בש"פ 3117/05 אלירן אבו-צדקה נ. מדינת ישראל

1.העורר, אלירן אבו-צדקה, עורר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 13.2.2005 (כב' השופט י' שפירא). בהחלטתו קבע בית המשפט כי החלטה קודמת של בית משפט השלום תישאר על כנה והורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים הפליליים נגדו.

2.במסגרת האישום הראשון נגדו, חשוד העורר, יחד עם עוד ארבעה אחרים, בביצוע עבירות חבלה חמורה, תקיפה בנסיבות מחמירות ותקיפת שוטר בנסיבות מחמירות. על פי החשד, חמשת הנאשמים שהו סמוך למועדון "לילות יפו" בירושלים. המתלונן, עובד חברת אבטחה שלא הכיר אף לא אחד מהנאשמים, הגיע למקום ברכב של החברה בה הוא מועסק והותקף על ידי החמישה. תחילתו של האירוע בתקיפת המתלונן בתוך רכבו. המתלונן ניסה ללא הצלחה להתקשר למשטרה משום שהעורר וחבריו הפליאו בו מכותיהם, משכוהו מהרכב, זרקו אותו על הרצפה והמשיכו להכותו בבעיטות ואגרופים. כשהבחינו שהוא מחזיק ברשותו אקדח, חיבק אותו העורר מאחור, תפס את קת האקדח וניסה למשוך אותו. המתלונן הצליח להשתחרר מאחיזתם של התוקפים אולם הם תפסו אותו והמשיכו במעשיהם. ברגע מסוים הוא ניצל הזדמנות להימלט ונכנס לתוך סמטה צדדית. החמישה התקרבו אליו ולאחר שירה באוויר מספר פעמים הצליח לחמוק מידם. שוטרים שהגיעו לזירה הצליחו לעצור את הנאשמים, שתקפו גם אותם בניסיון להפריע למעצרם.

במסגרת אישום נוסף, שני במספר בכתב האישום המקורי, נסע הנאשם ברכב הנהוג על ידי אחר. הנהג סירב לעצור את רכבו לבקשת שוטרים שעמדו במחסום משטרתי, ופרץ את המחסום. לאחר שהרכב נעצר, יצא ממנו העורר כשהוא שתוי ותקף את אחד השוטרים בפניו באמצעות ידו המגובסת. כמו כן תקף העורר שוטרים נוספים שביקשו לסייע לשוטר שהותקף. בתחנת המשטרה כינה העורר את אחת השוטרות "זונה". בגין אלו הועמד העורר לדין בחשד לביצוע עבירות של העלבת עובד ציבור ותקיפת שוטר בנסיבות מחמירות. לבקשת באת כוחו של העורר ובהסכמת המשיבה, הופרד האישום השני מכתב האישום

בהחלטת בית משפט השלום מיום 2.3.05.

3.באת כוחו של העורר עמדה על הקשיים הראייתיים המחייבים, כך לטענתה, את שחרור הנאשם. על פי הנטען, המתלונן עמד על כך שהמעשים המיוחסים לעורר נעשו על ידי אדם "שמנמן" שלבש חולצה שחורה עם ציורים ואילו העורר הנו רזה ולא לבש חולצה עם ציורים בעת האירוע. בהקשר זה נטען שהעורר מודה שהיה במקום במועד הרלוונטי, אולם הוא לא נטל חלק בתקיפת המתלונן ולכן אין בהימצאותן של טביעות אצבעותיו על גבי מכוניתו של המתלונן בכדי לקשור אותו לביצוע המעשים המיוחסים לו. באת כוחו של העורר אף עמדה על העובדה כי לא נערך מסדר זיהוי לעורר וחבריו בתחנת המשטרה, אף על פי שלא הייתה מניעה לעשות כן. כמו כן, נטען כי העורר מופלה לרעה לעומת שלושה נאשמים אחרים שנטלו חלק במעשים ושוחררו ממעצר. לנוכח האמור, נתבקש בית המשפט להורות על שחרורו של העורר לחלופת מעצר בבית אביו ותחת פיקוחו.

באת כוח המשיבה עמדה על חומרת המעשים בהם מואשם העורר. לטענתה, די בראיות התביעה כדי לעצור את העורר עד תום ההליכים. העורר קושר עצמו לאירוע ובזיכרון דברים שנערך על ידי אחד מהשוטרים קושר עצמו אף למעשה התקיפה ומסביר את הרקע לו. מעורבותו של העורר במעשים אף עולה מתוך הודעה שמסר אחד הנאשמים האחרים במשטרה במסגרת חקירתו. העורר עצמו אישר בהודעתו כי לבש חולצה שחורה ללא ציורים אולם הוא היחיד שלבש חולצה שחורה מבין הנאשמים. המתלונן זיהה סמוך לאירוע את חמשת הנאשמים יחדיו והצהיר כי הם אלו אשר תקפו אותו. בנסיבות אלו, כך נטען, סביר להניח שאף אם היה נערך מסדר זיהוי היה משקלו קטן לאור העובדה שהמתלונן נתבקש לזהות את הנאשמים מבעוד מועד. באת כוח המשיבה עמדה על כך שאין חולק על מידת הראיות בכל הנוגע לתקיפת השוטרים על ידי העורר וזאת לאור העובדה שנתפס וזוהה באמצעות תעודת הזהות שנשא עימו. לעורר שלוש הרשעות קודמות בעבירות סמים, רכוש ואלימות ותלוי ועומד נגדו עונש מאסר מותנה. כל אלו, בצירוף העובדה שכיום תלוי ועומד נגדו כתב אישום נוסף, האישום שצורף בתחילה לכתב האישום הנוכחי והופרד כאמור, מעידים על מסוכנותו לחברה. אשר להפליית העורר לעומת אחרים מבין הנאשמים אשר שוחררו ממעצר, נטען כי יש להבחין בין העורר ובין אותם אחרים, הבחנה המצדיקה את המשך מעצרו של העורר.

4.בכל הנוגע לקיומן של ראיות לכאורה, סבורני כי די באלו כדי לעצור את העורר עד לתום ההליכים. אין חולקין על הראיות המוצקות בכל הנוגע לתקיפת השוטרים שביקשו לעוצרו. אשר למעורבותו באירוע תקיפת המתלונן, אכן, המתלונן חזר מספר פעמים על כך שהתוקף שלבש חולצה שחורה הנו "שמנמן", אולם עניין זה בוודאי יתברר במהלך משפטו של העורר ואין בו כדי לערער את התשתית הראייתית הלכאורית נגדו.

מעשיו של העורר מקימים לחובתו חזקת מסוכנות, כקבוע בסעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: החוק ). לדאבוני השימוש באלימות חמורה, המסכנת חייהם של חפים, הפכה לשכיחה ומקובלת במחוזותינו. מקרה זה חמור שבעתיים לנוכח העובדה שאין מדובר בקטטה שפרצה בין ניצים, אלא העורר וחבריו שהיו שתויים ככל הנראה, החליטו לתת דרור ופורקן ליצריהם האלימים ובחרו קורבן מקרי ומזדמן. תוצאותיו החמורות של האירוע יכולות היו להיות חמורות אף יותר ויד המקרה היא שמנעה את התרחשותו של אסון כבד יותר. העורר הפגין במעשיו זלזול בכבודם של אחרים ולא חשש להמשיך את מעשי האלימות גם נגד שוטרים שהוזעקו לסייע למתלונן. אין זה אירוע האלימות הראשון בו מעורב העורר. בעברו הרשעה בעבירת אלימות ובנוסף תלוי ועומד נגדו כתב אישום בו מיוחסת לו תקיפת שוטרים באירוע אחר.

5.אשר לטענת ההפליה, באת כוחו של העורר טענה להפלייתו לרעה של העורר שנעצר בהחלטת בית המשפט בעוד אחיו, הנאשם 3 בכתב האישום, ושני נאשמים נוספים שוחרר ממעצרו. בעניין זה, כידוע, יכול שעצם הפליה בין נאשמים תביא לשחרורו של נאשם ממעצר (ראו: בש"פ 345/89 אהרון מסיקה נ' מדינת ישראל , פ"ד מג(2) 423). עם זאת, יישומו של עיקרון השוויון מותנה בכך שאין בנמצא כל הבחנה בין הנאשמים, הבחנה המצדיקה תוצאה שונה לגבי כל אחד מהם בנוגע למעצרם (ראו: 7909/99 יוספאשוילי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 18.11.99)).

אשר לנאשמים מס' 4, 5, בעברם אין הרשעות פליליות קודמות (למעט הרשעה בעבירת רכוש של הנאשם מס' 5 לפני כעשור שנים) ולכן המאשימה אף לא ביקשה את מעצר השניים עד תום ההליכים נגדם, אלא הסתפקה בבקשה לעוצרם במעצר בית. אשר לנאשם מס' 3, בית משפט השלום פירט בהחלטתו את אמות המידה שעמדו בבסיס שחרורו לעומת מעצרם של העורר והנאשם מס' 1 ומצאתי כי בדין החליט בית המשפט כפי שהחליט.

להבדיל מנאשם מס' 3, לעורר הרשעה קודמת בעבירת אלימות (בנוסף לשתי הרשעות קודמות נוספות) ולחובתו עונש מאסר מותנה חב הפעלה לתקופה של שישה חודשים. נתתי דעתי לכך שנגד כל אחד מהשניים תלוי ועומד כתב אישום נוסף בגין תקיפת שוטרים באירועים שונים שנסיבותיהן דומות, אולם גם בכך אין כדי ליצור זהות בין השניים אשר תצדיק את שחרור העורר לחלופת מעצר. בית המשפט יורה על שחרור לחלופת מעצר מקום בו יש בזו לאיין את מסוכנותו של העורר (סעיף 21(ב)(1) לחוק). בנסיבות דנן, מקום בו עונש המאסר התלוי ועומד נגד העורר לא הרתיעו מביצוע המעשים המיוחסים לו, ולנוכח העובדה שאינו בוחל בתקיפת אנשי חוק, איני סבורה כי שחרורו לחלופת מעצר יביא לאיון מסוכנותו או למצער להפחתתה במידה ניכרת.

אשר על כן, דין הערר להידחות.