בש"פ 2290/09 שגיב טיירי נ. מדינת ישראל

1.

לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ג' נויטל ) בגדרה הוחלט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

רקע והחלטת בית המשפט המחוזי

2.

כנגד העורר, ועוד תשעה אחרים (להלן – הנאשמים האחרים ) הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של נשיאת נשק, תחמושת ואבזר לנשק, החזקת נשק, קשירת קשר לפשע, החזקת נכס חשוד והכנת עבירה בחומרים מסוכנים. על פי עובדות כתב האישום, העורר, ביחד עם הנאשמים האחרים, קשרו קשר עם אדם אחר להיפגש בביתו של אחד הנאשמים האחרים (להלן – הבית ) ולהסליק שם אקדח, משתיק קול וכדורים לאקדח בכוונה לעשות בהם פשע, או עוון. במסגרת הקשר ולשם קידומו, נטען בכתב האישום, הגיעו העורר והנאשמים האחרים לבית כשהם נושאים אקדח טעון במחסנית ובה 8 כדורים ועליו מורכב משתיק קול. המספר הסידורי שעל האקדח הושחת. כמו כן, על פי עובדות כתב האישום נשאו העורר והנאשמים האחרים 11 כדורים לאקדח. כתב האישום מתאר בפרוטרוט מה היה תפקידו של כל אחד מן המעורבים בפרשה ולשם הקיצור נביא להלן רק את הפעולות המיוחסות למשיב, שנטען לגביו שהיה נוכח במהלך האירוע והיה מודע למשמעותו. השמות הנזכרים בפסקה שלהלן מובאים על פי הקיצורים שבכתב האישום (שמם הפרטי, או שם משפחתם של הנאשמים האחרים).

3.

על פי כתב האישום, העורר ונאשם נוסף ישבו ברחבת הבית ובשלב מסוים עזבו את הרחבה אל עבר המקום שבו הסתירו המעורבים בסופו של דבר את הנשק. עת הגיעו אל מקום הסתרת הנשק, שוחחו העורר והנאשם הנוסף עם עוד נאשם ואדם נוסף, כאשר העורר שוחח עם נאשם בשם דרור על הנשק ואף חככו בדעתם, ביחד עם נאשם בשם עלפי ואדם אחר על האפשרות להטמין את הנשק בשיחים שבצד חצר הבית. תוך כדי השיחה הצטרף נאשם נוסף – לירון – לשיחה של דרור ו העורר ואז שני נאשמים אחרים חזרו אל מקום הסתרת הנשק. לאחר זמן מה, נטען בכתב האישום, כי העורר חזר אל הרחבה ביחד עם לירון. לאחר פעולות נוספות לשם הסתרת האקדח, במסגרתן הכינו הנאשמים האחרים מקום להטמנת האקדח, בתוך ג'ריקן, הכניס אדם אחר (שאיננו נאשם בפרשה) את האקדח לג'ריקן, עטף את הג'ריקן במגבת והניחו על הארץ תוך שהוא עוזב את המקום. אחד מהנאשמים האחרים הניח ליד הג'ריקן גרב ובה 11 כדורי אקדח. בעוד האחר מבצע את הפעולה הנ"ל, הגיעו לעברו העורר ונאשם בשם טל

כשפניהם אליו. כשהגיעו העורר ו טל למקום הסתרת הנשק התקרב אליהם הנאשם מולנר ושוחח עמם, בעומדו קרוב מאוד למקום הסתרת הנשק. בהמשך הצטרפו אחרים לשיחה.

4.

עם הגשת כתב האישום התבקש מעצרו של העורר עד תום ההליכים (כמו גם של הנאשמים האחרים). בית המשפט המחוזי הנכבד קבע ביחס לכל הנאשמים, ובהם העורר, כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות להם (להלן – ההחלטה הראשונה ). בית המשפט הנכבד קמא פירט בהחלטתו הראשונה מהן הראיות לכאורה הקיימות ביחס לעורר ולנאשמים האחרים: דו"ח פעולה לגבי תפיסת הנשק; סרטי מצלמות אבטחה שהיו ממוקמות בבית וקלטו את ההתרחשויות המתוארות בכתב האישום; מזכרים ותמונות. חיזוק לראיות אלה מצא בית המשפט הנכבד קמא בכך שהעורר והנאשמים האחרים לא נתנו הסבר במשטרה לנראה בסרטי מצלמות האבטחה. בית המשפט הנכבד קמא צפה בסרטי האבטחה וקבע כי "הסרטים מדברים בעד עצמם, תוך הפעלת שכל ישר והגיון בריא, להוכחה לכאורה של אשמת המשיבים" ( שם , בעמ' 3-2). בית המשפט הנכבד קמא עבר לאחר מכן לפרט, באופן נרחב, את התימוכין שמצא בראיות לכאורה לגבי כל סעיף וסעיף בכתב האישום ומציין כי הנשק והכדורים נמצאו לבסוף במקום הסתרת הנשק על פי הנראה בסרטי האבטחה. בית המשפט הנכבד קמא קבע עוד כי הראיות לכאורה מלמדות כאן על קיום יסודות של עבירת ההחזקה בנשק, שכן לכל אחד מן הנאשמים בפרשה, ובהם העורר, היתה את היכולת להגיע לעשייה פיזית בנשק, ו/או היתה בידו היכולת לקבוע את גורלו הפיזי של הנשק. עוד נקבע כי היתה כאן לכל המעורבים שליטה בלעדית בנשק במשמעותה המשפטית, אשר הופעלה בצוותא על ידי כולם. מעבר לנדרש נקבע כי הראיות לכאורה מלמדות כאן גם על החזקה קונסטרוקטיבית, במשמעותה המשפטית. לגבי העורר, ספציפית, נקבע עוד כי בהודעתו במשטרה מתאריך 1.12.2008, עת הוצגו בפניו סרטי האבטחה וניתנה לו הזדמנות למסור את גרסתו – הוא שתק.

5.

לאחר שנקבע כי קיימות כאן ראיות לכאורה כנגד העורר וכנגד הנאשמים הנוספים ולאחר שהתבקשו תסקירי שירות המבחן, החליט בית המשפט הנכבד קמא כי העורר ייעצר עד תום ההליכים וזאת נוכח מסוכנותו הגבוהה וחלקו בביצוע העבירות. למשיב, בן 32, עבר פלילי מכביד: 7 גזרי דין בעבירות אלימות ורכוש ובעבר הוטלו עליו עונשי מאסר בפועל וכן שני מאסרים על תנאי. כמו כן, "פתוחים" נגדו כעת ארבעה תיקים נוספים. הוא שוחרר ממאסרו האחרון בתאריך 28.11.2007. בית המשפט הנכבד קמא ציין את מסוכנותו הגבוהה של העורר, כפי שהיא נלמדת הן מנסיבות ביצוע העבירה והן מעברו הפלילי המכביד וכן קבע כי קיים קושי ליתן בו אמון ולשחררו לחלופת מעצר. גם תסקירי שירות המבחן שנמסרו בעניינו לא היו חיוביים. בתסקיר הראשון נאמר כי בשים לב לכך שהעורר המשיך לקיים קשרים חברתיים עם גורמים עבריינים גם כאשר נמנע, לדבריו, ממעורבות בעבירות – אין בידי שירות המבחן כלים מקצועיים להעריך את הסיכון הנשקף ממנו. בתסקיר נוסף שהתבקש ובחן מפקחים מוצעים נאמר כי המפקחים המוצעים אמנם מבינים את משמעות התפקיד ומוכנים לקחת אותו על עצמם, אך קצינת המבחן התקשתה להצביע על חלופת מעצר שתאיין את המסוכנות הנשקפת מן העורר, בשים לב לקושי האמור בהערכת מסוכנותו.

6.

כנגד ההחלטה לעצור את העורר עד תום ההליכים מכוון הערר שלפני.

טענות הצדדים

7.

בהודעת הערר המפורטת-עד-מאוד שהגיש ב"כ העורר הוא טען בהרחבה רבה כי טעה בית המשפט הנכבד קמא בקבעו כי קיימות ראיות לכאורה לביסוס העבירות המיוחסות לעורר. בדיון שנערך בפני חזר בו העורר מטיעון זה לצורך הבקשה שבפני ובא-כוחו מיקד את דבריו בטענה כי גם אם נניח לצורך הדיון שקיימות ראיות לכאורה, הרי שהן חלשות . לפיכך לא היה מקום, לשיטתו, להורות על מעצר בפועל ודי היה בחלופת מעצר, בפרט זו שהוצעה על ידי העורר.

8.

עיקר טענת העורר בדבר החולשה בראיות היא כי הראיות הקיימות הן ראיות נסיבותיות וכי התרחיש שאותו אימץ בית המשפט המחוזי הנכבד בעקבות צפייה בסרטי האבטחה איננו התרחיש היחיד האפשרי העולה מחומר החקירה הנ"ל. כאמור, העורר העלה בהודעת הערר טענות רבות בדבר היעדר ראיות לכאורה, ומהן הוא מבקש ללמוד למצער על החולשה בראיות. בהקשר זה, טוען העורר, בין היתר, לגבי התקיימות היסודות הנדרשים לעבירת ההחזקה, כי אין בעובדה שכל אחד מן המעורבים בפרשה יכול היה להגיע לידי קרבה פיזית לנשק כדי ליצור יסוד פיזי של שליטה בנשק. לטענתו, לעורר לא היה כל מעמד או זכות ביחס למקום שבו נמצא הנשק וכן לא היתה לו שליטה או יכולת השפעה על פעילות האדם האחר, שלפי האמור בכתב האישום הוא שהחזיק והטמין את הנשק. עוד מדגיש העורר כי הנשק כלל לא מופיע בסרטי האבטחה והדבר מחליש עוד יותר את הסרט כראיה לכאורה. גם לעניין היסוד הנפשי הנדרש להוכחת עבירת ההחזקה משיג העורר ומציין כי אף אם ידע העורר על קיומו של הנשק, אין בכך די כדי לקיים את הדרישה ליסוד נפשי בעבירה המיוחסת לו בהקשר זה כאן. לשיטת העורר, הנסיבות מלמדות כי לעורר לא היתה שליטה על הנשק: הנשק לא נראה בידיו, הנשק לא נמצא או נראה במקום שלעורר היתה זיקה אליו. זאת ועוד – העורר הסתובב אמנם בחצר הבית, אך הדבר לא מלמד שהיתה לו שליטה על גורל הנשק. לגבי קביעת בית המשפט הנכבד קמא כי היה שיתוף פעולה בין כל הנאשמים – ובהם העורר – והתקיימה חזקת ההחזקה, טוען העורר כי לא הונח הבסיס להקמת החזקה העובדתית האמורה.

העורר מוסיף עוד כי נוכח האמור לעיל לא ניתן לשלול, בשלב זה, את טענת העורר ולפיה אין לו קשר ואחריות כלשהי לנשק ומכל מקום אין בכך כדי להצדיק את מעצרו של העורר עד תום ההליכים. ביחס לטענה כי העורר שתק בחקירתו ולא סיפק הסבר חלופי לראיות הלכאוריות שבידי התביעה, מדגיש ב"כ העורר כי שתיקת העורר אין בה כדי לבסס את מעצרו עד תום ההליכים, שכן למטרה זו יש צורך בראיות פוזיטיביות לכאורה, אשר לשיטתו לא קיימות פה כאמור.

עוד טוען העורר כי בית המשפט הנכבד קמא צריך היה לשחרר אותו לחלופת מעצר, שכן לא היה מקום להבחין בינו לבין המעורבים האחרים בפרשה ששוחררו לחלופת מעצר, ובכך יש משום הפליה לרעתו . העורר טוען כי בית המשפט הנכבד קמא שגה גם כאשר התחשב בקיומם של תיקי חקירה פתוחים נגדו, שכן למיטב ידיעתו תיקים אלה אינם פתוחים עוד. עוד הוא ציין כי אף ששירות המבחן קבע כי אין בידו כלים מקצועיים להעריך את הסיכון שבשחרורו של העורר לחלופת מעצר, נאמר בפירוש בתסקיר חלופת המעצר כי המפקחים המוצעים הינם אנשים רציניים, המוכנים לקחת חלק בפיקוח ומבינים את משמעות התפקיד האמור.

9.

המדינה מתנגדת לערר ולנימוקים המועלים בו. בדיון שנערך בפני טען ב"כ המדינה כי לשיטתו התיק שלפני פשוט יחסית מבחינה ראייתית, שכן סרטי האבטחה (שתקליטור מהם הוגש לעיוני), בשילוב שתיקת העורר – עונים על הדרישה לדיות ראייתית לכאורית לביסוס המיוחס לעורר. ב"כ המדינה הדגיש עוד כי העורר לא סיפק כל הסבר אחר, או גירסה חלופית לגרסת התביעה, המגובה לשיטתו, במה שנצפה כאמור בסרטי האבטחה. לגבי קיומה של "חזקת הנוכחות במקום" ציין ב"כ המדינה כי מצפייה בסרטי האבטחה עולה כי אין כל ספק שהעורר היה מטרים ספורים בלבד ממקום הסתרת הנשק. לשיטת המדינה, ככל שאין לנאשם הסבר לנוכחותו במקום ביצוע העבירה, הדבר מהווה ראייה לכאורה למעורבותו בעבירה. ב"כ המדינה הדגיש עוד כי אין לקבל לעניין זה את ההסברים החלופיים ל"תסריט הפלילי" שניתנו על ידי ב"כ העורר, שכן במקום שבו הנאשם בחר לשתוק – אין לראות תחליף בהסברים שנותן עורך דינו. ב"כ המדינה הוסיף וטען כי לשתיקת העורר כאן יש משמעות הן מן הבחינה הראייתית והן מבחינת המסוכנות הנשקפת ממנו, שכן לעורר היתה למעשה הזדמנות להראות כי מסוכנותו איננה כה רבה, והוא ויתר עליה. לטענת ב"כ המדינה העורר נבדל מן הנאשמים האחרים בפרשה, ששוחררו לחלופת מעצר – בעבר הפלילי המכביד שלו ובכך שלא ניתן ליתן בו את האמון הנדרש לשם שחרורו לחלופת מעצר כלשהי.

10.

כאן המקום להעיר כי בדיון שנערך בפני עדכן בא כוח המדינה שבינתיים נעצר חשוד נוסף בפרשה, שהמדינה חושדת בו כי הוא אותו "אחר" הנזכר כעת בכתב האישום ללא ציון שמו. ההודעות של אותו חשוד שנגבו עד לאותו מועד הוגשו לי ג"כ ואף בהן עיינתי בטרם שניתנה החלטתי זו.

להשלמת התמונה אציין גם כי החלטות בית המשפט הנכבד קמא כבר עמדו לביקורת בית משפט זה בשתי הזדמנויות: ב-בש"פ 1947/09 מדינת ישראל נ' לוי (לא פורסם, 8.3.2009) נדון ערר המדינה על שחרורם לחלופת מעצר של שניים מן הנאשמים האחרים בפרשה. הערר התקבל באופן חלקי, כך שהוחמרו תנאי חלופת המעצר של המשיבים שם. ב-בש"פ 2083/09 מולנר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.3.2009), נדחה ערר שהגיש נאשם אחר בפרשה על ההחלטה לעצרו עד תום ההליכים.

דיון והכרעה

11.

לאחר שקראתי הערר על נספחיו, שמעתי את טיעוני הצדדים בדיון שנערך בפני ועיינתי בחומר הרב שנמסר לעיוני (לרבות צפייה בתקליטור מתוך סרט האבטחה)– הגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות . אבהיר ואנמק להלן.

12.

לא ראיתי כי קיימת חולשה כזו בראיות לכאורה, המצדיקה את שחרורו של העורר לחלופת מעצר. אמנם, הראיות לכאורה כנגד העורר כאן מבוססות, בשלב זה, בעיקר על סרט האבטחה מן הזירה, שבו אכן לא נראה העורר ישירות מחזיק בנשק, או מטמין אותו. סרט זה הוא בגדר ראיה נסיבתית. אולם, בשלב זה של ההליך אין בהיותן של הראיות לכאורה ראיות נסיבתיות בלבד כדי לקבוע כי הדבר מצדיק שחרור (השוו: בש"פ 10158/07 סולטן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.12.2007); בש"פ 3198/08 פרקש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.5.2008)). מצפייה בסרט עולה מסקנה ברורה למדי ולפיה כל המעורבים – ובהם העורר – נטלו חלק בשלב כזה, או אחר של הסתרת הנשק, שיתפו פעולה אחד עם השני והיו קשורים לכאורה בצורה כלשהי לעבירות המיוחסות להם, הגם שיתכן ואין בכך כדי להביא בהכרח להרשעת העורר במשפט, שם הדרישה הראייתית, כידוע, מחמירה יותר (ראו: סעיף 34כב ל חוק העונשין, התשל"ז-1977 ; עיינו: יורם רבין ויניב ואקי, דיני עונשין , 671-633 (2008)).

13.

בית המשפט הנכבד קמא סקר בפירוט ובהרחבה את התימוכין לסעיפי כתב האישום שהוא מצא בסרטי האבטחה ולא אחזור על הדברים, אלא אביא את העיקר, המתייחס לעורר. בסרטים נראה העורר בקרבת מקום הסתרת הנשק, משוחח עם מעורב אחר בעודו מבצע תנועות ידיים שנראות כדריכת אקדח וכן נראה כי העורר משוחח עם אחרים, כשמנסיבות האירוע והסרט נראה כי השיחה נסבה על אפשרות להטמין את הנשק בשיחים שמעבר הגדר, או במקום אחר. כאמור, בשלב זה ניצב העורר מטרים ספורים בלבד ממקום הסתרת הנשק. מאוחר יותר בסרט, כאשר נראה "האחר" מתעסק עם הג'ריקן שבו נמצא לבסוף הנשק, הגיעו לעברו – העורר ונאשם נוסף, כשפניו של העורר אליו ובשלב זה נראה בסרט כי כמה נאשמים, ובהם העורר, מסתכלים אל עבר מקום הסתרת הנשק. גם לאחר מכן נראה העורר בסמוך מאוד למקום הסתרת הנשק. נוכח האמור, מקובלת עלי קביעת בית המשפט הנכבד קמא כי למעשה די בסרטי האבטחה שנסקרו בהרחבה בהחלטתו כדי לבסס קיומן של ראיות לכאורה (הגם שאני סבור שהן אכן אינן מהסוג "החזק", אך אין הן "חלשות" דיין כדי להצדיק, כשלעצמן, שחרור לחלופת מעצר).

14.

חיזוק נוסף לראיות לכאורה מוצא אני בשתיקתו של העורר. במקרה כגון זה שלפנינו, שבו מתבקש בית המשפט הבוחן בקשה למעצר עד תום ההליכים –להסיק את המסקנות מתוך עיון בראיות, שהן כאמור – בחלקן נסיבתיות ו"חלשות" – יש משמעות לגרסה החלופית שהעורר מתבקש להציג. במקרה זה, העורר לא הציג כל גרסה חלופית אחרת להימצאו בבית בו התרחש האירוע באותה עת, לקרבתו הפיזית למקום הטמנת הנשק, לתנועות הידיים שלו שניתן לפרשן "בדרך פלילית" ולקטע בסרט שממנו הסיק בית המשפט הנכבד קמא כי הנאשמים חוככים בדעתם היכן להטמין את הנשק. גם בכך יש כדי לשלול, לשיטתי, את טענת העורר בדבר "חולשה" כזו בראיות המחייבת שחרור (השוו: בש"פ 1947/09 לוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.3.2009); בש"פ 3198/08 הנ"ל, פיסקה 10); בש"פ 5052/05 אלמרבוע נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.7.2005); בש"פ 1250/99 גבאי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.3.1999)). בהקשר זה אין לי אלא להצטרף לדברים שנאמרו בהרחבה על ידי חברי, השופט א' רובינשטיין , במסגרת החלטתו ב-בש"פ 2083/09 הנ"ל, שם , בפסקאות י"ט-כ' להחלטתו.

15.

הראיות לכאורה הנ"ל הן מספקות במשמעותה של הלכת זאדה (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל פ"ד נ' (2) 133 (1995)) לצורך הביסוס הלכאורי של קיום עבירת החזקת הנשק, כאשר ההחזקה נקבעת על פי האמור בסעיף 34כד ל חוק העונשין, התשל"ז – 1977 (אם כי אדגיש שוב – ייתכן ובית המשפט, בדונו בתיק לגופו, יגיע לתוצאה אחרת).

למעלה מן הצורך אציין עוד כי נראה לי כי במקרה שלפנינו, הראיות הלכאוריות מבססות אפשרות הן לטיעון של החזקה "ממשית" והן לטיעון של החזקה קונסטרוקטיבית. גם בהקשר זה אבקש להפנות ל-בש"פ 2083/09 הנ"ל, שם התייחס חברי, השופט א' רובינשטיין , לסוגיה זו בהרחבה והגיע אף הוא למסקנה כי מבחינת דיני ההחזקה, הראיות לכאורה שבתיק זה מלמדות כי מתקיימים פה, בשלב זה , התנאים הנדרשים לביסוס הנטען בכתב האישום (במשמעות חוק המעצרים ). אפרט קמעא:

חזקה ממשית – על שום מה? , מפני שבהתאם לאמור ב-ע"פ 250/84 הוכשטט נ' מדינת ישראל , פ"ד מ(1) 813 (1986) (להלן – עניין הוכשטט ), שליטה היא יכולתו של אדם להגיע לעשיית פיזית בחפץ, או לקבוע את גורלו הפיזי של החפץ. ב ענין הוכשטט נקבע, כי החזקה ממשית תהא גם במצב שבו אדם אחד מחזיק את הנשק והדבר ידוע לאחרים וידוע להם שאין מדובר בנשק ברישיון (ראו גם: ע"פ 196/75 בן שושן נ' מדינת ישראל פ"ד ל(3) 215, 220 (1976)). מצפייה בסרט האבטחה נראה כי כל הנוכחים בבית מודעים להתרחשות ובפרט העורר, שכאמור נראה מבצע תנועה של דריכת אקדח ומעורב בשיחה ערה, שאמנם את תכנה אין לדעת (שהרי לפנינו "סרט אילם"), אך מתנועות הידיים ניתן להסיק שמדובר בשיחה לגבי מקום הסתרת הנשק.

חזקה

קונסטרוקטיבית – על שום מה? , מפני שגם אם תישמע טענת העורר כי לא היתה לו שליטה בנשק ויכולת עשייה פיזית בו, הרי שככל שההחזקה היתה בידי חלק מבני החבורה בידיעת ובהסכמת האחרים, גם אז ניתן לראות בו קונסטרוקטיבית כמחזיק (ראו: ע"פ 611/80 מטוסיאן נ' מדינת ישראל פ"ד לה(4) 85, 98-97 (1981)). ב עניין הוכשטט נקבע כי הסכמה לצורך זה הינה הידברות מוקדמות, או עסק משותף, או כיוצא בזה ( שם , בעמ' 827 לפסק הדין). בענייננו, מצפייה בסרט עולה המסקנה הלכאורית כי כל הנאשמים ובהם העורר היו, כאמור לעיל, מעורבים בדרך כלשהי בנושא הסתרת הנשק והחזקתו, היו מודעים להתרחשות שנעשית אך מטרים ספורים לידם ושיתפו פעולה בכך והתייעצו ביניהם בהקשר זה.

16.

מעבר לאמור עד הנה אציין כי טעם נוסף לדחיית הערר פה נעוץ במסוכנות הרבה הנשקפת מן העורר, שבגינה לא נראה כי ניתן לשחררו בשלב זה לחלופת מעצר.

העבירות המיוחסות לעורר ולנאשמים הנוספים הינן עבירות המצויות "במדרג הגבוה" המצדיק מעצר בהתאם לסיווג אותו קבע כב' השופט ג' בך ב-ב"ש 625/82 אבו מוך נ' מדינת ישראל פ"ד לז(3) 668 (1982). מעבר לכך, מן העורר – באופן אישי – נשקפת לכאורה מסוכנות רבה. לעורר עבר פלילי מכביד, הכולל הרשעות קודמות בעבירות אלימות ורכוש. העורר אף ריצה כבר עונשי מאסר בבית הסוהר ולכאורה הוא חזר לסורו לאחר ששוחרר ממאסרו רק כשנה לפני העבירות המיוחסות לו כאן, נשוא כתב האישום הנוכחי. כנגד העורר אף תלויים ועומדים מאסרים על תנאי. מתסקירי שירות המבחן שנערכו בעניינו של העורר עולה כי שירות המבחן לא יכול היה להעריך את הסיכון הנשקף מן העורר, בהתחשב בכך שהוא עצמו סיפר כי הוא ממשיך לנהל קשרים חברתיים עם גורמים עבריינים (והאירוע בבית בו מדובר היה כזה, אף לשיטת העורר). בתסקיר הנוסף נאמר כי שירות המבחן מתקשה להצביע על חלופת מעצר שתוכל להפחית מהסיכון שבשחרורו של העורר. על כן, ניתן איפוא לקבוע כי, למצער בשלב זה, העורר איננו הנאשם שבית המשפט יכול ליתן בו אמון כנדרש לצורך שחרור לחלופת מעצר (השוו: בש"פ 1352/07

פאחל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.2.2007); בש"פ 4574/07

מדינת ישראל נ' אבוקיעאן (לא פורסם, 28.5.2007); בש"פ 2829/08 סוסן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.4.2008); בש"פ 3881/08 קקון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.7.2008)).

17.

באשר לטענתו של העורר כי יתר הנאשמים בפרשה (למעט נאשם מס' 1, עמיר מולנר ) שוחררו לחלופות מעצר ולא היה מקום לאבחן בין הנאשמים, גם טענה זו דינה להידחות, שכן לעורר עבר פלילי משמעותי יותר מאשר ליתר הנאשמים (שלחלקם אין עבר פלילי כלל).

18.

נוכח כל הטעמים המפורטים לעיל – דין הערר להידחות. העורר יישאר במעצר עד תום ההליכים.