בש"פ 6345/06 חוסין פקייה נ. מדינת ישראל

1.זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט י' ענבר ) בב"ש 6620/06, מיום 26.6.2006, בה דחה את עררו של העורר על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופט ע' שחם ) בב"ש 4228/06, בגדרה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

2.בכתב האישום שהוגש לבית משפט השלום נגד העורר ואחר (להלן – הנאשם הנוסף ), הואשמו השניים בעבירות של התפרצות לדירה, גניבה, שהייה בלתי חוקית והחזקת כלי פריצה. על פי כתב האישום, ביום 24.5.2006 התפרצו השניים ביחד לבית ברחוב עוזיאל בירושלים (להלן – הבית ), בכוונה לבצע גניבה, והחזיקו מכשיר המשמש לפריצה. השניים שברו את סוגר חלון המטבח ונכנסו לבית, ממנו גנבו תכשיטים רבים. בעת ביצוע העבירות המיוחסות להם שהו השניים בישראל שלא כדין.

עם כתב האישום, הגישה המדינה בקשה לעצור את השניים עד תום ההליכים.

3.בהחלטתו ציין בית משפט השלום כי אין מחלוקת שקיימות ראיות לכאורה להוכחת הנטען בכתב האישום. בית המשפט קבע כי קיימת עילת מעצר ביחס לשניים, בשל חשש להימלטות מאימת הדין. באשר לשאלה אם קמה נגדם עילת מעצר גם מחמת מסוכנות, הבחין בית המשפט בין השניים. ביחס לנאשם האחר קבע בית המשפט כי אין בעברו - הפרת צו תנועה ותחבורה משנת 1986, עבירת חבלה חמורה משנת 1984 ועבירת נסיון חפירה ללא רישיון, ולצידה כניסה לישראל שלא כחוק, משנת 1999 - כדי להעצים במידה של ממש את מסוכנתו. לעומת זאת, קבע בית המשפט כי עברו של העורר - הכולל עבירות של ניסיון להמית אדם משנת 1987, פריצה לבניין משנת 1996 והתפרצות לבניין מגורים ביחד עם עבירת גניבה וכניסה לישראל שלא כחוק משנת 2001, שבגין כל אחת ואחת מהן ריצה העורר עונש מאסר של מספר חודשים - יש בו כדי להעצים במידה ממשית את המסוכנות הנשקפת ממנו. מה עוד, שאת העבירות נשוא ערר זה ביצע העורר ימים ספורים בלבד לאחר תום תקופת המאסר על תנאי שנגזרה עליו בגין העבירות האחרונות שהורשע בהן.

בשל הבחנה זו בין שני הנאשמים, הורה בית משפט השלום על שחרורו של האחר לחלופת מעצר בתנאים מגבילים, ולעומתו, על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

4.בערר שהגיש על החלטה זו לבית המשפט המחוזי, טען בא כוח העורר כי העורר הופלה לרעה לעומת הנאשם האחר. לטענתו, חלקו של העורר באירוע היה משני, לעומת חלקו הדומיננטי של הנאשם האחר, ואילו שאר הנתונים הרלבנטיים של השניים זהים.

בית משפט המחוזי אמר בהחלטתו: "אכן הכלל הוא, כי שחרורו בערובה של אחד השותפים לעבירה עשוי להצדיק את שחרורם של יתר השותפים, אך זאת רק בהעדר הבדל ענייני בין נתוניהם של השותפים ... יסוד המסוכנות עשוי להבחין בין הנאשמים השונים. עבר פלילי עשוי ללמד על מסוכנות, ויכול להוות נימוק להבחנה ביניהם". בית המשפט הוסיף כי אלה הם פני הדברים במקרה שלפנינו, באשר קיים הבדל משמעותי בין עברו הפלילי של העורר לבין עברו הפלילי של הנאשם הנוסף, והבדל זה משליך במישרין על מידת מסוכנותם.

5.גם בערר לפניי לא חלק בא כוח העורר על קיומן של ראיות לכאורה, אך שב והעלה את ההפליה בין השניים. הוא חזר וטען כי דווקא הנאשם האחר היה הדומיננטי בביצוע העבירות, שכן בכליו נתפס השלל בהימצאו בתוך הבית, בעוד העורר נתפס בחדר המדרגות. חרף זאת, מלין ב"כ העורר, דווקא הנאשם האחר שוחרר, מבלי שקיים הבדל ענייני בין נתוניהם של השניים. ב"כ העורר הוסיף וטען, כי עברו הפלילי של העורר הינו "רחוק וישן", ויש בכך כדי לנטרל את יסוד מסוכנותו לציבור. באשר לחשש ההימלטות, טען בא כוח העורר כי בית משפט זה כבר קבע שעובדת היותו של נאשם תושב שטחים, אין בה - כשלעצמה - כדי לשלול חלופת מעצר, מה גם שהעורר מתגורר בשטח C , וג'יפים של מג"ב מסתובבים בקרבת כפרו. כן הוסיף ב"כ העורר וציין את מצבו הרפואי של העורר, הסובל ממחלת כליות ומאושפז מדי פעם בבית החולים.

המשיבה, מנגד, טענה כי עברם הפלילי השונה של השניים ומסוכנתם, כפי שזו נלמדת מעברם, מצדיקים התייחסות שונה אל העורר. לעניין זה שבה המשיבה והדגישה את העובדה כי העורר ביצע את העבירה מספר ימים לאחר שתמה תקופת המאסר על תנאי שהייתה תלויה ועומדת נגדו. המשיבה הסכימה כי, כשלעצמו, החשש מהימלטות בשל היות העורר תושב השטחים, אינו שולל חלופת מעצר. ברם, לטענתה, עובדה זו בצירוף מסוכנותו של העורר, אינה מאפשרת שחרור לחלופה. באשר למצבו הרפואי, צירפה המשיבה מכתב מרופאת בית המעצר, אודות הטיפול הרפואי שהעורר מקבל. כן ציינה המשיבה כי התיק קבוע לתשובת הנאשם ליום 5.9.2006.

6.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, באתי למסקנה כי דין הערר להידחות. אכן, צודק ב"כ העורר בטוענו כי היות העורר תושב שטחים, אין בה כדי לשלול בחינה של חלופת מעצר. וראו לדוגמא בש"פ 6339/06 מדינת ישראל נגד חושיה מחמוד (ניתנה ביום 11.7.2003). ואולם, מעצרו של העורר לא התבסס אך על חשש להימלטותו מאימת הדין. ההחלטה על מעצרו נשענה בעיקרה על מסוכנותו של העורר כפי שזו נלמדת מעברו המכביד. כדברי בית המשפט המחוזי:"עבר פלילי זה מעצים במידה ממשית את המסוכנות העולה ביחס [לעורר]". העובדה כי את העבירות האחרונות ביצע ימים ספורים לאחר שפגה תקופת המאסר על תנאי, שהייתה תלויה ועומדת נגדו, מוסיפה ומחזקת מסוכנות זו.

באשר לטענת ההפליה שהעלה ב"כ העורר – אין חולק כי לעיתים, עצם ההפליה בין נאשמים תביא לשחרורו של נאשם ממעצר (ראו, כדוגמא, בש"פ 345/89 מסיקה נגד מדינת ישראל , פ"ד מג(2), 423, מפי השופט אלון ; בש"פ 3117/05 אבו צדקה נגד מדינת ישראל , ניתנה ביום 14.4.2005, על ידי השופטת ארבל ). לא מצאתי שהפליה מעין זו אירעה במקרה שלפניי. נהפוך הוא. בהחלטתו המנומקת עמד בית משפט המחוזי, ולפניו, בית משפט השלום, על ההבחנה בין שני הנאשמים, הבחנה המצדיקה תוצאה שונה. וכבר נאמר, כי העובדה שנאשמים אחדים מצויים באותו כתב אישום אינה אומרת שכל הנאשמים יעצרו או שכל הנאשמים ישוחררו: "זהו שיוויון פסול שאינו טוב מאפליה פסולה" (ענין מסיקה , עמ' 426).

גם טענתו של העורר בדבר מצבו הרפואי, אין בה כדי להביא לתוצאה אחרת. חזקה על הרשויות המוסמכות כי העורר יטופל כיאות, כפי שטופל עד כה.

הערר נדחה.