענת המשיבה כי על פי כל הראיות, בין העורר לבין רובמן קיים סכסוך כספי מהותי.

20.

מוסיפה, המשיבה וטוענת כי ללוי אין כל סכסוך עם רובמן וכי פרט לדבריו של לוי, אין ראיות לתקיפה שעבר האחרון בבת-ים. לטענתה, לוי מתייחס בדבריו לסכסוך שבין העורר לבין רובמן, טוען כי העורר הוא "כמו אבא שלו", כי העורר ימנה לו עו"ד, כי הוא נהג ברכבו של העורר מסוג שברולט שנת 2008, כאשר אף העורר מודה כי נתן לו לנהוג ברכב זה וממילא לוי לא הזכיר בדבריו את שנתון הרכב ואת צבעו. לטענתה, לוי ציין עוד כי העורר שילם לו סך של 10,000 ₪ תמורת השלכת הרימון וכי נסע לאילת לאחר האירוע האמור וטען כי הוא "חייל שלו וצמוד אליו".

21.

אשר לאישום השלישי, טוענת המשיבה כי העורר נתפס כחודש לאחר האירועים הנ"ל, עת היה מבוקש לחקירה, שעה שמתנהל כנגדו הליך פלילי בגין תיק אחר שבו הואשם והורשע במסגרת הסדר טיעון בעבירה של סחיטה באיומים. לטענתה, כאשר השוטר שגיב שעצר את העורר ציין במזכרו כי גם בתחנת המשטרה טען העורר כי הוא "דורון זהבי" ורק לאחר שהוצגה לו תעודת הזהות שלו שנמצאה ברכב, טען כי יש לו שני שמות. בנוסף, טוענת היא כי בעוד שבתעודת הזהות מצויין כי העורר מתגורר באשדוד, הוא טען כי הוא מתגורר בבת-ים אצל הוריו.

22.

לבסוף, טוענת המשיבה כי מסוכנותו של העורר נובעת מן המעשים המיוחסים לו ומהעובדה שבוצעו עת מתנהלים נגדו הליכים בתיק אחר (כאשר אירוע השלכת הרימון אירע באותו המועד שבו הורשע בתיק האחר), וכן מעברו הפלילי הכבד הכולל עבירות רכוש ואלימות ואשר בגינו אף ריצה מאסרים בפועל. בנוסף, טוענת היא כי קיימת עילת מעצר של חשש לשיבוש מהלכי משפט, לאור האישום השלישי ועברו הפלילי של העורר הכולל הרשעה בעבירות דומות.

דיון והכרעה

23.

לאחר שעיינתי בערר על צרופותיו ושמעתי את טענות הצדדים במסגרת הדיון שהתקיים לפניי ולאחר שעיינתי בחומר החקירה בעניינו של העורר שהוגש לי במסגרת הדיון, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות על כל חלקיו.

24.

הלכה ידועה היא כי לשם הכרעה בשאלה האם יש לעצור נאשם עד תום ההליכים נגדו אם לאו, יש לבחון את התשתית הראייתית הגולמית, טרם עיבודה במסגרת ההליך הפלילי, כאשר תשתית זו מבוססת על הראיות שאספה המשטרה ומשקפת את עמדתה הראשונית של המאשימה. כן ידוע כי בשלב המעצר, טרם עבר חומר הראיות המהווה את התשתית האמורה את המסננת של חקירה נגדית ובמקרים רבים, ההגנה אף טרם הציגה את עמדתה ביחס לאישומים עד לשלב זה [בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2), 133 (להלן – עניין זאדה ) וראו למשל גם: בש"פ 5929/08 אל חאג נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 13.7.08); בש"פ 5379/08 סמהדאן נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 8.7.08); בש"פ 3875/08 מיכאלשוילי נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 06.07.2008); בש"פ 3782/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 6.7.2008)]. בשלב זה של המעצר עד תום ההליכים, כל שנדרש בית המשפט לבחון הוא האם קיים סיכוי סביר להוכחת האשמה בסיום המשפט, בהתבסס על חומר החקירה כולו, לרבות זה התומך בעמדתו של הנאשם. ואולם, בחינתו של חומר החקירה בשלב זה אינה כוללת את בחינת מהימנותם של העדים, כאשר מקומה של בחינה זו הוא בהליך העיקרי ולא בהליך הביניים של המעצר [ עניין זאדה , בעמ' 148]. מן הראוי להזכיר בעניין זה את דבריו של הנשיא א' ברק בעניין זאדה הנ"ל, לפיהם:

"המבחן הינו אם בחומר החקירה שבידי התביעה מצוי פוטנציאל ראייתי אשר בסיום המשפט יהא בכוחו להוכיח את אשמת הנאשם כנדרש במשפט פלילי. אכן, לעתים קרובות חומר החקירה הקיים אינו כליל השלמות. גירסאות העדים, שעליהן סומך האישום, לעתים קרובות אינן תואמות זו לזו. אפשר אף שיש בו עדויות סותרות. לעתים העדויות ניתנות לפירושים שונים. לא פעם תתעוררנה שאלות שהעדויות אינן משיבות עליהן. אין בכל אלה בלבד כדי לשלול את ערכן כ"ראיות לכאורה להוכחת האשמה". אמת, בשל אותן סתירות ושאלות יתכן וקיים עתה ספק סביר באשמת הנאשם, אך קיומו של ספק סביר עכשוי באשמת הנאשם אינו שולל מהראיות את אופיין הלכאורי. השאלה הינה אם אותן סתירות ושאלות - לאחר שיעברו את כור ההיתוך של המשפט עצמו - יוכלו לשמש בסיס להרשעת הנאשם. אם יש בהן פוטנציאל ראייתי זה כי אז הן מהוות "ראיות לכאורה להוכחת האשמה"

[ שם , בעמ' 148-149].

25.

במקרה שלפניי, בית המשפט המחוזי בחן את הפוטנציאל הראייתי הטמון בראיות המשיבה ומצא כי קיימת תשתית לכאורית להוכחת אשמו של העורר במעשים המיוחסים לו, תוך שהוא מפרט ומנמק כדבעי מסקנה זו. סבורני כי בצדק החליט בית המשפט המחוזי כפי שהחליט בקובעו כי קיימת תשתית לכאורית כאמור ובהתבסס על האמור לעיל, איני מוצא מקום להתערב בהחלטתו האמורה. יתר על כן, סבורני כי דרך ניתוח הראיות ובניית התשתית הראייתית על פיהן, כפי שפורטה בהחלטתו של בית המשפט המחוזי וכפי שתוארה לעיל, הינה נכונה ומוצדקת. תשתית לכאורית זו וודאי עונה על הנדרש לצורך שלב המעצר ותמים דעים אני עם בית המשפט המחוזי בנוגע לקביעותיו בעניין זה כולן. יתר על כן, לאחר שבחנתי את טענותיו של העורר אחת לאחת, מצאתי כי לכאורה אין להן על מה לסמוך וכי טענות המשיבה מעוגנות בחומר החקירה שהועבר לעיוני.

26.

כך למשל, מדבריו של לוי בשיחותיו עם מדובבים שונים ומחקירתו במשטרה של אלון עולה כי לכאורה, בניגוד לטענת העורר, בינו לבין רובמן היה סכסוך וכי העורר מעורב במעשים נשוא האישומים הראשון והשני. כך, ציין לוי:

"לוי:

אם היו בטוחים בוודאות שזה אני הם לא היו שואלים אותי אם אני מכיר את הרחוב האזור אם אני יודע מי זה זה. איך זה שיש לך מודיעין חזק כי גם אבי מסוכסך של זה של הבחור שראה את זה של דני.

המדובב:

אבי זהבי? מסוכסך עם אותו בחור שזרקת עליו הרימון?

לוי:

כן, בעבר לפני שנה ניסו להצית לו את הדלת של הבית ולא נעצרו על זה..."

[תמליל השיחה בין לוי למדובבים מיום 5.3.2009].

יתר על כן, הן לוי והן אלון ציינו כי בין העורר לרובמן סיכסוך כספי הנובע מחוב של נטען רובמן לעורר. במסגרת דבריו למדובבים טען לוי כדלקמן:

"לוי:

... היה בחור, קוראים לו שון רובמן

המדובב:

רומח

לוי:

שון רובמן

[...]

לוי:

פרטי, אני מכיר אותם, הבחור הזה חייב מיליון...

[...]

לוי:

לא, לאבי זהבי

..."

[תמליל השיחה בין לוי לבין מדובב מיום 3.3.2009].

ובדומה, ציין אלון במסגרת חקירתו במשטרה:

"אלון:

... אני יודע שהוא [ רובמן – י.ד. ] היה קצת בקשיים עם אנשים שילם את החובות לאנשים גמר עם האנשים אני יודע שהוא כאילו היה קצת בקשיים איתם גמר איתם העומד מול אבי זהבי ועם אבי זהבי זה קרה כל המקרה הכל זה אבי זהבי.

חוקר:

הוא הלווה כסף הוא לקח מאבי זהבי הלוואות?

אלון:

כן הלוואות הלוואות

חוקר:

לפני כמה זמן?

אלון:

אני מה שידוע לי לפני שנתיים שלוש אבל מה תקשיב זה היה בגלגול זאת אומרת אם הוא הלווה מיליון שקל המיליון שקל האלה התגלגלו הוא שולם הוא חי על הריבית שלו הוא קורע אותו הורג אותו עם הריבית אתה הבנת מה קורה פה? עכשיו כאילו הכסף כבר שולם לקח נניח סתם סכום מסוים שילם אותו עכשיו הוא הורג אותו עם הריביתים.

[...]

חוקר:

כמה כסף החוב עכשיו?

אלון:

כמה הפריסה הזאתי? מאה אלף שקל אולי מאה מאה ועשרים אלף גג."

[דוח תמלול

חקירתו של אלון על ידי החוקר רס"מ יבגני לזבניק מיום 10.3.2009].

עוד ציין אלון במסגרת, במענה לשאלה האם ראה את התוקף באירוע נשוא האישום הראשון והאם הוא מכיר אותו:

"בטח פנים מול פנים בטח היה עם קסדה, הם עשו את העבודה, שברו שמשה, נתנו עם דני מכה עם האלה, ואחר כך נתנו מכה עם אלה והיא נשברה עם הקורה של הרכב, הם התחילו לברוח, הייתי במצב של יציאה מהרכב, התרוממתי קצת והם רצו מור עשה סיבוב עם הראש שלו, הרים קסדה מהראש כאילו להסתכל אם אני רץ אחריו ואז ברגע שהוא הרים קסדה זיהיתי אותו בוודאות, וגם אני רוצה להגיד שהייתי רואה את מור כמה פעמים עם אבי זהבי אז ראיתי את מור מגיע עם אותו טרנינג לפני כול המקרה שהוא לבש באירוע של מכות."

[הודעתו השניה במשטרה של אלון מיום 8.3.2009].

27.

בהקשר זה יצויין כי יישום של ההלכה שנקבעה בעניין זאדה על המקרה שלפניי מביא לכך כי חלקן הניכר של הטענות שהעלה העורר במסגרת הערר שלפניי, ובפרט הטענות הנוגעות למהימנותם של חלק מן העדים שעל אמרותיהם התבסס בית המשפט המחוזי, מן הראוי שתתבררנה במסגרת ההליך העיקרי המתנהל כנגדו. כך, טענותיו של העורר הנוגעות למהימנות שניתן לייחס לאלון, שלשיטתו "נתפס בשקר" וללוי, שלטענתו "מפריז" בדבריו ואף משקר בניסיון להציג את עצמו כ"עבריין בכיר", דינן להתברר במסגרת ההליך העיקרי כאמור. די בחומר החקירה הקיים כדי להקים את התשתית הראייתית הלכאורית הדרושה למעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו, והציטוטים דלעיל ממחישים כי תשתית זו, שתוארה בפרוטרוט בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, יש לה על מה שתסמוך.

28.

מן הראוי לציין כבר עתה כי לחלקן של טענות העורר ניתן למצוא כבר עתה מענה על בסיס החומר הקיים. כך למשל, בעוד שהעורר טוען כי לוי ציין בדבריו למדובבים כי נהג ברכב שברולט כאשר הצבע והשנתון שציין אינם נכונים, הרי שלוי כלל לא התייחס בדבריו לצבעו של רכב השברולט ולעומת זאת, העורר עצמו הודה במסגרת הודעתו במשטרה מיום 8.4.2009 כי לעיתים התיר ללוי לנהוג ברכב השברולט האמור. בנוסף, הגם שהעורר טען במסגרת הודעתו האמורה כי רובמן אינו חייב לו כסף באופן אישי, במענה לשאלה האם יש לו בעיה כספית עם רובמן ציין, בראשית דבריו:

"זה לא בעיה, אני לא קורה [כך במקור] לזה בעיה, זה בעיה קטנה שדני חייב כספים לאנשים ואני ערב לו, זה ניתן לפתור בדרכים שהוא יחזור אליי לעבודה ויעבוד וישלם דרך כסף לאנשים שחייב להם כסף כעזרה לעזור לו וגם לי."

ובהמשך, כשנשאל כמה כסף חייב רובמן, ענה:

"לא יודע, בערך, אמרו לי שחזרו שקים, לא יודע סכום המדויק, אמרתי לו שישב אתם להסדיר את זה"

דברים אלו מדברים בעד עצמם וברי כי הם משליכים במידה רבה על טענתו של העורר כי רובמן אינו חב לו כספים כלשהם, שכן הוא ערב להחזרתם של כספים אלו לצדדים שלישיים מהם נטל רובמן הלוואות.

29.

אשר לאישום השלישי, נדמה כי גם ביחס אליו קשה לחלוק על קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמו של העורר. די לציין בהקשר זה את דבריו של השוטר שגיב במזכר שערך ביום 6.4.2009, מהם עולה כי לא זו בלבד שהעורר טען ששמו דורון לאחר שהרכב בו נסע נעצר על ידי השוטרים, הרי שגם לאחר שהובא לתחנת המשטרה ונשאל על ידי השוטר שגיב בשנית מהו שמו, טען כי שמו דורון. רק לאחר שהוצגה לו תעודת הזהות שלו, טען כי יש לו שני שמות, דורון ואבי. האמור במזכר זה אינו מתיישב עם גרסתו של העורר, לפיה מרגע שהגיע לתחנת המשטרה שיתף פעולה עם השוטרים ומסר להם את שמו האמיתי.

30.

זאת ועוד, סבורני כי צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי קיימת בעניינו של העורר עילת מעצר הן בשל המסוכנות הנשקפת ממנו והן בשל החשש כי אם ישוחרר לחלופת מעצר, ינסה לשבש מהלכי משפט. אשר לעילת המעצר של מסוכנות, נדמה כי אין צורך להכביר אודותיה המילים, שכן המעשים המיוחסים לעורר בכתב האישום מעידים על המסוכנות הרבה הנשקפת ממנו, עליה ניתן ללמוד גם מעברו הפלילי המכביד של העורר הכולל תשע הרשעות קודמות, בין היתר בגין עבירות אלימות ונשיאת נשק, שבגינן אף ריצה העורר מספר מאסרים בפועל. אשר לעילה של שיבוש מהלכי משפט, סבורני כי לא ניתן לקבל את טענת העורר לפיה ניתן ללמוד על האמון שיש ליתן בו מן העובדה ששהה במעצר בית בגין תיק אחר במשך שמונה חודשים והקפיד על קיום תנאיה של חלופת המעצר. בו ביום שבו שוחרר ממעצר הבית בגין התיק הקודם שהתנהל כנגדו, אירעו האירועים נשוא האישום השני. יתר על כן, העורר שהיה מבוקש לחקירה במשך חודש ימים בגין האירועים המתוארים בכתב האישום, לא התייצב לחקירה וכשנעצר על ידי השוטרים אף ניסה להסוות את זהותו. לפיכך, מקובלת עליי קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה מתקיימות בעניינו של העורר שתי עילות המעצר האמורות, ואיני מוצא לנכון להתערב גם בה. לבסוף, סבורני כי נוכח דברים אלו, המסוכנות הנשקפת מן העורר היא כה רבה והחשש כי ינסה לשבש מהלכי משפט הוא כה מוחשי, עד כי מתייתר הצורך לבחון חלופה כאמור [ראו למשל: בש"פ 3479/08 מרדכי נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 06.05.2008)].

31.

לאור כל האמור לעיל, הערר נדחה.