בש"פ 8299/06 משה בונפד נ. מדינת ישראל

1.זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופט אברהם ) בב"ש 2826/06 מיום 6.10.06, בגדרה נדחה עררו של העורר על החלטת בית משפט השלום בטבריה מיום 3.10.06, שבה הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו.

2.בכתב האישום מואשם העורר בעבירות של התפרצות, נהיגה בזמן פסילה, נהיגת רכב ללא רישיון, הסתייעות ברכב לביצוע פשע והחזקת כלים (לעישון סמים). על פי המתואר בו, ביום 15.9.06 בשעה 14:10

התפרץ לבית במושב רחוב, באמצעות מפתח דלת הכניסה שהיה מונח על מדף המותקן ליד הדלת. בטרם הספיק לגנוב דבר, הגיע לבית בן המשפחה, קטין בן 16. העורר שאל את הקטין על מקום מגוריו של אדם בשם אבי שטרית, כאשר במציאות אין אדם בשם זה במושב. לאחר שיחה זו, יצא העורר את הבית ועזב את המקום בנהיגה ברכב, בהיותו בזמן פסילה. ברכב החזיק העורר כלי עישון סמים מאולתר (בנג).

2.עם הגשת כתב האישום ביקשה המשיבה לעצור את העורר עד לתום ההליכים נגדו. בית משפט השלום בטבריה ( כבוד סגן הנשיא אזולאי ) נעתר לבקשה. בית המשפט קבע כי קיימות ראיות לכאורה למיוחס לעורר, בדחותו את הסבריו המשתנים לסיבת הימצאותו בתוך בית המשפחה. עוד קבע בית המשפט כי מתקיימת בעורר מסוכנות. זאת לאור עברו הפלילי, הכולל חמש הרשעות קודמות בגין 17 עבירות וביניהן עבירות סמים, עבירות אלימות, התפרצות, מעשה סדום בקטין והפרת הוראה חוקית. כן עמד בית המשפט על כך שנגד העורר תלויים ועומדים שלושה מאסרים על תנאי בני הפעלה. בית המשפט קבע כי "דרך חייו" של העורר היא לפרוץ לבתים ולהשתמש בסמים. לאור כל אלה הסיק בית המשפט כי קמה עילת מעצר נגד העורר. מהעובדה כי לעורר הרשעה קודמת בגין הפרת הוראה חוקית, ולאור העובדה כי במסגרת כתב האישום בתיק זה הוא מואשם גם בנהיגה בזמן פסילה, הסיק בית המשפט כי העורר מזלזל באיסורים שהוטלו עליו על ידי בתי משפט ומתעלם מהם. בנסיבות אלה, קבע בית המשפט כי סביר בהחלט להניח שהעורר ימשיך באותו דפוס התנהגות. לסיכום, שלל בית המשפט את האפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר בבית אמו, שהעורר הציע, בקבעו כי קשה לדמיין מצב בו אמו של העורר תפקח עליו כראוי.

על החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט המחוזי, שבפניו לא חלק עוד העורר על קיומן של ראיות לכאורה. בית המשפט דחה את הערר, בציינו כי הגם שהעבירות בהן מואשם העורר אינן "מן החמורות שבנמצא", הרי שהתבוננות בעברו של העורר, בצירוף העובדה כי ביצע (לכאורה) את העבירות בשעה שתלויים ועומדים מעל ראשו שלושה מאסרים על תנאי (על עבירות דומות), מחזקת את מסוכנותו ומצביעה כי אין ליתן בו אמון שיקיים תנאי שחרור בערובה.

3.העורר טוען כי לא קמה עילה לעצרו, משום שמדובר בעבירת רכוש, אשר רק במקרים מיוחדים יכולה להעיד על מסוכנותו של הנאשם בהן. לעניין הרשעתו בעבר בהפרת הוראה חוקית, מפנה העורר לנסיבות המיוחדות בהן הופרה הוראה זו, וטוען כי אינן חמורות. עוד טוען העורר, כי המעשים שביצע בעבר נעשו על רקע התמכרותו לסמים, וכי עבר גמילה מאז. לחלופין, טוען העורר, אפילו קמה עילת מעצר נגדו, הרי שניתן היה לאיין את מסוכנותו בשחרורו לחלופת מעצר. העורר מציע, הפעם, לשחררו לחלופת מעצר בישיבת שערי גילה שבמושב מתן, ליד ירושלים.

המשיבה, מצדה, סומכת ידיה על החלטות בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי. המשיבה טוענת כי קיים קושי לשחרר את העורר לחלופת מעצר, משום שאי אפשר ליתן בו אמון. המשיבה מדגישה כי טרם מלאו לעורר 26 שנה, וכבר נזקפות לחובתו מספר רב של עבירות. כן טוענת המשיבה כי מכך שנמצא ברכבו של העורר כלי לשימוש בסמים, ניתן ללמוד על כך שהסמים עדיין לא הוצאו מחייו, ומכאן שקיימת מסוכנות שישוב לבצע עבירות המתקשרות לצריכת סמים.

4.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, באתי למסקנה כי דין הערר להידחות. ראשית אומר, כי איני מקבל את טענת העורר כי לא קמה עילת מעצר בעייננו. אמנם, המסוכנות הנלמדת מעבירת ההתפרצות לכשעצמה אינה מן הגבוהות, ולא היה בה לבדה כדי להצדיק את מעצרו של העורר. נראה כי זו אינה עומדת במבחן אשר נקבע בפסיקה לבחינת מסוכנותו של נאשם בעבירות רכוש:

"... עבירות רכוש המבוצעות באורח שיטתי, או בהיקף ניכר, או תוך התארגנות של מספר עבריינים, או תוך שימוש באמצעים מיוחדים ומתוחכמים, עלולות לפי מהותן ונסיבות ביצוען לסכן את בטחון האדם ואת בטחון הציבור." (בש"פ 5431/98

פרנקל נ' מדינת ישראל . פ"ד נב(4), 268 271-272)

ואולם, מריבוי העבירות הדומות בעברו של העורר, ניתן בהחלט להסיק כי קיימת בו מסוכנות (ראו, למשל, בש"פ 6345/06 פקייה נ' מדינת ישראל , ניתנה ביום 24.8.06). בנוסף למסוכנות הנלמדת מעברו, משקל מכריע בענייננו יש ליתן לעובדה כי העורר נהג בזמן פסילה, ובשעה ששלושה מאסרים על תנאי תלויים מעל ראשו. צירוף נסיבות זה מעלה תהיות בדבר טיב שיקול הדעת של העורר. יש בכך כדי לפגוע פגיעה קשה באמון שאפשר ליתן בו, וכפועל יוצא, להביא למסקנה שאין להסתכן בשחרורו לחלופת מעצר (על נהיגה בזמן פסילה כגורם הפוגע ביכולת ליתן אמון בנאשם, ראו, למשל, בש"פ 7047/04 אלעאסם נ' מ"י , ניתנה ביום 12.8.04).

סוף דבר, הערר נדחה.