בש"פ 2829/08 חיים סוסן נ. מדינת ישראל

בפניי ערר המופנה כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כבוד השופט ג' נויטל) מיום 12.3.2008 במסגרת ב"ש 90321/08, בגדרה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו ונדחתה בקשת העורר לקבלת תסקיר שירות המבחן אשר יבחן חלופת מעצר בעניינו של העורר.

הרקע העובדתי

1.

נגד העורר הוגש, ביום 6.2.2008, כתב אישום המייחס לו עבירות של שוד (לפי סעיף 402(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין )) והפרת הוראה חוקית (לפי סעיף 287 לחוק העונשין).

2.

על פי המפורט בכתב האישום, ביום 26.1.2008 לפנות בוקר הגיע העורר ל"פיצוציה" בפתח תקווה (להלן: החנות ), בה שהה באותה עת קטין שעבד כמוכר בחנות. העורר ביקש מהקטין שייצור קשר עם אביו כדי שייתן לו 250 ₪, אולם משהקטין התמיד בסירובו אמר העורר לקטין כי יש עליו "כלי" וכי הוא מסובך וזקוק לכסף. הקטין הסביר לעורר כי אינו יכול להוציא כסף מהקופה, והעורר יצא מהחנות.

אביו של הקטין, ששהה אותה עת בקומה שמעל החנות, שמע את חילופי הדברים, וירד למטה. משהבחין בו העורר, הוא חזר לחנות, והחל צועק כי הוא "חייב כסף" וכי אדם שעבד בעבר בחנות גנב ממנו כסף. אביו של הקטין סרב לתת לעורר כסף מהקופה וביקש שיצא מהחנות. העורר שלף אקדח פלסטיק שחור, הנחזה להיראות כאקדח אמיתי, דרך את האקדח וכיוונו לעבר הקטין ואביו. בשל איומי העורר וחששם כי ייפגעו, נסו הקטין ואביו מהמקום. העורר פתח בכוח את קופת החנות, נטל את כל תכולתה - כ-1,000 ₪ - ונמלט מהמקום.

החלטתו של בית המשפט קמא

3.

ביום 12.3.2008 התקיים בפני בית המשפט קמא דיון בבקשת המאשימה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, במהלכו ביקשה ב"כ העורר לטעון בשאלת קיומן של ראיות לכאורה ובשאלת קיומה של עילת מעצר. לטענת העורר, במהלך כל הדיון חזר בית המשפט קמא ושאל את ב"כ העורר האם היא מסיימת את טיעוניה, שכן בית המשפט רוצה לכתוב את החלטתו. אשר על כן, טוען העורר, כי עוד בטרם שמע בית המשפט קמא את טיעוני הסנגוריה, החליט לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו, מבלי להתחשב בנסיבות המקרה.

4.

בית המשפט קמא קבע כי לאחר שקרא את חומר הראיות וצפה בסרטונים, ישנן ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר בעבירות המיוחסות לו. אשר לעילות המעצר, קבע בית המשפט קמא כי בעניינו של העורר קמה עילת מסוכנות סטטוטורית לפי החוק, ובנוסף קיימת עילת מסוכנות כלפי הציבור, וזאת מעצם ההתרחשות החמורה נשוא כתב האישום, וכן עילה של חשש לשיבוש הליכי משפט. בית המשפט קמא הביא בחשבון את העובדה כי העורר היה אסיר ברישיון בעת ביצוע המעשים המיוחסים לו ואת עברו הפלילי העשיר של העורר, הכולל עבירות אלימות. בנסיבות אלה, קבע בית המשפט קמא, כי מטרת המעצר לא תושג בחלופת מעצר, ואין מקום לערוך בדיקה קונקרטית של חלופת מעצר. על כן, הורה בית המשפט קמא כי העורר ייעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

טענות העורר

5.

לטענת ב"כ העורר, טעה בית המשפט קמא כשקבע כי אין מקום לעבור לבדיקה קונקרטית של חלופת מעצר בעניינו של העורר, וכי קביעה זו מנוגדת לחוק ולהלכה, לפיהם אפילו בעבירות חמורות פי כמה מאלה בהן הואשם העורר, אין הנחה מקדמית המונעת בחינה של חלופת מעצר.

6.

העורר מוסיף וטוען כי נסיבות העניין מלמדות על היעדר מסוכנות, שכן העורר ניסה לקבל כסף השייך לו באופן חוקי, ללא שימוש באלימות, ולכן גם עברו הפלילי לא צריך היה להשפיע.

7.

עוד טען העורר, וב"כ העורר, עו"ד ח' מלול, חזרה על טענה זו בדיון בפניי, כי בית המשפט קמא סירב לקבל מסמכים המעידים על נסיבותיו האישיות של העורר - מהם עולה כי העורר נגמל משימוש בסמים וקיים את תנאי השחרור שהושתו עליו - ונמנע מלהתייחס לקיומם בהחלטתו. לטענת ב"כ העורר, העורר חזר לאורח חיים נורמטיבי והחליט לעזוב את "עולם הפשע", אולם בית המשפט קמא התעלם מכך ונתן משקל יתר לעברו הפלילי של העורר ולעובדה שהיה אסיר ברישיון בעת ביצוע המעשים המיוחסים לו.

8.

העורר מוסיף וטוען, לעניין קיומה של עילת מעצר, כי שגה בית המשפט קמא כאשר קבע כי מילותיו של העורר לשוטר לפיהן פחד להגיע הביתה כי "ידע שעשה טעות" מקימות עילה של שיבוש הליכי משפט, שכן העורר לא ידע כלל שמחפשים אותו, ומיד כשנודע לו הדבר, התייצב בתחנת המשטרה. ביחס לטענת המשיבה כי החשש לשיבוש הליכים נעוץ גם בעובדה שתחילה המציא העורר למשטרה אקדח צעצוע שלא שימש לשוד, השיבה ב"כ העורר כי האקדח הלא נכון נמסר על ידי בת זוגתו ואילו העורר המציא מיד למשטרה את האקדח הנכון.

9.

אשר לסוגיית הראיות לכאורה, טוען העורר כי הגיע לחנות על מנת לקבל חזרה כסף המגיע לו מאדם שעבד בחנות ואשר גנב ממנו כספים. בנוסף, טוען העורר כי לאחר שסירבו הקטין ואביו לתת לעורר כסף, עזב את המקום ועלה לרכבו, אולם הקטין ניגש לרכבו של העורר עם מברג בכיסו ועשה תנועה מאיימת כלפי העורר, ומשהרגיש מאוים, הרים העורר את אקדח הצעצוע של בנה של בת זוגו שהיה ברכב וזאת על מנת להתגונן ולהדוף ממנו את הקטין. רק לאחר שברחו הקטין ואביו נכנס העורר לפיצוציה ולקח את הכסף - שלטענתו חייבים לו - מהקופה. לטענת העורר, טענות הגנה אלה מגובות בחומר הראיות בתיק.

10.

לטענת העורר, ישנן ראיות העומדות בניגוד לגרסת התביעה, ולכל הפחות יש בטענותיו של העורר כדי לאיין את טענת המסוכנות, אלא שבית המשפט קמא לא נתן דעתו לראיות ולטענות אלה.

11.

העורר מוסיף וטוען כי שגה בית המשפט קמא בקביעתו לפיה כאשר הוציא העורר את אקדח הצעצוע על מנת להדוף את הקטין ואביו, נותק הקשר הסיבתי בין אירוע השוד לבין ההתרחשויות הקודמות. לטענת העורר, יש לראות באירוע מסכת עובדתית אחת אשר חלוקתה תהיה מלאכותית.

12.

יצויין כי ב"כ העורר טענה עוד, כי בית המשפט התעלם מעברם הפלילי של המתלוננים ומראיות לפיהן אחד מהמעורבים בפרשה, מר שרון ג'ורג' מנצל את מערכת החוק בכך שהוא מעלה טענות סרק בדבר "שוד" או "איומים" כלפי אנשים להם הוא חייב כספים.

טענות המשיבה

13.

ב"כ המשיבה, עו"ד ז' אריאלי, טען בדיון שבפניי כי מתקיימת הן עילת מעצר של שיבוש הליכי משפט (הנתמכת, בין היתר, בכך שהעורר מסר למשטרה תחילה אקדח צעצוע אחר מזה ששימש בשוד) והן עילת מעצר של מסוכנות. עברו הפלילי של העורר, היותו אסיר ברישיון והפרת תנאי הרישיון מלמדים כי לא ניתן ליתן אמון בעורר.

לטענת עו"ד אריאלי, האירוע מתועד במצלמת האבטחה ומהתיעוד עולה בבירור כי השוד לא היה על רקע "קנטור" ולא כתגובה לאיום, ויתרה מכך, ברור שגם אם העורר הגיע לחנות במטרה לקבל כסף המגיע לו, לא היתה כל הצדקה לנקוט בצעד של איום באקדח (שהתברר בדיעבד כאקדח צעצוע) ונטילת הכסף שבקופה ללא רשות, מה עוד שכלל אין מדובר בחוב של העסק כלפי העורר, אלא לכאורה בחוב של אדם שלישי כלפיו.

דיון והכרעה

14.

לאחר שהאזנתי לטענות הצדדים ועיינתי בחומר שהוגש לי, הגעתי לכלל מסקנה כי אכן קיימות, בשלב זה, ראיות לכאורה אשר קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט יוביל לביסוס אשמתו של העורר מעל לספק סביר (בש"פ 8087/95 שלמה זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133).

15.

האירוע תועד במצלמת האבטחה של החנות ולמעשה העובדות העיקריות אינן שנויות במחלוקת. מבלי לקבוע דבר שיהיה בו כדי להשפיע על מהלך התיק העיקרי ניתן לומר כי גם אם יש ממש בגרסתו העובדתית של העורר - קרי, כי הגיע לחנות במטרה לקבל כסף המגיע לו באופן לגיטימי - הרי שאין בכך כדי להקהות באופן ממשי מחומרת המעשים שאירעו בסופו של דבר, קרי מהעובדה שהעורר נטל - ללא רשות ותוך שהוא מכה בקופה על מנת לפתוח אותה - כסף מקופת החנות, לאחר שאיים על עובדי החנות באקדח הנחזה כאמיתי.

16.

לחומרת המעשה מתווספת עובדת היותו של העורר אסיר ברישיון (וכלל אין זה משנה אם מדובר בסוף תקופת הרישיון או בתחילתה) אשר הפר את תנאי שחרורו, וכן עברו הפלילי של העורר, אשר בגינו, בין היתר, תלוי ועומד נגד המשיב מאסר על תנאי בגין עבירת איומים. כל אלה יחדיו מעידים על קיומה של עילת מעצר בדמות מסוכנות. טענותיה של ב"כ העורר כי העורר חזר למסלול חיים נורמטיבי נסתרות, לכאורה, מעובדות המקרה. בהקשר זה, אוכל רק להביע תקווה שהעורר יתמיד בהליך הגמילה מסמים ואכן יחזור לאורח חיים נורמטיבי. משמצאתי כי מתקיימת עילת מעצר של מסוכנות, אין צורך שאכנס לשאלת קיומה של עילת מעצר של חשש לשיבוש הליכים.

17.

צודקת ב"כ העורר כי אף כשמדובר בעבירות החמורות ביותר בספר החוקים, ניתן לבחון קיומן של חלופות מעצר אשר יהיה בהן כדי להבטיח את תכלית המעצר. יחד עם זאת, בנסיבות המקרה, סבורני כי לא נפלה שגגה בהחלטתו של בית המשפט קמא שלא לבדוק חלופת מעצר בעניינו של העורר. שחרורו של נאשם לחלופת מעצר מבוססת על היכולת ליתן אמון בנאשם (ראו למשל: בש"פ 1352/07 פאחל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.2.2007); בש"פ 4574/07 מדינת ישראל נ' אבוקיעאן (לא פורסם, 28.5.2007)). העורר, בעל עבר פלילי עשיר, ביצע לכאורה עבירה בעת היותו אסיר ברישיון ובכך הוכיח כי לא ניתן ליתן בו אמון שיקיים אחר תנאי שחרור בערובה. על כן, נראה כי מוצדקת המסקנה אליה הגיע בית המשפט קמא לפיה אין מקום לבחון חלופות מעצר בעניינו.

18.

לאור כל האמור לעיל, הערר נדחה.