בש"פ 8639/06 יוסי בסטיקר נ. מדינת ישראל

א.ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב- יפו (השופט צ' גורפינקל) מיום 27.8.06 בב"ש 92748/06, בה הוחלט על מעצרם של העוררים עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם בת"פ 40231/06.

ב.(1) כנגד העוררים וכנגד אחיו של עורר 2 (להלן האח) הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי, הכולל שלושה אישומים (ת"פ 40231/06). האישום השני מתייחס לאח בלבד. כתב האישום מייחס לעוררים שוד בנסיבות מחמירות, סחיטה בכוח ואיומים – עבירות לפי חוק העונשין, תשל"ז-1977. לעורר 2 יוחסה גם עבירה של נהיגה ללא רישיון לפי סעיפים 10(א) ו - 62(1) לפקודת התעבורה (נוסח חדש), התשכ"א-1961.

(2) באישום הראשון נטען, כי בשעות הבוקר המוקדמות של יום 23.7.06 הגיעו העוררים והאח לביתו של המתלונן. לאחר שניסו לפרוץ לבית, הכניס אותם המתלונן לביתו. מיד לאחר מכן החלו לחפש אחר כסף, ומשהעלו חרס בידם בתחום זה נטלו טלפון נייד, מכנסי ג'ינס ושלושה בקבוקי בושם. כן נטלו את מפתחות כלי הרכב של המתלונן, והעורר 2 הודיע לו כי הם לוקחים את הרכב. המתלונן סירב, והעורר 1 איים עליו באמצעות אקדח. מאוחר יותר, כך נטען, אילצו העוררים והאח את המתלונן לסור עימם לדירתם של העוררים ולחתום על זיכרון דברים לפיו הוא מוכר את רכבו לאח. נטען, כי העורר 2, שנהג ברכבו של המתלונן, נהג ללא רישיון וביטוח.

באישום השלישי נטען, כי ביום 26.7.06 הגיעו העוררים לביתו של המתלונן, דרשו ממנו לפתוח את הדלת וניסו לפרוץ אותה. לאחר שפתח את הדלת שאלו העוררים האם הגיש נגדם תלונה במשטרה, ודרשו ממנו שילך לתחנת המשטרה ויטול משם את רכבו ואת הטלפון הנייד שלו. בהמשך הכו העוררים את המתלונן, איימו עליו ונטלו מדירתו 1,000 ₪ במזומן.

כנטען בכתב האישום, הרקע למעשים האמורים הוא טענת העוררים כי המתלונן נטל ממחבוא אקדח, השייך להם. לטענתם, חייב להם המתלונן סך 20,000 ₪.

(3) בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרם של העוררים והאח עד לתום ההליכים נגדם (ב"ש 92748/06).

(4) ביום 27.8.06 הורה בית המשפט (השופט גורפינקל) כמבוקש. נקבע, כי קיימות כנגדם ראיות לכאורה להוכחת המיוחס להם בכתב האישום. בית המשפט הסתמך על הודעת המתלונן; על עדויותיהם של אימו ואחיו; על העובדה שחפצי המתלונן נמצאו בדירתם של העוררים ושמכשיר הטלפון הנייד שלו נמצא על העורר 2; על פלטי שיחות שהעורר 1 והאח ניהלו עם המתלונן; ועל קלטת וידאו המתעדת את הגעת העוררים והאח לביתו של המתלונן. כן נקבע, כי המעשים המיוחסים לעוררים ולאח מלמדים על מסוכנותם, וכי לא ניתן לאיין מסוכנות זו באמצעות חלופת מעצר.

(5) מכאן הערר הנוכחי.

ג.(1) טענות העוררים בערר דנן מופנות בראש וראשונה כנגד הקביעה בדבר קיומן של ראיות לכאורה. נטען, כי צפייה בקלטת הוידאו המתעדת את הגעת העוררים לבית המתלונן מצביעה על כך, שלא התרחש אירוע חריג בביתו. בהקשר זה נטען, כי גם שכנו של המתלונן, לא הבחין בדבר מה חריג בזמן הביקור. עוד נטען, כי חומר הראיות מצביע על כך, שהמתלונן מכר את רכבו לאח ואף קיבל בעדו תשלום בסך 11,000 ₪. לטענת בא כוח העוררים, שגה בית המשפט בהתעלמו מהסתירות הרבות בגרסתו של המתלונן, מכבישת עדותו ומעברו הפלילי המכביד. עוד נטען, כי שגה בית המשפט בקבעו כי העוררים פעלו תוך שימוש בנשק, שכן אין ראיה המצביעה על שימוש כאמור.

עוד נטען, כי בתיק זה קיימים מחדלי חקירה רבים, שבכוחם להביא לזיכוים של העוררים. נטען, כי אביו של המתלונן לא נחקר, אף שהמתלונן מסר כי הוא הראשון ששמע על האירועים המתוארים בכתב האישום; כי לא נערך עימות בין העוררים למתלונן; וכי חוקרי המשטרה לא פעלו לבדיקת תאריך הצילום של קלטות הוידאו ולבדיקת האירועים שעמדו ברקע לכתב האישום (נטילת האקדח).

לטענת העוררים נהגה בהם התביעה איפה ואיפה: זאת, נוכח העובדה כי כנגד אדם נוסף בשם אלברט פרלמן (להלן אלברט) לא הוגש כתב אישום וזכרו אף לא בא בעובדות כתב האישום, למרות שאותו אלברט הונצח בקלטת הוידאו המתעדת את האירוע הראשון, כמי שנכנס עם העוררים לביתו של המתלונן.

לבסוף נטען, כי שגה בית המשפט קמא בקבעו, כי במקרה דנן לא תסכון חלופת מעצר מבלי שהונחה לפניו חלופה ספציפית.

(2) בדיון טען בא כוח המדינה, כי עיקרו של הערר בטענות בדבר מהימנותו של המתלונן, ושההליך הנוכחי אינו האכסניה המתאימה לדון בהן. לגופם של דברים נטען, כי הראיות לכאורה בעניינם של העוררים נלמדות מהודעות המתלונן; מצפייה בקלטות הוידאו; מהעובדה שחלק מחפציו של המתלונן נתפסו בחזקת העוררים; ומהודעות אחיו ואימו של המתלונן. באשר לטענת ההפליה נטען, כי נוכח חלקו המינורי של אלברט במעשים המתוארים – לא הוגש נגדו כתב אישום. כן עמד בא כוח המשיבה על עברם הפלילי של העוררים.

דיון

ראיות לכאורה

ד.(1) לאחר עיון בחומר הראיות חוששני, כי חרף מאמציו של בא כוח העוררים אין בידי לקבל את טענותיו בסוגיה זו. כפי שיפורט להלן, חומר הראיות במקרה דנן עומד באמות המידה שנקבעו לקיומן של ראיות לכאורה (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133 (הנשיא ברק)). במה דברים אמורים?

הראיות כנגד העוררים מבוססות בעיקרן, בראש ובראשונה, על הודעותיו של המתלונן. בהודעותיו מימים 26.7.06, 1.8.06, 2.8.06 מתאר המתלונן בפירוט רב את המעשים המיוחסים לעוררים ולאח בכתב האישום, תוך שהוא מזכיר את שמם. אין חולק על היכרות מוקדמת בין המתלונן לעוררים, ועל כן אין חשש ששמם נזכר לשווא. יצוין, כי בהודעות האמורות חזר המתלונן על דברים שהשמיע באזני השוטר רפי אוחנה (סומן כמסמך ל"ה בתיק החקירה). אכן, קרוב לוודאי שאם יימצא המתלונן בלתי מהימן, יזוכו העוררים. אלא שהטענות הרבות שהעלה בא כוח העוררים בדבר מהימנותו של המתלונן – מקומן בהליך העיקרי ולא בשלב הארכת המעצר: "בדונו בבקשה למעצרו של אדם עד לתום ההליכים אין בית המשפט בוחן שאלות של מהימנות עדים, וכן אין הוא נדרש באופן פרטני למשקלן של העדויות" (בש"פ 8660/05 אבו גאנם נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופטת חיות); ראו גם בש"פ 10251/04 קריאולין נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופטת - כתארה אז - ביניש); בש"פ 7547/06 אבו קווידר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (השופטת ארבל)). דומני, כי אין בהודעות המתלונן פרכות, סתירות ואמירות שאינן מתיישבות עם ההיגיון והשכל הישר ועם חומר אחר שבתיק החקירה, ובוודאי לא כאלה שהן "פרכות מהותיות וגלויות לעין" (כדברי השופטת חיות בבש"פ 8620/05 היזמי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

(2) מעבר לדבריו של המתלונן, בחומר החקירה מצויות עדויות נוספות, התומכות בגרסתו. בהודעתו מיום 26.7.06 מסר המתלונן כי "לפני שבועיים שלוש התקנתי מצלמה שמצלמת את הדירה שלי מבחוץ והמצלמה מחוברת לוידאו ואפשר לראות את זה גם בטלוויזיה" (עמ' 2 שורות 2 - 4). כן מסר כי מצלמה זו תיעדה את הגעת העוררים לדירתו (עמ' 1 שורה 24 - עמ' 2 שורה 2; עמ' 4 שורות 8 - 11). חומר החקירה כולל שתי קלטות וידאו, בהם מתועדים העוררים מגיעים לדירתו של המתלונן. העוררים זוהו בקלטות הן על ידי המתלונן (הודעה מיום 26.7.06 בעמ' 6 שורות 13 - 17) והן על ידי השוטר רפי אוחנה (מזכר שסומן כמסמך י"א בתיק החקירה; ראו גם מזכר מיום 31.7.06 שנושא את הכותרת "זיהוי חשודים בקלטת" – סומן כמסמך י"ב בתיק החקירה). אכן, כטענת בא כוח העוררים, אין הקלטות מציינות את תאריך ושעת התיעוד. ברם, את הנחוץ בהקשר זה יהא על התביעה להוכיח במשפטם של העוררים, ואין בטענה זו כדי לפגוע בראיות לכאורה לעת הזאת.

ואם בכך לא סגי, סבורני כי גם בהודעות אימו ואחיו של המתלונן ניתן לראות חיזוק לגרסתו. כך למשל, מספרת האם (בהודעתה מיום 26.7.06 בעמ' 3 שורה 20 - עמ' 4 שורה 5) בהתייחסה לאישום השלישי כי "שאלתי את יניב (המתלונן - א"ר) מה קרה, והוא אמר שבסטיקר ומני אלופר (העוררים - א"ר) לקחו לו 1000 ₪". אחיו של המתלונן מסר, כי "יניב התקשר אלי ואמר לי שמני ויוסי היו אצלו בבית ואיימו עליו עם נשק, יניב אומר שיוסי הצמיד לו אקדח לרקה והם הפכו לו את הבית ולא מצאו כסף ואז מצאו מפתחות של רכב על השולחן וגם פלאפון והם איימו עליו שיעשה איתם זכרון דברים שהם קנו את הרכב" (הודעה מיום 27.7.06 בעמ' 1 שורות 3 - 6). מובן, שגם על עדויות אלה יהא לצלוח את כור ההיתוך של ההליך העיקרי, אולם, כאמור, בשלב זה ניתן לראות בהן חיזוק לדברי המתלונן.

(3) בהודעתו מיום 30.7.06 טען עורר 1 כי ראה את המתלונן בפעם האחרונה לפני שנה-שנתיים ושאינו יודע היכן הוא מתגורר (עמ' 3 שורות 1 - 7; הודעתו מיום 2.8.06 בעמ' 1 שורות 14 - 15). כן טען שאינו מכיר את מספר הטלפון שלו (הודעה מיום 30.7.06 בעמ' 3 שורות 10 - 11; הודעה מיום 2.8.06 בעמ' 2 שורות 24 - 25). דבריו סותרים את התיעוד בקלטות הוידאו וכן את פלט השיחות של מכשיר הטלפון הנייד שברשותו (מסמך כ"ג בחומר החקירה), לפיו בימים 13.7.06, 17.7.06 בוצעו שיחות ממכשיר זה לטלפון של המתלונן. לאחר שעומת עם תוכנן של קלטות הוידאו טען שהיה זה 'סתם' ביקור וביקש לשמור על זכות השתיקה. בחקירותיו במשטרה (מימים 30.7.06, 2.8.06) שמר העורר 2 על זכות השתיקה ולא ענה לשאלות החוקרים. לדידי, באמירת אי אמת על-ידי העורר 1 ובכך שהעוררים שמרו על זכות השתיקה ולא סיפקו גרסה חלופית, יש כדי לתמוך בקיומן של ראיות לכאורה בערר דנן (ראו בש"פ 3020/03 חסון נגד מדינת ישראל (לא פורסם) (השופטת פרוקצ'יה); בש"פ 911/06 ביטון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (השופט ג'ובראן)).

(4) לא למותר לציין כי ברשות העוררים נתפסו חפצים, השייכים למתלונן, ושכנטען נלקחו מדירתו. כך, ברשות עורר 2 נתפס מכשיר הטלפון של המתלונן (ראו מזכר מיום 27.7.06 (מסמך ח בתיק החקירה) לפיו "בבדיקות מכשיר הנוקיה שנתפס על מני אלופר (עורר 2) הוברר כי מספר הברזל שלו ... התואם למכשיר שנגנב מהמתלונן יניב"). בנוסף, בקבוקי הבושם של המתלונן נמצאו בדירתם של העוררים. בדיון נטען, כי המתלונן נתן את מכשיר הטלפון שלו לעורר 2 וכי בקבוקי הבושם נמצאו בדירת העוררים כיוון שהמתלונן שהה שם קודם לכן. טענות אלו יתבררו בוודאי במהלך המשפט, אולם אין בהן לכאורה בשלב זה כדי להפריך את גרסת המתלונן.

(5) לא אוכל לקבל גם את שאר טענות העוררים בהקשר הראיות. כך, למשל, בהודעתו מיום 31.7.06 מסר אברהם אלמוזלינו, שכנו של המתלונן, כי אינו זוכר את ביקורם הראשון של העוררים בביתו של המתלונן. זאת, אף שלדברי המתלונן הוא היה עד לביקור זה ואף נכנס במהלכו לדירתו (הודעה מיום 26.7.06 עמ' 6 שורות 2 - 3; בקלטות הוידאו מונצח ביקור של אדם נוסף, אולם לא ברור האם מדובר בשכן - א"ר). הסבר אפשרי להתנהגותו של אלמוזלינו ניתן למצוא במזכר שרשם רס"ר עידן מליח, ובו נאמר "היום נכחתי בחקירתו של אברהם אלמוזלינו. כאשר נשאל שאלות לגופו של אירוע אבי החל להילחץ, נראה מבוהל הזיע ונע בחוסר נוחות. הוא ביקש שלא נסבך אותו" (סומן כמסמך י בתיק החקירה). כך או אחרת, אין בשתיקת השכן כדי לשמוט את הבסיס מתחת למסקנה, כי כנגד העוררים קיימות ראיות לכאורה.

(6) אשר למחדלי החקירה הנטענים; מקומן של טענות העוררים כנגד הפגמים שנפלו בחקירתם יהא במסגרת הדיון במשקלן של הראיות השונות (ראו בש"פ 6466/06 עקול נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)).

(7) דומני, כי מכלול הנתונים שהוצג לעיל מעמיד תשתית ראייתית לכאורית מספקת בעניינם של העוררים.

עילת מעצר

ה.(1) אשר למסוכנות: עבירות האלימות הפכו, למרבה הצער, לשיגרה במקומותינו. אין צורך להכביר מלים על הסכנה הטמונה בהן: "בעבירה של סחיטה באיומים גלומה, מעצם טבעה ואופייה, מסוכנותו של הנאשם ... מעשים כאלה מטילים מורא נורא על הקורבן, שכל ימיו ולילותיו מתיירא הוא מכל עלה נידף" (בש"פ 7464/00 אגרונוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופט טירקל)). דברים אלה יפים שבעתיים כאשר המדובר בעבירות שוד וסחיטה בכוח המיוחסות לעוררים. ואכן, לא בכדי קבע המחוקק כי אישום בעבירות הללו מקים חזקת מסוכנות סטטוטורית (ראו סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996; להלן חוק המעצרים). משנקבע כי קיימות ראיות לכאורה, לא נסתרה החזקה הקבועה בחוק. עילת המסוכנות קמה.

(2) עברו הפלילי של עורר 1 (בן 25) עשיר ומונה חמש הרשעות קודמות (האחרונה מיום 15.12.04) בעבירות שונות, הכוללות איומים, היזק לרכוש, תקיפה, תקיפת שוטר, פריצה, גניבה, הפרת הוראה חוקית ועוד. לחובתו של עורר 2 (בן 23) נזקפות חמש הרשעות (האחרונה מיום 1.6.05) בעבירות פריצה, החזקת נשק שלא כדין, החזקת סכין למטרה לא כשרה, בריחה ממשמורת חוקית, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, גניבת רכב, נהיגת רכב ללא רישיון והחזקת סמים מסוכנים לצריכה עצמית. קדמו לכך שני תיקים שבהם נגזר דינו ללא הרשעה. בכך יש בוודאי כדי להוסיף נדבך נוסף למסוכנות הנשקפת מהם, בעבריינות שראשיתה בהיותם קטינים.

(3) לא זו אף זו, דומה כי בעניינם של העוררים קמה גם העילה הקבועה בסעיף 21(א)(1) לחוק המעצרים, שעניינו שיבוש הליכי משפט והשפעה על עדים. די אם אציין, כי ביום 1.8.06 פנה המתלונן למשטרה בבקשה "לבטל את התלונה שהגשנו כנגד האחים אלופר ויוסי בסטיקר ... הם יתנקמו בי ... אני מרגיש פחד כל הזמן אתה פשוט לא מכיר מספיק את האנשים האלה" (עמ' 1 שורות 2 - 4; 23 - 26). דברים ברוח זו נשמעו גם מפי אימו של המתלונן בהודעתה מאותו יום: "מאז שאני והבן שלי הגשנו תלונה ... אני לא ישנה בלילות ... הגעתי למסקנה שאני לא מוכנה לסכן את בני יניב" (עמ' 1 שורות 2 - 3; 9 - 10). ראו גם הדברים שנאמרו על עדות שכנו של המתלונן בסעיף ד(5) דלעיל וכן הדברים שהשמיע המתלונן בנוגע לעריכת עימות בינו לבין העוררים (הודעה מיום 1.8.06 בעמ' 6 שורות 5 - 7). חוששני, כי שחרור העוררים בשלב זה מקים חשש ממשי להשפעה על עדותם של יתר המעורבים בפרשה.

(4) בנסיבות אלו, לא מצאתי כי שגה בית המשפט קמא בציינו כי "לא ניתן יהיה למנוע את מסוכנות המשיבים באמצעות חלופת מעצר".

על טענת האפליה

ו.בטרם חתימת הדברים, אדרש לטענת האפליה שהועלתה על-ידי העוררים: הם טענו כזכור, כי קיימת אפליה בלתי מוצדקת בינם לבין אלברט, אשר כנגדו לא הוגש כתב אישום כלל. בהודעה מיום 1.8.06 (עמ' 3 שורות 1 - 2) מוסר המתלונן "אני יודע שגם אלברט נסחט על ידם (הכוונה לעוררים - א"ר)", וכי במהלך האירוע ישב אלברט בצד ולא עשה דבר (עמ' 3 שורות 4 - 5, 17 - 18; עמ' 4 שורות 23 - 24; ראו גם הודעתו מיום 2.8.06 בעמ' 1 שורות 21 - 23). נוכח דברים אלה, צדק בא כוח המשיבה בציינו כי קיימת הבחנה מוסברת בין העוררים לבין אלברט, הנובעת מהתפקיד שמילא כל אחד מהם, כנטען, במהלך האירוע הראשון (ראו בש"פ 3796/06 רוק נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (השופט ג'ובראן); ראו גם בש"פ 3899/90 תורג'מן נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (המשנה לנשיא אלון). באותו מקרה לא הוגש כתב אישום כנגד שותף לעבירה נוכח עברו הפלילי הנקי של השותף; עוד ראו בש"פ 472/94

סוסן נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופט א' גולדברג), בו לא הוגש כתב אישום כנגד אדם שנזכר באישומים אשר יוחסו לעורר דהתם, כיוון שהמדינה סברה שאין בידה ראיית סיוע לעדות עד המדינה כנגד אותו אדם).

ז.אין בידי איפוא להיעתר לערר.