בש"פ 2517/09 אבי אורמן נ. מדינת ישראל

1.

בפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי – מרכז מתאריך 17.3.09, במסגרת תיק עמ"ת 12557-02-09 (כב' השופטת ז' בוסתן ), אשר דחה את עררו של העורר על החלטת בית המשפט השלום בנתניה, מתאריך 26.1.09, במסגרת ב"ש 7257/08(כב' השופטת ח' שניצר-זאגא ) וקבע כי יש ראיות לכאורה כנגד העורר לביסוס העבירה המיוחסת לו בכתב האישום של קשירת קשר לפשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן:

החוק ) ולפיכך הורה לעוצרו עד תום ההליכים המתנהלים נגדו.

העובדות הצריכות לעניין

2.

כנגד העורר ו-5 אחרים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של קשירת קשר לפשע (החזקת נשק שלא כדין) בניגוד לסעיף 499(א)(1) לחוק. על-פי האמור בכתב האישום תכנית הקשר היתה כדלקמן: נחשונוב (להלן: נאשם

3 ) יספק נשק לאבוטבול (להלן: נאשם 1 ), אבוטבול יעביר את הנשק ללביא (להלן: נאשם

2 ), או למי מטעמו ונאשם 2 יחזיק בנשק, כאשר כל זאת בידיעתם ומעורבותם של קובליוב (להלן: הנאשם 6 ) והעורר שבפנינו . הקשר נלמד מ-16 שיחות טלפון המפורטות בכתב האישום, שנקלטו בהאזנות סתר, בין התאריכים 3.12.08 ועד 8.12.08. בשיחות הטלפון מעורבים כל הנאשמים, כולל העורר, ועל-פי הנטען, עולה מהן, כי כל הנאשמים משוחחים על נושא אחד, אשר פרטיו בידיעתם המלאה של הנאשמים. לטענת המשיבה, הנושא הוא העברת הנשק מהנאשם 3 לנאשם 1 וממנו לנאשם 2, או לעורר.

3.

במקביל להגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים בעניינו. בית משפט השלום הנכבד קיבל את בקשת המדינה, והורה על מעצרו של העורר, תוך שדחה את טענות העורר להעדר ראיות לכאורה כנגדו. בית המשפט ביסס קביעתו בדבר קיומן של ראיות לכאורה כנגד העורר על שיחות הטלפון שביצע העורר וקבע כי על-אף שהמילה "נשק" לא הוזכרה מפורשות בשיחות הטלפון, הרי שממכלול חומר החקירה, לרבות ההקלטות והתמלילים של האזנות הסתר, זיהוי קולות הדוברים, מספרי הטלפון למכשירים, אופן ההתקשרות, סגנון הדיבור ותוכנו, רצף האירועים על-פני ציר הזמן, אזכור אותו סוג נשק שנתפס אצל הנאשם 1 (עם כדור בבית הבליעה, משתיק קול וכדורים נוספים) – יוצרים את התשתית העובדתית הלכאורית בבסיס כתב האישום בהתאמה לסעיפיו. בית המשפט השלום קבע עוד ביחס לכל הנאשמים כמכלול, כי טיב העבירה, נסיבות ביצועה, עברם של הנאשמים והעדר הסבר לראיות שהוצגו כנגדם – מחזקת את המסוכנות הנשקפת מהם, ובצירוף לחשש לשיבוש הליכים – קמה עילת מעצר. באשר לחלופת מעצר – בית המשפט השלום הנכבד התייחס לכל נאשם באופן ספציפי וקבע כי העורר, שהיה ממילא נתון בעת ביצוע העבירה המיוחסת, בתנאי מעצר בית חלקיים בגין עבירה אחרת – ישוחרר בתנאי מעצר בית מלא, תוך הכבדת תנאי השחרור והוספת איזוק אלקטרוני. על החלטה זו ביחס לעורר (ולנאשמים 2 ו-3, אשר גם לגביהם החליט בית המשפט השלום על חלופת מעצר) עררה המשיבה ובתאריך 27.1.09 הורה בית המשפט המחוזי מרכז הנכבד (כב' השופט מ' יפרח ) כי שירות המבחן יכין תסקיר חלופת מעצר בעניינם וסמוך לאחר הגשתו, יערוך בית המשפט השלום דיון נוסף בעניינם.

בתאריך 25.2.09, לאחר שנתקבלו התסקירים בעניינם ונוכח העובדה כי תסקירים אלו לא המליצו לשחרר את הנאשמים לחלופת מעצר, הורה בית המשפט השלום הנכבד על מעצרם של העורר וכן של הנאשמים 2 ו-3 עד תום ההליכים המשפטיים שמתנהלים נגדם.

4.

על החלטתו זו של בית משפט השלום הנכבד הגיש העורר ערר לבית המשפט המחוזי – מרכז, אך עררו נדחה (כב' השופטת ז' בוסתן ). בית המשפט המחוזי הנכבד ציין כי לא נפלה כל טעות בהחלטתו של בית משפט השלום וכי הדרך שבה בחן את טענות העורר כנגד טיב הראיות היתה ראויה. לפיכך, בית המשפט המחוזי הנכבד בחר לאמץ את קביעת בית משפט השלום לפיה מתקיימת כנגד העורר תשתית ראייתית לכאורית, שדי בה על-מנת להורות על מעצרו עד תום ההליכים.

5.

מכאן הערר שבפני, במסגרתו מבקש העורר כי בית משפט זה יורה על שחרורו, בתנאים ששהה בהם טרם מעצרו הנוכחי.

טענות העורר

6.

ב"כ העורר טוען כי שגה בית המשפט קמא כאשר קבע כי ישנן ראיות לכאורה כנגד העורר. לשיטתו, כל מעורבותו של העורר מסתכמת בשיחת טלפון אחת בין מרשו ובין הנאשם 2 וזו אינה מבססת ראיות לכאורה. ב"כ העורר ממשיך וטוען, כי גם משיחה זו אין כדי ללמוד שנושא השיחה הינו נשק. לגישתו, השיחה התנהלה לגבי חפץ הקשור לדודו של העורר, שהתבקש לפני כחצי שנה. עוד טוען ב"כ העורר, כי שגה בית המשפט המחוזי הנכבד כאשר לא התייחס לכך כי האישום היחיד בכתב האישום הקשור לעורר הינו סעיף 18 בלבד שאין בו כל הקשר למהלך הדברים, כפי שהם עולים מיתר הסעיפים הכלולים בכתב האישום. לבסוף טוען ב"כ העורר, כי בניגוד ליתר החשודים בפרשה, כלל לא ברור מה היה תפקידו של העורר בקשירת הקשר וכי משיחת הטלפון עליה נסמכת המשיבה – לא ניתן ללמוד כי יש לו חלק באירוע בו מדובר ואשר ההשתתפות בו מיוחסת לו.

טענות המדינה

7.

ב"כ המדינה טענה בפני כי לא ניתן לקרוא את תמליל השיחות שביצע העורר, מבלי לדון בהקשרם. לדידה, ברי שכל הדוברים בשיחות הטלפון מבינים היטב על מה מדובר וכין אין מדובר בשיחות תמימות. לטענת המדינה, העורר הוכיח את מעורבותו בפרשה בכך שטלפן לאדם שעל-פי תכנית הקשר היה אמור לספק את הנשק לנאשם 2 ואף גער בו כאשר זה התעכב בהעברת הנשק. עוד הוסיפה ב"כ המדינה, כי העורר שינה את גרסאותיו בחקירות באשר לשיחות הטלפון, אשר ניהל עם המשיב 2, כאשר תחילה הכחיש שהיה לו קשר עם הנאשם 2 ולאחר מכן בחקירתו השניה אמר שיכול להיות שביקש מהנאשם 2 דבר מה. באשר לעילת המעצר, ב"כ המדינה טענה כי מדובר בעורר, אשר ביצע לכאורה את המיוחס לו בכתב האישום, כאשר הוא נמצא בתנאי מעצר בית בשל עבירה אחרת המיוחסת לו. עוד טענה ב"כ המדינה כי גם תסקיר שירות המבחן שנערך בעניין העורר מעיד על מסוכנות ולפיכך אין בו המלצה על שחרורו לחלופת מעצר.

דיון והכרעה

8.

לאחר שעיינתי בערר, בחומר החקירה ובתמלילי השיחות שהונחו בפני וכן שמעתי את טיעוני באי-כוח הצדדים, נחה דעתי כי דין הערר – להידחות .

9.

באשר לשאלת קיומן של ראיות לכאורה, אני סבור כי במכלול שבפנינו, התמונה הכוללת שמצטיירת יוצרת תשתית של ראיות לכאורה, בעוצמה הדרושה למעצר עד תום ההליכים. אכן, ניתן לייחס פרשנויות שונות לנאמר באותה שיחת טלפון "מפלילה" המיוחסת לעורר, אך בשלב זה מההקשר של כל השיחות יחדיו עולה תמונה הנוטה לעמדת המדינה, זאת בהעדר הסבר חלופי סביר כלשהו מצד העורר . אמנם, מדובר בראיות נסיבתיות, שלצורך הרשעת נאשם על פיהן נדרש כי המסקנה המפלילה המוסקת מהן תגבר באופן ברור והחלטי על כל תזה חלופית אחרת, ועליה להיות המסקנה ההגיונית היחידה שניתן להסיק בנסיבות העניין (ע"פ 6167/99 בן שלוש נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(6) 577, 857; בש"פ 6222/06 אליהו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.8.06)), אולם תזה חלופית שכזו צריכה לבוא מצד הנאשם:

"אם הנאשם מציע הסבר תמים, שאינו תיאורטי או מרוחק, אלא הסבר סביר המתיישב עם חפותו, לא יהיה די בראיות הנסיבתיות לשם הרשעתו" (ע"פ 11541/05 ענקרי נ' מדינת ישראל , לא פורסם, 21.8.06).

ראו עוד: בש"פ 2290/09 טיירי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.4.09).

אישוש למסקנתי הלכאורית בדבר ידיעתו ומעורבותו של העורר בפרשה ניתן לראות במלל של שיחת טלפון שהתקיימה בין העורר ובין הנאשם 2, שיחה אשר העורר הודה שקיים אותה. בתאריך 8.12.08 בשעה 22:52 הנאשם 2 התקשר לעורר, זאת לאחר שיחה קודמת אותה יזם העורר בה הבטיח הנאשם 2 לעורר כי יחזור אליו. העורר פונה אל הנאשם 2 ושואל אותו: "מה יהיה תגיד לי?", הנאשם 2 עונה לעורר: "מה זה?" העורר מסביר לו: "עם האיך קוראים לזה אחי", הנאשם 2 שואל את העורר: "עם הזה?", העורר ממשיך ואומר: "עם החבר, כן", הנאשם 2 עונה לו: "אהה, בעזרת השם, אל תדאג". העורר לוחץ את הנאשם 2 ושואל אותו: "בעזרת השם, מתי?" והנאשם 2 משיב: " אני מאמין היום, היום, מחר... צריכים להביא לי היום, נראה, אולי מחר אני הולך, אם לא היום, מחר". לאחר מכן העורר ממשיך ואומר: "זה שהם צריכים להביא לך, אני שומע אותו כבר חצי שנה, אחי". הנאשם 2 עונה לעורר: "מה אני אעשה, אבי אחי, אתה חושב שזה תלוי בי?". השיחה ממשיכה להתנהל בין השניים ולקראת סופה אומר הנאשם 2 לעורר: "תשמע, אתה פתאום, אתה פתאום סתם נכנס ללחץ, יום יומיים אחי, מה הלחץ אחי...?". העורר משיב לו: "תשמע כשהלחצתי לא עזר, כשאני לא מלחיץ – לא עוזר, זה לא שאני מלחיץ אחי, זה דבר אחי, שלא צריך לשבת אצל אף אחד, בשביל זה אני מתבאס, אתה מבין?...".

חיזוק נוסף למסקנתי הנ"ל, ניתן ללמוד משיחה נוספת, אשר מתקיימת למחרת היום בין השניים (שיחה, אשר זיהוי הקולות בה נעשה על-ידי החוקר בלבד. מכאן אנו למדים גם שהיו שתי שיחות שהשתתף בהן העורר, ולא אחת בלבד, התומכת לכאורה באישום המיוחס לו, כטענת בא-כוחו). שיחה זו יוזם העורר והשניים מדברים לכאורה על הלוואה כספית. העורר שואל את הנאשם 2: "מה קרה איתי, מה אתה, הכל בסדר?", הנאשם 2 לא מבין לכאורה על מה מדובר ושואל: "מה איתך, מה?". העורר משיב לו: "שהכסף שביקשתי שתביא לי, שתלווה לי". הנאשם 2 עונה: "אהה?". העורר ממשיך ואומר: "הכסף שביקשתי שתביא, שתלווה לי". הנאשם 2 משיב: "נו". העורר שואל אותו: "נו מה? מתי אני מקבל אותו?". הנאשם עונה: "כן". העורר דוחק את הנאשם 2 ואומר: "נו אז יאללה כפרה, אני צריך דחוף ת'כסף הזה". בהמשך שואל הנאשם 2 את העורר: "עם מי אתה?" והעורר עונה לו: "לבד", אז שואל אותו הנאשם 2: "אז מה... איזה כסף, על אתה מדבר חולה נפש". העורר שואל: "איך?", הנאשם 2 מתעקש ושואל: "איזה כסף?" והעורר מגיב: "מה איזה כסף?". הנאשם 2: "אהה?" והעורר עונה: "מה שביקשתי, תגיד לי מה אתה רציני?". רק בשלב זה, מבין לכאורה הנאשם 2 על מה מדובר ואומר לעורר: "אהה, על הזה?" והעורר עונה לו: "פששש וואללק בכבוד שלי, אתה לא זוכר אותי בכלל, אתה מבין. כשאתה מבקש משהו הופכים את העולם בשביל להביא לך, אבל כשאני רוצה משהו, לא שמים פס".

10.

העולה מן המקובץ מלמד כי לכאורה העורר והנאשם 2 משוחחים ביניהם על נושא שהם מנסים להסתיר ממאזין פוטנציאלי, הם משתמשים במילות קוד שונות כגון: "הזה", "החבר" ו"הכסף" על-מנת לתאר את נשוא השיחות ביניהן ועל-מנת לא לחשוף במה מדובר. בנסיבות אלו, לא ניתן לומר כי השניים שוחחו על עניינים תמימים כגון: כסף או רכב, כפי שניסו העורר וחלק מהנאשמים להציג בחקירתם. זאת ועוד, חיזוק נוסף לראיות כנגד העורר ניתן למצוא בחקירתו מתאריך 14.12.08, שם סיפר כי שוחח עם הנאשם 2 בפעם האחרונה לפני "שבוע, שבועיים, שלוש" וכי בשיחותיהם האחרונות לא ביקש מהנאשם 2 דבר. רק לאחר שעומת עם חלק מהקלטות השיחה בינו ובין הנאשם 2, הודה העורר כי הוא שוחח עם הנאשם בתאריך המדובר ואף הודה כי ביקש ממנו דבר מה, אלא שלדבריו הוא אינו זוכר במה היה מדובר. יש לזכור, כי כאשר אנו בוחנים עצם קיומן של ראיות לכאורה, יש לראות "תמונה כוללת באשר לפוטנציאל הראייתי הטמון בחומר החקירה, כלומר, אם קיים סיכוי סביר שמחומר חקירה זה תצמחנה בסוף המשפט ראיות אשר תבססנה את אשמת הנאשם" ( בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ (2) 133, 149-148). תמונה כוללת כזו, ניתן ללמוד לשיטתי מרצף השיחות בין המעורבים בפרשה, סמיכות הזמנים שבין השיחות והשימוש החוזר במילות הקוד, אשר רק המעורבים מבינים את משמעותן (השוו: בש"פ 2290/09 טיירי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.4.2009), שעניינו דומה במספר היבטים למקרה שלפנינו).

11.

באשר לחלופת המעצר הרי שככלל על-מנת לבחון רלבנטיות של חלופה כזו, נדרשת מידת אמון בסיסית בנאשם. במכלול דנא הטענה היא שהעורר ביצע את העבירה המיוחסת לו, כאשר הוא נתון בחלופת מעצר בדרך של מעצר בית חלקי, בגין עבירות אחרות שמיוחסות לו (תיק ב.ש. 1475/08). זאת ועוד, העורר נושא עבר פלילי מכביד הכולל 9 הרשעות קודמות, בין השאר עבירות של נשיאת נשק שלא כדין, סיכון אדם בנתיב תחבורה – בירי, עבירות אלימות, סמים, רכוש ועוד. גם תסקיר שירות המבחן שהוגש לאחרונה בעניינו של העורר בחן את חלופת המעצר שהוצעה על-ידי העורר וקבע כי אין די בה על-מנת לאיין את מסוכנתו. עוד נקבע בתסקיר שירות המבחן כי אין לשחררו לחלופת מעצר וזאת נוכח הסיכון הקיים להישנות ביצוע עבירות נוספות במידה וישוחרר.

12.

סוף דבר: נוכח כל האמור לעיל שוכנעתי כי הראיות לכאורה כאן כנגד העורר עומדות במבחן הלכת זאדה וכי אין מוצדקת פה חלופת מעצר לעורר. לפיכך הערר

נדחה.