בש"פ 6222/06 נעים אליהו נ. מדינת ישראל

1.זהו ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט צבן ), בב"ש 6520/06, מיום 27.6.06, בה הורה על מעצר העוררים עד תום ההליכים.

2.בכתב האישום המתוקן, שהוגש נגד העוררים ושמונה אחרים, הואשמו העוררים בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, סחר בנשק, רכישת נשק, תחמושת ואבזר נשק, וכן בעבירה של הובלת נשק, תחמושת ואבזרי נשק. על פי כתב האישום, באמצע חודש אפריל 2006, העוררים ושלושה נאשמים אחרים בפרשה (להלן - הקבוצה הירושלמית ), קשרו קשר לרכוש כלי נשק, תחמושת ומתאמים למשתיקי קול מארבעה אחרים (להלן - הקבוצה הנתנייתית ). ביום 27.4.06, או בסמוך לכך, השיגו אנשי הקבוצה הנתנייתית תת-מקלע מסוג "עוזי", מתאם משתיק קול לעוזי ומחסנית טעונה בכדורים, ושני מתאמים לכלי ירייה אחרים. באותו יום, בשעה 20:30 לערך, הורו חברי הקבוצה הירושלמית לאדם נוסף, ערן בן מיכאל (להלן – השליח ), להגיע לנתניה כדי לקבל את אמצעי הלחימה מאלון בכר (הנאשם 9) ולהובילם לירושלים. השליח ואדם נוסף, בשם שי אבו (להלן – עד המדינה ), נעצרו על ידי המשטרה בדרכם חזרה לירושלים, כשאמצעי הלחימה ברכבם.

יצויין כאן, כי המשיבה גורסת (אף שאין לכך אזכור בכתב האישום), כי הקבוצה הירושלמית נזקקה לאמצעי הלחימה בשל ניסיונות הפגיעה באחד מחבריה, אליהו אריש (הנאשם 1).

3.עם הגשת כתב האישום, הגישה המדינה לבית המשפט המחוזי בקשה להורות על מעצרם של העוררים והנאשמים האחרים בפרשה, עד תום ההליכים נגדם. בעניין חלק מהנאשמים, והעוררים בכללם, נתגלעה מחלוקת בשאלת קיומן של ראיות לכאורה. זאת משום שהראיות שבתיק החקירה הן נסיבתיות, בהיותן מבוססות על האזנות לשיחות טלפוניות (ועיקובים), אשר בהן לא נזכרות באופן מפורש מילים המתייחסות לנשק או לכל אמצעי לחימה אחר. המשיבה טענה כי למרות שמדובר בראיות נסיבתיות, התמונה ההגיונית והשלמה היחידה, העולה מתמלילי השיחות בין הנאשמים, היא כי חברי הקבוצה הירושלמית קשרו קשר לרכוש אמצעי לחימה ושלחו את השליח לחברי הקבוצה הנתנייתית לקבל את הנשק. "תמונה" זו, טענה המשיבה, הושלמה כשנתפס השליח עם הנשק באמתחתו. התמונה מלמדת, לטענתה, על מהלך הדברים והתרחשותם, כלהלן: החל מיום 19.4.06 התקיים רצף של שיחות רבות בין הנאשמים השונים בפרשה, שעניינן העברת דבר מה מידי הקבוצה הנתנייתית לידי הקבוצה הירושלמית. ה"דבר מה" שעליו דיברו אינו מבואר באף אחת מן השיחות. לעתים קוראים הנאשמים לדבר זה "שיק". בשיחות רבות נשוא העסקה אינו אלא "הזה". לפעמים הוא מורכב מחלקים, וניתן לפירוק והרכבה. המשיבה טענה כי מהשיחות עולה, שהירושלמים כועסים על כך ששילמו על ה"דבר" אשר מסירתו להם מתעכבת, למרות ששלחו שליחים מספר פעמים כדי לקחתו. באותה עת, נצפה אחד מחברי הקבוצה הנתנייתית נכנס למחרטות באזור התעשייה בנתניה. לבסוף, לאחר שהשיגו הנתנייתים את הדבר, ביקשו מהירושלמים כי ישלחו מישהו לאסוף אותו. הירושלמים שולחים את השליח, אשר נעצר לאחר מכן, יחד עם עד המדינה, כשאמצעי הלחימה ברכבו. לאור כל אלה, כך המשיבה, התברר בדיעבד כי ה"דבר" המוזכר בשיחות אינו אלא הנשק ואמצעי לחימה אשר היו מיועדים לעבור מהקבוצה הנתנייתית לירושלמית. לטענת המשיבה, מסקנה זו מתחזקת לאור שתיקתם של העוררים בחקירתם במשטרה.

העוררים, טענו לעומתם, כי הראיות חסרות מאד, וכי ניתן לפרש את העולה מן השיחות בצורה שונה.

4.בית המשפט המחוזי, בהחלטה מפורטת ומנומקת כדבעי, קבע כי ישנן ראיות לכאורה בעלות עוצמה מספקת להרשעת העוררים שלפניי בעבירות המיוחסות להם. בית המשפט קיבל את גישת המדינה לפיה תפיסת הנשק ברכבו של השליח אכן משלימה ומבהירה את התמונה העולה מהראיות הנסיבתיות. ובלשונו של בית המשפט המחוזי (כבוד השופט צבן ):

"תפיסת הנשק בידי השליח, מהווה אבן בוחן גם לעצמת הראיות. ההסברים האפשריים מתנפצים אל מול עובדה מוצקה – השליח עם הנשק. לפיכך, מקום שיש ראיות הקושרות מי מהמשיבים לאותו שליח, יש גם ראיות בעלות עצמה מספקת להרשעה" (שם, בפסקה 27).

ביחס לעורר 1 קבע בית המשפט, כי מתמלילי השיחות עולה שהוא היה מעודכן בכל פרט ומגע עם הקבוצה הנתנייתית, כי עסק באופן אינטנסיבי בעניין ה"שיק" והעיכוב שנגרם על ידי הקבוצה הנתנייתית, וכי משעה שהודע לו כי נשוא העסקה מוכן עסק בקידום הוצאתה לפועל. כך קבע בית המשפט גם ביחס לעורר 2, חבר הקבוצה הירושלמית המתגורר בנתניה, שהיה בקשר רצוף עם הקבוצה המקומית. העורר 2 התרעם כאשר למד על העיכוב בעסקה, ומשהודע לו כי ה"זה" מוכן אמר כי "ישלח מישהו". בהתקיים הראיות לכאורה, קבע בית המשפט כי קיימת בעוררים מסוכנות סטטוטורית, אשר לא ניתן לאיינה בחלופת מעצר, בין היתר בשל ההרשעות הקודמות שמאחורי כל אחד מהם.

5.בערר המפורט והמנומק שהגישו, תוקפים העוררים את החלטתו של בית משפט קמא וקביעותיו. להלן אביא את עיקרי טענותיהם. ראשית, טוענים העוררים, כי השיחות עליהן מסתמכת המשיבה אינן מציגות את התמונה המלאה, וכי היא מתעלמת משיחות אחרות אשר אינן עולות בקנה אחד עם תפיסתה את האירועים. שנית, טוענים הם, כי המשיבה גורסת שהנשק נרכש על ידי העוררים בשל הניסיונות לפגוע באליהו אריש, בעוד שבכתב האישום אין התייחסות למטרת רכישתו של הנשק או למניע שעומד מאחורי רכישתו. שלישית, לטענתם, בית משפט קמא טעה כשאימץ את עמדת המדינה, לפיה, מתפיסת הנשק ברכבו של השליח, יש להסיק את תוכנן הפלילי של השיחות, הגם שניתן להעניק פרשנות אחרת לנאמר בהן. העוררים מצביעים על כך, כי כל שבידי המשיבה הן ראיות נסיבתיות. להמחשת טענה זו הגישו העוררים תמלילי שיחות נוספות, שלדעתם, מערערים את טענות המשיבה. בין שיחות אלו, מצויות שיחות שנערכו לפני תחילת הפרשה, ומהן ניתן ללמוד, לדבריהם, שהעוררים התבטאו בעסקיהם השוטפים בדרך זהה לזו שבשיחות שהמשיבה בחרה להגיש. חיזוק לטענתם מוצאים העוררים גם בעובדה, כי עד המדינה לא שמע מהשליח, חברו הטוב, דבר הקושר את העוררים לרכישת הנשק. העוררים מוסיפים וטוענים, כי אין ראיות הקושרות אותם לאותו שליח (בעניין שליחותו), וכי העורר 2 כלל לא מכיר את השליח. רביעית, העוררים מפנים לתוכן השיחות אשר נערכו ביניהם בימים שלאחר תפיסת הנשק. בשיחות אלו הביעו פליאה על הימצאותו של נשק ברשות השליח, ולא הראו כל סימן מצוקה בעקבות מעצרו. לטענתם, התנהלות זו מעידה על כך שאינם קשורים לעניין כלל. לסיכום, טוענים העוררים, כי עוצמת הראיות נגדם נמצאת ב"מדרג כה נמוך", עד כי אינה מספקת למעצרם, והם מבקשים אפוא להורות על שחרורם לחלופת מעצר.

המשיבה, מנגד, מפנה לתמלילי השיחות וטוענת כי שתיקת העוררים בחקירותיהם מחזקת את ראיותיה. את התנהגות העוררים לאחר שנודע להם כי השליח נעצר עם הנשק, מסבירה המשיבה במודעותם לכך שהיו נתונים תחת האזנה.

6.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בתמלילי השיחות, באתי למסקנה כי דין הערר להידחות. ראשית דבר, לא ראיתי צורך להידרש להימנעות התביעה לציין בכתב האישום את המניע לרכישת הנשק. זאת, משום שגם ללא התייחסות למניע, מצויות בידי התביעה ראיות מספקות לביסוס ההחלטה בדבר מעצר העוררים עד תום ההליכים. אמנם, מדובר בראיות נסיבתיות, שלצורך הרשעת נאשם על פיהן נדרש כי המסקנה המפלילה המוסקת מהן תגבר באופן ברור והחלטי על כל תזה חלופית אחרת, ועליה להיות המסקנה ההגיונית היחידה שניתן להסיק בנסיבות העניין (ע"פ 6167/99

בן שלוש נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(6) 577, 857). ואולם, "תזה חלופית" שכזו צריכה לבוא מצד הנאשם:

"אם הנאשם מציע הסבר תמים, שאינו תיאורטי או מרוחק, אלא הסבר סביר המתיישב עם חפותו, לא יהיה די בראיות הנסיבתיות לשם הרשעתו" (ע"פ 11541/05

ענקרי נ' מדינת ישראל , ניתן ביום 21.8.06).

בענייננו, התמונה הכוללת שמצטיירת יוצרת תשתית של ראיות לכאורה, בעוצמה הדרושה למעצר עד תום ההליכים. אכן, ניתן לייחס פרשנויות אינסוף לנאמר בכל אחת מהשיחות. אך מכל השיחות יחדיו, עולה תמונה לפיה עמדת המשיבה גוברת, בשלב זה, בהעדר הסבר "תמים" ו"סביר" כלשהו מצד העוררים עצמם. אתעכב בקצרה על כמה שיחות עיקריות המחזקות מסקנה זו. בשיחתו עם חבר בקבוצה הנתנייתית בערב מעצרו של השליח, דווח לעורר 1 כי "הכל מוכן". בתגובה לכך, אמר העורר 1 "אני אשלח פה ילד מכאן" (שיחה 42), ולאחר מכן הוא הזמין את ערן בן מיכאל (השליח) לבוא אליו (שיחה 43). אחר כך התקשר העורר 1 לנתנייתים לברר האם "הכל בסדר" עם "החבר", ובתגובה נמסר לו כי "מטפלים בו" (שיחה 52). באותו ערב, התקשר איש הקבוצה הנתנייתית לעורר 2 ומסר לו כי הכל מוכן, וכי "אתם יכולים לבוא" (שיחה 47). בתגובה, שאל העורר 2 "לשלוח מישהו?", והנתנייתי השיב בחיוב (שם). שיחה זו מתווספת לשיחות אחרות שבהן הביע העורר 2 עניין רב במימוש העסקה, ואף הגיב בזעם כאשר זו התמהמהה (שיחה 37). זאת ועוד, טענת העורר 2 לפיה אינו מכיר כלל את השליח, אינה מתיישבת עם דבריו לאחר המעצר (שיחה 59), עת שאל את העורר 1: "מה, עצרו את ערן ... "? ועוד זאת: השליח סיפר לעד המדינה, לפני יציאתם לנתניה, כי הולכים להביא "שיק". זוהי, כזכור, אחת ממילות הקוד שאנשי החבורה השתמשו בה בשיחותיהם. עם תפיסת הנשק בידי השליח, פוענחה אפוא מילת קוד זו כמתייחסת לנשק.

חיזוק למסקנתי האמורה תימצא לנו גם בעובדה כי בשיחות שהתנהלו בערב המעצר בין העוררים לבין חברי הקבוצה הנתנייתית, נודע תפקיד מרכזי לאלון בכר, שלגביו הייתה הסכמה על קיומן של ראיות לכאורה כי הוא זה אשר סיפק לשליח את אמצעי הלחימה שנתפסו (ראו פסקה 4 להחלטת בית המשפט המחוזי, וכן שיחות 42, 45, 46, 47).

שתיקת העוררים בחקירותיהם יש בה אף היא כדי לחזק את המסקנה שאליה הגעתי (למשמעותה של שתיקה בחקירה כראיה, ראו בש"פ 911/06 ביטון נ' מדינת ישראל , ניתנה ביום 26.2.06). העוררים טוענים כי אין לזקוף את שתיקתם לחובתם, משום שהועמדו במצב לא הוגן, בו כל דבר שהיו אומרים היה בהכרח נסתר על ידי חבריהם, בשל מספרן הרב של השיחות שנערכו ביניהם ובשל הזמן שחלף מעת מהקלטתן. אין בידי לקבל טענה זו. זאת, משום שנימוק זה אינו רלבנטי כלל לשאלות שאינן קשורות לשיחות המוקלטות - כגון השאלה שהוצגה לעורר

1, האם הוא מכיר את השליח, או השאלה שהוצגה לעורר 2 לגבי קשריו עם אותו שליח - אשר גם עליהן מיאנו העוררים לענות.

7.שוכנעתי כי לא ניתן במקרה זה להשיג את מטרות המעצר בדרך חלופית, שפגיעתה בחירותם של העוררים תהא פחותה. כל כך, בשל מסוכנותם הרבה, כפי שזו נלמדת ממהות העבירות המיוחסות להם ומקופת ההרשעות המכבידה שכל אחד מהם נושא על גבו.

הערר נדחה.