בש"פ 911/06 גבריאל ביטון נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת בב"ש 3338/05 מיום 15.1.06 (כבוד סגן-הנשיא נ' ממן), לפיה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטים המתנהלים כנגדו.

ביום 20.12.05 הוגש כנגד העורר כתב אישום לבית-המשפט המחוזי בנצרת, המייחס לו עבירות של ייבוא סם מסוכן, לפי סעיף 13 ביחס עם סעיף 19א לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג- 1973 (להלן: הפקודה), בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק); עבירת החזקת סם מסוכן שלא לשימוש עצמי בלבד, לפי סעיף 7(א)(ג) רישא לפקודה בצירוף סעיף 29 לחוק ועבירת החזקת סם מסוכן לצריכה עצמית, לפי סעיף 7(א)+(ג) סיפא לפקודה.

לפי הנטען בכתב האישום, עובר ליום 30/11/05 נשלחה אל העורר, מברזיל לישראל בדואר אוויר, חבילה ובה סם מסוכן מסוג קוקאין במשקל של כ-96.5 גרם (להלן: הסם). החבילה נשלחה אל כתובת מגוריו בקריית שמונה, רחוב ששת הימים 37. העורר ידע על משלוח החבילה וציפה להגעתה. ביום 9.12.05 הגיע שוטר המחופש לעובד דואר שליחים (להלן: השוטר) לביתו של העורר, ובידו החבילה ולאחר שאיש לא היה בבית, השאיר על גב הדלת הודעה על קבלת דבר דואר ומספר טלפון ליצירת קשר. ביום 13.12.05, התקשר העורר לשוטר בסוברו, כי הוא מדבר עם עובד דואר שליחים והשניים תיאמו שהשוטר יביא את החבילה למקום בשם "בגט חן" בשעה 18:37. כשהגיע השוטר למקום לבוש במדי עובד, ניגש אליו העורר, הזדהה, ביקש את דבר הדואר וחתם על טופס. בשלב זה עצר השוטר את העורר. בנוסף לאמור, נטען בכתב האישום, כי העורר החזיק בביתו שבכתובת הנ"ל, סם מסוכן מסוג חשיש, במשקל 1.16 גרם.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

ביום 15.1.06 קיבל בית-המשפט המחוזי בנצרת (כבוד סגן הנשיא נ' ממן) את הבקשה, בקובעו, כי נראה שיש מקום לקבוע, כי תשתית הראיות כנגד העורר טובה לכאורה להוכחת האישומים כנגדו וכי בנסיבות המקרה, חלופת מעצר לא תשיג את מטרת המעצר.

מכאן הערר שבפני. בערר, טוען בא-כוח העורר, כי הוא איננו מופנה כנגד קיומה של עילת מעצר, אלא כנגד קביעותיו של בית-המשפט המחוזי, לפיהן מתקיימות ראיות לכאורה בכלל או ראיות המצדיקות מעצר. לחילופין, טוען בא-כוח העורר, כי שגה בית-המשפט בקובעו, כי הראיות כנגד העורר הינן בעלות עוצמה עד כדי מעצרו עד תום ההליכים וכי יש להורות על שחרורו ממעצר בתנאים מגבילים.

מנגד , תומכת באת-כוח המשיבה את יתדותיה בהחלטת בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את הערר.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר ובהחלטת בית-המשפט המחוזי ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להידחות.

החלטתו של בית-המשפט המחוזי הינה מנומקת ומבוססת היטב ולא מצאתי כל מקום להתערב בה. המעשים המיוחסים לעורר הינם חמורים ביותר, אשר יש בהם בכדי ללמד על המסוכנות הנשקפת ממנו ומהותם אף יוצרת חשש סביר ששחרורו ממעצר יביא לפגיעה בביטחון הציבור.

בצדק קבע בית-המשפט המחוזי, כי התשתית הראייתית כנגד העורר טובה דיה להוכחת האישומים המיוחסים לו. השם אשר היה רשום על החבילה היה דומה עד כדי הטעיה לשמו של העורר, אולם לא זהה לגמרי. לכאורה מדובר בשם אחר, אך אם תוסר הנקודה שבין שתי המילים הראשונות הרשומות, יתקבל השם "גבריאל" ושם המשפחה הוסווה כ"בריטו" במקום "ביטון". כמו-כן, נראה, כי הוספת השם DOS SANTOS לשמו של השולח נועדה ליצור רושם שמדובר בברכת חג מולד, במטרה לערפל את הרושם, כך שיראה, כי מדובר באדם השולח לבן משפחתו בישראל איגרת ברכה לחג. כמו-כן, הכתובת הרשומה על גבי החבילה היא כתובתו של העורר ובכך אין ספק.

כפי שקבע בית-המשפט המחוזי, אף לי נראה, כי המסקנה היא, שהחבילה הייתה מיועדת לעורר, למרות שהוא מכחיש זאת. נראה, כי כל אדם אחר שאין לא מה להסתיר, היה בוחר לשתף פעולה עם המשטרה ומנסה להסביר מי יכול היה לשלוח לו חבילה שכזו, אשר שוויה מוערך בעשרות אלפי שקלים. במקום זאת, בחר העורר לשמור על זכות השתיקה באופן תמוה ובלתי מוסבר. יצוין, כי הלכה היא, כי שתיקתו של חשוד בחקירה מהווה חיזוק לראיות התביעה, שכן אמנם זכותו של חשוד לשתוק בחקירה, אולם חשוד איננו יכול במקביל גם לשתוק וגם לטעון, כי שתיקתו איננה מסבכת אותו. בנוסף, העובדה, כי העורר נשמע מדבר עם אחותו בזמן החיפוש בבית, כאשר הוא מנחה אותה לומר, שאם ישאלו אותה על המעטפה, היא "איננה יודעת כלום", מעידה על כך שהעורר סבר, כי דבר הדואר הוא סכנה שיש להרחיקה מעליו.

יתרה מזאת, בכל הנוגע לעילת המעצר נראה, כי העורר לא הצליח להפריך את חזקת המסוכנות הנשקפת עליו, וזאת במיוחד לאור עברו הפלילי, אשר כולל עבירות סמים בעטיין אף ריצה עונש מאסר וכן הרשעות קודמות בגין עבירות כגון שוד מזוין, קבלת דבר במרמה, תקיפה, איומים, ועוד.

אשר-על-כן, הערר נדחה.