בש"פ 3479/08 מרדכי ניב נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט מ' רביד) מיום 8.4.2008, אשר קיבל ערר שהגישה המשיבה על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת א' מלכה) מיום 6.4.2008, והורה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

1.

נגד העורר, צעיר כבן 26, הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, שימוש במסמך מזויף וזיוף בנסיבות מחמירות בשלושה אירועים. על פי עובדות כתב האישום, העורר, אזרח ישראלי המוכר בקרב קהילת העובדים הזרים, נקט בסדרת פעולות שתכליתן הצגת חזות של עסק לגיטימי של תיווך להבאת עובדים זרים המעניק שירותים בתחום הסיעוד, בין היתר באמצעות זיוף שוברי תשלום הנחזים להיות קבלות מקוריות של משרד הפנים (להלן: הקבלות ) ואשר מסדירים לכאורה אשרת עבודה לנתינים זרים בישראל. על פי האישום הראשון, אל העורר פנו שני נתינים זרים מהודו העובדים בישראל (להלן: המתלוננים ) וביקשו ממנו לסייע לקבוצת עובדים זרים להגיע לישראל על מנת לעבוד בה כחוק. העורר ביקש מהמתלוננים קורות חיים של המועמדים לעבודה בישראל, ובחודש אפריל 2007 מסרו לו המתלוננים שלושה מסמכי קורות חיים כאמור. למחרת מסרו העורר וחמותו דליה בר אל (להלן: דליה ) למתלוננים שלוש קבלות המסדירות לכאורה את אשרות העבודה של שלושת הנתינים הזרים האמורים בישראל, וזאת תמורת סך של 18,000 דולר ארה"ב. כחודשיים לאחר מכן ומשלא הגיעו לישראל הנתינים הזרים הבינו המתלוננים כי יש בעיה בקבלות שניתנו להם כאמור ופנו לעורר שהבטיח להם כי יינתנו להם ויזות חדשות, ולאחר זמן מה אכן נתן להם שלוש קבלות חדשות. ביום 18.9.2007 שב העורר ופגש במתלוננים ושוב החליף את הקבלות שנתן להם. במעמד זה ציין העורר כי מחיר העמלה לגבי הסדרת אשרת עבודה יעמוד מעתה על סך של 4,500 דולר ארה"ב לכל נתין זר שיגיע לישראל, והשלושה סיכמו כי יעמדו עימו בקשר בהמשך. בין החודשים אוגוסט עד אוקטובר 2007 פגש העורר מספר פעמים במתלוננים בצומת קוקה-קולה בבני ברק ומסר לידיהם עוד תשע קבלות מזויפות להסדרת עבודתם לכאורה של תשעה נתינים זרים, תמורת סך של 40,500 דולר ארה"ב עבור טיפולו בנושא.

על פי האישום השני, בחודש דצמבר 2007 פנה העורר ב"אינטרנט קפה" בירושלים למתלונן נוסף, נתין זר מסרי לנקה אשר עבד בישראל כחוק (להלן: המתלונן הנוסף ), והציג עצמו כמי שבידיו מצויים היתרי עבודה רבים להעסקת עובדים זרים. העורר מסר למתלונן הנוסף את מספר הטלפון שלו והם סיכמו לעמוד בקשר. כשבועיים לאחר מכן, התקשר המתלונן הנוסף לעורר וביקש ממנו לסייע בהבאת חברו מסרי לנקה לעבודה בישראל. העורר ביקש מהמתלונן הנוסף לשלוח לו קורות חיים של חברו, וביום 23.1.2008 או בסמוך לכך הגיע המתלונן הנוסף למשרדו של העורר והאחרון ביקש ממנו סך של 4,000 דולר ארה"ב לשם הבאת חברו לישראל. ביום 27.1.2008 מסר המתלונן הנוסף לידי העורר את קורות החיים של חברו, ולמחרת אף נסע עם העורר ואדם נוסף בשם אושרי (להלן: אושרי ) למשרד הפנים בכפר סבא. העורר נכנס למשרד הפנים על מנת שהמתלונן הנוסף יחשוב שהוא מטפל בעניין האשרה, וכשיצא מסר לידיו קבלה מזויפת שהכין מבעוד מועד. לאחר מכן נסע המתלונן הנוסף לתל אביב והכין 2,000 דולר ארה"ב אותם חסך בעמל רב בזמן עבודתו בישראל וכן 2,000 דולר ארה"ב נוספים שאסף מחבריו, ואת הסכום כולו מסר לידי העורר באותו היום בשעות הערב. ביום 29.1.2008 התקשר העורר למתלונן הנוסף וביקש ממנו מסמכי קורות חיים נוספים של חבריו המעוניינים לעבוד בישראל.

על פי האישום השלישי, ביקש העורר, באמצעות חברו רועי כהן (להלן: רועי ), ממתלונן אחר, נתין זר מנפאל אשר עבד כחוק בישראל (להלן: המתלונן האחרון ), שישלח לו מסמכי קורות חיים של נתינים זרים מנפאל המועמדים להגיע לעבודה בישראל. המתלונן האחרון אכן שלח לרועי ארבעה מסמכי קורות חיים באמצעות רשת האינטרנט על מנת שזה יעבירם לעורר. לאחר מכן התקשר העורר למתלונן האחרון ואמר לו כי בידיו ארבע אשרות עבודה לגברים, בציינו כי מחירה של אשרת עבודה עומד על 6,000 דולר ארה"ב. השניים סיכמו להיפגש בסמוך למשרד הפנים בבאר שבע ביום 28.3.2007, על מנת להוכיח את אמיתות אשרות העבודה. באותו מועד מסר העורר לידי המתלונן האחרון ארבע קבלות מזויפות המסדירות לכאורה אשרות עבודה ובתמורה שילם לו המתלונן האחרון סך של 24,000 דולר ארה"ב.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, ביום 17.3.2008, עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בהחלטתו מיום 6.4.2008 ציין בית משפט השלום כי אין מחלוקת באשר לקיומן של ראיות לכאורה נגד העורר וכן אין מחלוקת בנוגע לקיום עילת מעצר של מסוכנות ושל חשש לבריחה מאימת הדין, אך הוסיף וציין כי יש לבחון את האפשרות לשחררו לחלופת מעצר. לאחר ששמע את המפקחים המוצעים (הוריו של העורר) ונוכח המלצתו החיובית של שירות המבחן בתסקיר שהוגש, התרשם בית משפט השלום כי הוריו של העורר בהיותם אנשים נורמטיביים (האב עובד והאם עקרת בית) המודעים לגודל האחריות המוטלת עליהם מתאימים לשמש כמפקחים. עוד ציין בית המשפט כי משפחתה של אשת העורר הייתה אומנם מעורבת לכאורה באופן פעיל בעבירות המיוחסות לו, אך אשתו ניתקה את הקשר עם בני משפחתה והיא שוהה יחד עם העורר בבית הוריו. בית משפט השלום הוסיף וקבע כי אף שאין להקל ראש בעבירות המיוחסות לעורר, הרי שמדובר באדם צעיר שגדל בבית נורמטיבי ואשר מצא דרכו אל העולם העברייני בשל שיתוף פעולה עם משפחת אשתו. על כן, כך סבר, יכול בית הוריו להוות עבורו סביבה תומכת ומשקמת. עוד ציין בית משפט השלום כי הסיכון בשחרורו של העורר למעצר בית מלא בבית הוריו אינו גדול, באמצו את המלצת שירות המבחן כי במהלך מעצר הבית תמנע ממנו כל אפשרות לקשר עם "העולם החיצון". אשר על כן הורה בית משפט השלום על שחרורו של העורר למעצר בית מלא בבית הוריו בפיקוחם ובתנאים נוספים אותם קבע בהחלטתו.

3.

על החלטה זו הגישה המשיבה ערר לבית המשפט המחוזי בירושלים, ובהחלטתו מיום 8.4.2008 קיבל בית המשפט את הערר בציינו בהחלטתו כי כיוון שאין מחלוקת בנוגע לקיומן של ראיות לכאורה נגד העורר, השאלה היחידה שבפניו היא האם יש מקום להורות על שחרורו לחלופת מעצר. בעניין זה ציין בית המשפט המחוזי כי בית משפט השלום לא נתן דעתו לעובדה שכנגד העורר תלוי ועומד מאסר על תנאי של 24 חודשים בגין עבירות דומות (להלן: התיק הקודם ), וכן כי לפחות העבירות המיוחסות לו באישומים הראשון והשלישי בוצעו לכאורה לאחר שנגזר דינו בתיק הקודם ויש בכך כדי ללמד כי העורר אינו ראוי לאמון המהווה תנאי בל יעבור לצורך שחרור לחלופת מעצר. עוד ציין בית המשפט כי בתיק החקירה מצויות ראיות המצביעות על כך שאם ישוחרר לחלופת מעצר עלול העורר לברוח מאימת הדין והוא הוסיף וקבע כי מקום שבו מדובר בעבירות רכוש חמורות המבוצעות באופן שיטתי כבענייננו, קמה עילת מסוכנות המצדיקה מעצר. בית המשפט ציין עוד כי הוא ער להמלצתו החיובית של שירות המבחן, אך זהו רק אחד השיקולים שעליו לשקול מה גם שבתסקיר אין כל התייחסות לעברו הפלילי של העורר ולכך שביצע לכאורה את המעשים המיוחסים לו לאחר שנגזר דינו בגין מעשים דומים. מטעמים אלו הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

4.

מכאן הערר שבפניי, בו טוען העורר כי שגה בית המשפט המחוזי בהחלטה לעצרו עד תום ההליכים. לטענתו, בית המשפט המחוזי לא נתן דעתו לנסיבות החריגות בהן בוצעו העבירות המיוחסות לו, לרבות העובדה כי ביום 27.1.2008 וביום 29.1.2008 הוא הגיש תלונות במנהלת ההגירה כנגד אושרי כהן (המעורב באישום השני), אשר היה בזמנים הרלוונטיים בן זוגה של גיסתו, ואשר לטענת העורר סחט אותו ואיים על משפחתו תוך שהוא מכריח אותו לבצע עבורו עבירות הונאה כלפי עובדים זרים. עוד מציין העורר כי בחודש פברואר 2008 אושרי, ביחד עם אחרים ובהם אחד מגיסיו, חטפו אותו מביתו בשעת לילה מאוחרת, הובילו אותו לדירת מסתור ותקפו אותו בכל חלקי גופו כדי להכריח אותו לסחוט ולהונות עובדים זרים ומשם נלקח לחדר באכסניה והחבורה תקפה אותו בשנית, עד שאילצוהו להעביר לידיהם כספים רבים. העורר טוען כי כאשר זימנה אותו המשטרה לחקירה בעניין חטיפתו במהלך חודש פברואר שיתף פעולה באופן מלא, אף שציין כי אושרי וחבורתו איימו עליו בהגשת תלונת כזב במידה וישתף פעולה עם המשטרה. לטענתו, תלונת הכזב לא איחרה לבוא, וביום 5.3.2008 הוא נעצר בחשד לאיומים, חבלה חמורה, חטיפה לשם חבלה או עבירת מין ובעילה באיומים אשר בוצעו, לפי הנטען, כלפי גיסותיו. תיק זה נסגר משהתברר לטענתו כי מדובר בתלונות כזב, אך במהלך מעצרו בגין אותה תלונת שווא הוחלט לפתע לטענתו על הגשת תלונה נגדו בגין העבירות המיוחסות לו בכתב האישום נשוא הערר. זאת למרות שהחשדות בעניין זה היו קיימים עוד קודם לכן. העורר טוען כי היה על בית המשפט המחוזי לייחס משקל ראוי לאירוע החריג אותו חווה בשל חטיפתו האכזרית, וכן לעובדה כי הסתבכותו בפלילים החלה רק לאחר נישואיו ובעקבות ההכרות עם בני משפחתה של אשתו, עימם נותקו היחסים בשל האירועים האחרונים.

עוד טוען העורר כי בית המשפט המחוזי לא ייחס משקל לטענתו לפיה לא הוגש כתב אישום כנגד אושרי בגין העבירות המנויות באישום השלישי אשר אושרי אילץ אותו לבצע עבורו, וכן לא ייחס משקל לטענתו לכך שהעבירות בוצעו תחת איומים וכורח, ובלא שמנהלת ההגירה עשתה דבר וחצי דבר כדי למונען. העורר מוסיף וטוען כי בית המשפט המחוזי לא ייחס משקל ראוי לכך שהמעורבים הנוספים בשניים מן האישומים המיוחסים לו נחקרו ושוחררו בתנאים בתחנת המשטרה וטרם הוגש נגדם כתב אישום, למרות שאותם מעורבים היו שותפיו בתיק הקודם וגם נגדם תלוי ועומד מאסר על תנאי. העורר מלין על כך שבית המשפט סירב לעיין בתלונות שהוגשו נגדו ונגד המעורבים הנוספים על מנת להיווכח כי לאותם מעורבים מיוחסת מעורבות גבוהה יותר בעבירות והוא הופלה לרעה לעומתם. עוד טוען העורר כי כפי שעולה מפרוטוקול הדיון שנערך בבית משפט השלום, העובדה שתלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי הייתה ידועה לבית המשפט, וכי גם שירות המבחן התייחס במסגרת התסקיר לעברו ולעובדה כי הוא מבצע עבודות שירות. לבסוף טוען העורר כי מן הראוי היה לקבל את המלצת שירות המבחן לשחררו בהדגישו כי הוא בחור צעיר ממשפחה נורמטיבית, אשר שירת בצבא שירות מלא, נשוי ואב לשתי בנות בגילאי 4 ו-6 ואביו הינו אחד ממקימי ומנהלי עמותת "בית חם" הפועלת לטיפול ולשיקום של פגועי נפש.

5.

המשיבה מצידה מתנגדת לשחרור העורר לחלופת מעצר ולהשבת החלטתו של בית משפט השלום על כנה, וטוענת כי אף שמחומר הראיות אכן עולה מעורבות מסוימת של דליה ורועי באישומים הראשון והשלישי, העורר הוא שעמד בראש ההיררכיה העבריינית במקרה דנן והחזיק את תוכנת המחשב ממנה הופקו הקבלות המזויפות, ואילו דליה ורועי פעלו כשותפים מינוריים שהופעלו על-ידי העורר ושימשו, לכל היותר, "קבלני קורות חיים" עבורו. המשיבה מוסיפה וטוענת כי נגד דליה ורועי מתנהלת חקירה של מנהלת ההגירה לצורך בחינת מעורבותם בפרשה ולאחריה ייתכן ויוחלט להגיש כתב אישום גם נגדם. לטענת המשיבה, החלק המינורי של רועי ודליה במעשים הנטענים מגובה בהודעות המתלוננים באישום הראשון שאף הקליטו חלק משיחותיהם עם העורר, וכן בעימות שנערך בין המתלונן לעורר ביחס לאישום השלישי בו ציין המתלונן כי העורר הוא זה שנתן לו את הקבלות המזויפות. בנסיבות אלה טוענת המשיבה כי יש לדחות את טענת העורר בדבר הפליה בינו ובין דליה ורועי.

ביחס לטענת העורר לפיה הוא אולץ לבצע את העבירות המיוחסות לו על-ידי אושרי וחבורתו, טוענת המשיבה כי אכן הוגש כתב אישום נגד אושרי וחבריו בגין חטיפת העורר (ת"פ 144/08; להלן: כתב האישום בפרשת החטיפה ), אך בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט מ' דרורי) הורה בהחלטתו מיום 6.4.2008 על שחרורם של הנאשמים שם לחלופות מעצר בקובעו כי אף שקיימות נגדם ראיות לכאורה העולות מעדויות העורר ואשתו, עוצמתן של הראיות מופחתת בשל העובדה שעדויות אלה לא נתמכות בראיות אובייקטיביות משמעותיות ובשל כך שהנאשמים מכחישים את המיוחס להם (באופן גורף או חלקי). עוד מציינת המשיבה כי מכל מקום כתב האישום בפרשת החטיפה הנטענת אינו קושר את החטיפה לעבירות כלפי עובדים זרים, וכי התלונה שהגיש העורר במנהלת ההגירה עוסקת למעשה בסחיטה על רקע של סכסוך הנוגע לחוב כספי ולפרשיות מיניות עם גיסתו, וכן כי היה על העורר להפנות תלונה זו למשטרה ולא למנהלת ההגירה. המשיבה מוסיפה וטוענת כי תיק החקירה בתלונות שהגישו המעורבים הנ"ל נגד העורר אכן נסגר מחוסר ראיות ככל שהדבר נוגע לשאלת הסכמתה של הגיסה ליחסי המין הנטענים אך זאת לא מתוך קביעה כי מדובר בתלונת כזב. המשיבה מוסיפה ומדגישה בהקשר זה כי העורר אף הודה בעצם קיומם של יחסי מין בינו ובין גיסתו. לבסוף טוענת המשיבה כי חקירות המתלונן הנוסף (מסרי לנקה) והעימותים שנערכו מחזקים את גרסתו של אושרי לפיה הוא לא היה מעורב בעבירות נשוא האישום השני, והיא מוסיפה ומציינת כי העבירות נשוא האישומים הראשון והשלישי בוצעו לכאורה לפני פרשת החטיפה הנטענת.

6.

בדיון שהתקיים בפניי הוסיף העורר וטען כי בגזר דינו בתיק הקודם קבע בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת מ' דיסקין) שחלקו בפרשה לא היה מרכזי יותר מחלקם של שותפיו (דליה ורועי) באופן המצדיק ענישה חמורה בהרבה. עוד טען העורר כי הכתובת הנזכרת בכתב האישום כ"משרדו" היא, למעשה, כתובת ביתה של דליה. לבסוף, עמד העורר על כך שמהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 6.4.2008 בפרשת החטיפה עולה כי אושרי וחבורתו לא שוחררו למעצר בית רק בשל חולשת הראיות לכאורה נגדם אלא גם מן הטעם שהעורר עצמו שוהה במעצר ולפיכך המסוכנות הנשקפת לו מפניהם פחותה.

7.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, עיינתי בחומר הראיות לכאורה והאזנתי לטענות המשיבה שהוצגו במעמד צד אחד, באתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

שתי הטענות העיקריות שמעלה העורר בערר הן טענת ההפליה בינו ובין שותפים אחרים למעשים המיוחסים לו באישומים הראשון והשלישי וכן הטענה בדבר חטיפתו על-ידי אושרי וחבריו שהובילה, לטענתו, לביצוע המעשים המיוחסים לו תחת כורח. חומר החקירה המצוי בפניי והדברים שהציגה המשיבה במעמד צד אחד, בהסכמת העורר, מעלים כי אין בטענותיו כדי להוביל לקבלת הערר. ראשית יצוין כי מעורבותם של דליה ורועי בפרשה נחקרת כעת במנהלת ההגירה וטרם התקבלה החלטה האם להעמידם לדין. מכל מקום, מחומר החקירה שהוצג בפניי עולה לכאורה כי חלקו של העורר בפרשה נשוא האישום הינו מרכזי מזה של דליה ורועי. כך למשל עולה מחומר הראיות כי היה זה העורר אשר הנפיק לכאורה את הקבלות המזויפות באמצעות תוכנת מחשב; קיימות הקלטות של שיחות שנערכו בינו ובין המתלוננים באישום הראשון המעידות על מעורבותו לכאורה במעשים המיוחסים לו; המתלונן הנוסף הצביע לכאורה על העורר כמעורב העיקרי בפרשה; ובמסגרת עימות שנערך הצביע המתלונן האחרון על העורר כמי שמסר לו לכאורה את הקבלות המזויפות. מכל אלה, כמו גם מן הטיעונים שנשמעו בפני במעמד צד אחד, עולה כי קיים לכאורה טעם ראוי להבחנה רלוונטית בין העורר ובין דליה ורועי העשוי להצדיק, בשלב זה, את שחרורם של דליה ורועי בתנאים (ראו והשוו: בש"פ 8639/06 בסטיקר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.11.2006); בש"פ 3117/05 אבו צדקה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.4.2005)). בהקשר זה יוער כי במסגרת התיק הקודם לא קבע בית המשפט כל קביעה פוזיטיבית לגבי המבנה ההיררכי בקשר שבין העורר, דליה ורועי ומכל מקום מדובר בשתי פרשות שונות.

הטענה הנוספת שהעלה העורר לעניין הנסיבות החריגות בהן בוצעו לכאורה העבירות המיוחסות לו אף היא דינה להידחות . כידוע, בשלב המעצר בוחן בית המשפט האם בראיות שהוצגו בפניו טמון פוטנציאל ראייתי המקים סיכוי סביר לכך שבסוף המשפט תבססנה ראיות אלה את אשמת הנאשם, ואין הוא מכריע בשאלות של מהימנות עדים. שאלות אלה מקומן ככלל בהליך המתנהל בתיק העיקרי (ראו: בש"פ 3674/03 אברמנטו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.5.2003); בש"פ 10219/07 קוהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.12.2007)). בעניינו, המעשים המיוחסים לעורר באישום הראשון וכן המעשים המיוחסים לו באישום השלישי בוצעו טרם חטיפתו הנטענת ולפני שהגיש לראשונה תלונה במנהלת ההגירה. אשר לאישום השני (שהינו האישום היחיד שתאריכיו חופפים את מועדי התלונות שהגיש העורר במנהלת ההגירה ואת מועד אירוע החטיפה הנטען), עולה מכתב האישום המתוקן שהוגש בפרשת החטיפה כי הסחיטה הנטענת כלפיו אינה קשורה כלל לביצוע עבירות כלפי עובדים זרים אלא לחובות כספיים ולפרשיות מיניות כמפורט לעיל, ומשכך אין לכאורה מקום לקשור בין הדברים. כמו כן יש לזכור כי בית המשפט המחוזי בירושלים קבע בהחלטתו מיום 6.4.2008 שפרט לעדות העורר ואשתו לא קיימת אינדיקציה חיצונית ולא קיימות ראיות אובייקטיביות נוספות לעניין החטיפה ועל כן עוצמתן של הראיות לכאורה לעניין זה פחותה. משכך נראה כי טענת העורר בדבר חטיפתו הנטענת אין בה בשלב זה כדי לכרסם בראיות לכאורה הקיימות נגדו באיזה מן האישומים דנן במידה השוללת סיכוי סביר להרשעה ואילו מהימנות הגרסה שמסר העורר בהקשר זה מן הראוי לה שתתברר במסגרת ההליך העיקרי.

8.

סוף דבר - העבירות המיוחסות לעורר הן בעלות חומרה מיוחדת בשל דרך המרמה והתחכום שבה נקט לכאורה בהפקת מסמכים הנחזים להיות מסמכים שהופקו על-ידי רשויות המדינה, וכן בשל הפגיעה באוכלוסיה חלשה במיוחד, אוכלוסיית העובדים הזרים. כמו כן וחרף גילו הצעיר, לעורר עבר פלילי הכולל הרשעה בעבירות מרמה נוספות שבוצעו כלפי עובדים זרים, בהן עבירות של קבלת דבר במרמה ושימוש במסמך מזויף. חמור מכך, חלק מן העבירות המיוחסות לו במקרה דנן בוצעו על פי הנטען בעת שריצה עונש של עבודות שירות בגין הרשעתו בעבירות הקודמות ובעת שמאסר על תנאי תלוי ועומד נגדו בגינן. בכל אלה יש כדי ללמד שאין לעורר מורא מפני החוק . לכך יש להוסיף כי מן ההודעה שמסרה גיסתו של העורר (הנתמכת על פי טענת המשיבה גם במידעים מודיעיניים), עולה כי קיים חשש שהעורר ינסה להימלט מאימת הדין. משכך, צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי חלופת מעצר לא תיסכון במקרה דנן.

אשר על כן, הערר נדחה.