בש"פ 3674/03 שלמה אברמנטו נ. מדינת ישראל

1.בפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב, לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו בת.פ. (ת"א) 40032/03.

2.העורר הועמד לדין על שורה של עבירות אלימות ואחרות בהן: תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות, סחיטה בכוח ובאיומים, הדחה בחקירה בנסיבות מחמירות, כליאת שווא וגניבה.

הקשר בין העורר למתלוננת ובעלה נולד על רקע עסקי, כאשר נקלע העסק שניהלו השניים לקשיים כלכליים והעורר סייע בידם לשקמו.

בהמשך, כך על פי הנטען בכתב האישום, השתלט העורר על העסק, גרם לפירוד בין המתלוננת לבעלה וזו עברה להתגורר אצל העורר ויצרה עימו קשר רומנטי.

כתב-האישום מתאר מסכת קשה של אלימות והפחדה, שהפעיל העורר נגד המתלוננת, במסגרת הקשר שנרקם ביניהם, החל במכות אגרוף וכלה בדחיפות ובעיטות, שגרמו לה חבלות קשות והצריכו אשפוז וטיפול רפואי.

בלכתה אל בית-החולים וכן במהלך שהותה בבית-החולים, דרש העורר מן המתלוננת, על פי המתואר בכתב-האישום, כי תספר שנפלה במדרגות וכך נחבלה ואף איים עליה לבל תספק לאיש כיצד נחבלה, אחרת יבולע לה ולמשפחתה מידו.

הרופאים סברו כי על המתלוננת להישאר באשפוז לצורך קבלת טיפול, אך העורר הורה לה לעזוב את בית-החולים בהבטיחו כי יחזירנה למחרת היום לצורך קבלת טיפול ולא עשה כן.

במקום זאת, כך נטען בכתב האישום, כלא העורר את המתלוננת במחסן שבחצר דירתו למשך מספר שעות ומאוחר יותר נכנס למחסן חנק אותה ואיים להרוג אותה ואת בני משפחתה, אם תתלונן במשטרה או תמסור עדות.

העורר אף החתים את המתלוננת, תוך איומים והפחדה, כך נטען, על זיכרון דברים לפיו היא מעבירה את זכויות ההשכרה של העסק לאחרים תמורת סכום נמוך בהרבה משוויו הריאלי של העסק באותה עת, ואת המפרעה ששילמו הקונים בסך 7,500 ₪, נטל העורר לכיסו , כך נטען.

לאחר הדברים הללו, נמלטה המתלוננת למעון לנשים מוכות ושהתה בו עד למעצרו של העורר.

3.בהחלטתו קבע השופט קמא, כי קיימות ראיות לכאורה, המבססות את האישומים המיוחסים לעורר.

השופט הנכבד הוסיף וקבע כי בכך מתקיימת עילת מעצר ברורה לגבי העורר ועוד קבע, כי העורר הינו אדם אלים ומאיים, הסובל מבעיות נפשיות ובעברו עבירות אלימות. על כן, כך סבר השופט קמא, קיים סיכון ממשי למתלוננת מידי העורר, הגם שכבר העידה נגדו, ואין מקום לחלופת מעצר בעניינו.

4.בא-כוח העורר מלין על החלטה זו בכמה מישורים.

ראשית, סבור בא-כוח העורר כי חל כירסום ממשי בראיות התביעה, לנוכח עדות המתלוננת.

בא-כוח העורר טוען כי עדות המתלוננת היא הראיה היחידה עליה מבוססים האישומים ולגישתו, התבררה עדות זו כבלתי מהימנה ונתגלו בה סתירות ותמיהות.

בא-כוח העורר מוסיף וטוען בהקשר זה כי המתלוננת לא היססה להגיש בעבר תלונות כזב נגד בעלה וגיסה, במסגרת הליכי הפירוד בין בני הזוג ולטענתה עשתה כן בעצת העורר. אשר לחלופת המעצר, מדגיש בא-כוח העורר את התרשמותו החיובית של שירות המבחן מאביו של העורר ואת המלצתו לאפשר מעצר-בית מוחלט בבית אביו, כחלופה ראויה.

בא-כוח העורר סבור כי טעה בית-משפט קמא בדחותו חלופה זו, הפוגעת פחות בחירותו של העורר, בייחוד לנוכח הבעיות הנפשיות מהן הוא סובל והטיפול הנדרש בגינן.

5.לא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו המנומקת של בית-משפט קמא, בעניין מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

בחנתי את חומר הראיות שהוצג בפני על-ידי הפרקליטים, לרבות העדויות שכבר נשמעו בינתיים במהלך משפטו של העורר, ובניגוד לעמדת בא-כוח העורר אני סבורה כי קיימות בהחלט ראיות לכאורה המסבכות את העורר באישומים המיוחסים לו, ככל שהדבר נוגע להפעלת אלימות נגד המתלוננת והדחתה בחקירה.

ודוק – במסגרת הליך למעצר עד תום ההליכים אין בית-המשפט בוחן ושוקל את חומר הראיות, או את העדויות, במידה שכבר נשמעו, בעיניו של השופט היושב בדין. השופט הדן באישומים לגופם, צריך להשתכנע כי מכלול הראיות שהוצגו בפניו מוכיח מעבר לכל ספק סביר את האשמה המיוחסת לנאשם ואילו השופט הדן במעצר עד תום ההליכים, די לו כי ישתכנע בקיומן של ראיות לכאורה, קרי: ראיות שטמון בהן פוטנציאל ראייתי המקים סיכוי סביר לכך, שבסוף המשפט תבססנה ראיות אלה את אשמת הנאשם. לפיכך, תמיהות כאלה ואחרות עליהן מצביע הסנגור בעדותה של המתלוננת, אין די בהן כדי לשלול את דבר קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האישומים, שכן התמיהות שהועלו אינן מכרסמות בראיות התביעה במידה כזו, השוללת כבר בשלב זה בסיס סביר להרשעה (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133; בש"פ 7154/01 מדינת ישראל נ' מחמוד קראג'ה ).

בצדק ציין בא-כוח המשיבה בהקשר זה כי עדות המתלוננת בכל הנוגע לעבירות האלימות וההדחה, נתמכת בתעודות רפואיות וכן בראיות נוספות וביניהן הדו"ח ת/5, שערכה העובדת הסוציאלית, אביטל קנבל, והעדות שמסרה, וכן בעדויות השוטרת רוזנברג והשוטר אברהמי, מהן עולה, לכאורה, כי העורר התפרץ והתנהג בתוקפנות ובאגרסיביות, הן בעת שהמתלוננת שהתה בבית-החולים והן בתחנת המשטרה, בלא שנרתע מנוכחות העובדת הסוציאלית או מנוכחות השוטרים.

כמו-כן, עולה, לכאורה, מחומר הראיות כי למרות הכחשות העורר אכן התקיימו בינו ובין המתלוננת קשרים רומנטיים והיא התגוררה עמו. סתירה זו, פועלת אף היא לחובתו של העורר ומחזקת את הביסוס הלכאורי שיש לאישומים, בחומר הראיות שהוצג.

אשר למסוכנותו של העורר. אכן שירות המבחן נכון היה ליטול סיכון מסוים והמליץ על מעצר-בית. אולם, לנוכח עברו של העורר בעבירות אלימות וכן לנוכח העובדה כי מאז 1998 ועד 2001 נפתחו נגדו תיקים נוספים בעבירות אלימות וביניהן עבירה של תקיפת שוטר, נראה לי כי השופט קמא איזן נכונה בין הצורך לאפשר, ככל הניתן, חלופת מעצר שתפגע פחות בחירותו ובחופש תנועתו של העורר, לבין הסיכון הקיים למתלוננת מידי העורר, לנוכח מסוכנתו המובהקת, לנוכח עברו בעבירות אלימות ולנוכח מצבו הנפשי המתדרדר, המעצים את מסוכנותו. בנסיבות אלה, צדק בית-משפט קמא בהעדיפו את שלום המתלוננת ובקובעו כי יש לעצור את העורר עד תום ההליכים.

הבקשה נדחית.