בש"פ 1352/07 סולטן פאחל נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופטת ג' לוי) בב"ש 1160/07, להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו במסגרת ת"פ 1007/07.

1.

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של חטיפה; חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות; תקיפה בנסיבות מחמירות; שוד; חבלה במזיד ברכב; שיבוש מהלכי משפט; הפרעה לשוטרים במילוי תפקידם; איומים; העלבת עובד ציבור; והפרת הוראה חוקית. על-פי המתואר בכתב האישום, בשעות אחר הצהרים של יום 8.1.07, בעת שנסע העורר ברכבו באזור חצור הגלילית, הבחין העורר כי אישה שנדמתה בעיניו כאשת חברו, ואיל, נוסעת עם שתי נשים נוספות ברכבו של המתלונן. העורר עקב אחר המתלונן, ותוך כדי כך, יצר קשר עם ואיל ואמר לו כי עליו להגיע לחצור הגלילית. כשהגיע המתלונן לחצור הגלילית, עצר את רכבו ונשאר ישוב בתוכו כשהרכב מונע. בשלב זה ניגש העורר אל המתלונן וביקש להשתמש במכשיר הטלפון הנייד שבבעלותו. לאחר שהמתלונן מסר לעורר את המכשיר, הכניס העורר את הטלפון הנייד לכיסו והחל להתרחק מן המקום. משראה המתלונן את העורר מתרחק, כיבה את המנוע בהותירו את המפתחות במתנע, והחל ללכת לכיוון העורר על מנת להשיב לעצמו את הטלפון הנייד. בד בבד, הגיע למקום ואיל, שעל פי המתואר בכתב האישום, חשד כי בין המתלונן ואשתו מתקיימים יחסים כלשהם, ובכוונתו היה לחטוף את המתלונן ולהסיעו למקום אחר. לצורך כך, נכנס ואיל אל רכבו של המתלונן, התיישב במושב הנהג וניסה להתניע את הרכב, ללא הצלחה, כשבמקביל, דחף העורר את המתלונן לעבר הרכב והכניסו בכוח לתוכו, כל זאת תוך כדי שהוא מכה אותו בגבו. משסירב המתלונן למסור לואיל את הקוד הנדרש לשם התנעת הרכב, שלף ואיל סכין ודקר באמצעותה את המתלונן בידו. לאחר מאבק ממושך שבמהלכו הכה ואיל את המתלונן מספר פעמים, הצליח זה האחרון לצאת מן הרכב ולברוח, תוך שהוא זועק לעבר העוברים והשבים כי יקראו למשטרה.

לאחר הדברים האלה, יצא ואיל מרכבו של המתלונן ובאמצעות סכין ניקב שניים מצמיגי גלגליו. לאחר מכן, נמלטו העורר וואיל מן הרכב, תוך שהם מותירים את מפתחות הרכב בידם, לכיוון רכבם הם. בשלב כלשהו בהלך האירועים, הגיעו למקום אנשים נוספים וביניהם אחיו של העורר, והעורר וואיל מסרו להם את מפתחות רכבו של המתלונן. המתלונן מצדו, החל דולק אחר ואיל שנכנס לרכבו שלו ואף אחז בדלת הרכב בניסיון למנוע מואיל לעזוב את המקום. בתגובה, נסע ואיל קדימה ואחורה במטרה "לנער" את המתלונן מעל רכבו.

בחלוף יום, הגיעו שוטרים לביתו של העורר כדי לעכבו לחקירה. בתגובה, נכנס העורר לחדר בביתו, שם הצליח להימלט מן השוטרים דרך החלון. בחלוף תשעה ימים נוספים הגיע כוח משטרתי נוסף לעצור את העורר. במקרה זה אמנם עלה בידי השוטרים לעצור את העורר, אך במהלך המעצר גידף העורר את השוטרים, עלב בהם ואיים עליהם.

עובר לכל אירועים אלה, נגזר על העורר ביום 19/10/06 עונש שכלל, בין היתר, ריצוי מאסר בעבודות שירות לתקופה של שישה חודשים בגין עבירות רכוש. במהלך התקופה הרלוונטית לכתב האישום, לא התייצב העורר לריצוי עונש זה.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה להורות על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. את החלטתו לקבל את הבקשה, נימק בית המשפט המחוזי בנצרת בראיות הלכאוריות הקיימות בתיק, ובכלל זה עדותו של ואיל ושל המתלונן, המצביעות על תמונה עובדתית הקושרת את העורר במפורש למעשים החמורים המתוארים בכתב האישום. עוד קבע בית המשפט כי המעשים המיוחסים לעורר בכתב האישום מלמדים על מסוכנותו ומקימים עילת מעצר מכוח סעיפים 21(א)(1)(א), 21 (א)(1)(ב) ו-21(א)(1)(ג) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים) התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ). מסוכנות זו, פסק בית המשפט, לא ניתן לאיין בדרך של חלופת מעצר, במיוחד נוכח בריחתו של העורר מן השוטרים אשר באו לעצרו והאיומים הקשים שהפנה אליהם כאשר הצליחו לבסוף לעצרו בפעם השנייה. לצד זה מפנה בית המשפט לעברו הפלילי המכביד של העורר, ולראיות הלכאוריות על כך שהעורר לא התייצב לריצוי עבודות השירות שנגזרו עליו אך בחודש אוקטובר 2006. לבסוף, קבע בית המשפט, כי הלחצים שהופעלו על המתלונן, על-פי טענתו, לבטל את התלונה שהגיש, כעולה ממזכר מיום 11.1.07, מעלים חשש לשיבוש הליכי משפט. על החלטה זו הגיש העורר את עררו שבפניי.

3.

במסגרת עררו, טוען העורר, כי התשתית הראייתית הנוגעת לעבירות שבוצעו נגד המתלונן, נסמכת בעיקרה על הודעותיהם של ואיל ושל המתלונן. לטענתו, על פי הודעתו של ואיל, העורר אכן נכח בזירת האירוע ונתן לו מכשיר נייד, ואולם את ניסיון החטיפה, החבלה והפציעה, השוד והחבלה במזיד לרכב, ביצע ואיל עצמו, ומכאן שמעורבותו של העורר התמצתה בנוכחותו בזירת האירוע, ותו לא. בהקשר זה מפנה העורר להחלטתו של בית המשפט קמא בעניינו של ואיל שניתנה בב"ש 1096/07 (כב' השופטת ג' לוי), ואשר על פיה, מציין בית המשפט עצמו כי ואיל ציין בהודעתו כי

דחף את המתלונן אל עבר המכונית, זאת בניגוד לאמור בכתב האישום. בנוסף, טוען העורר, לא זיהה אותו המתלונן במסדר זיהוי התמונות שנערך, כמי שנכח בזירה. עוד טוען העורר כי אף אם היה זה הוא אשר נטל את מכשיר הטלפון הנייד מידי המתלונן, על אף שלא זוהה על ידו כמי שעשה זאת, העבירה החמורה ביותר שניתן לייחס לעורר בעקבות אירוע זה היא העבירה שעניינה הוצאת דבר בתחבולה, לפי סעיף 416 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ובודאי שאין המדובר בשוד. כן טוען העורר כי לא מתקיים בו כל חשד לשיבוש מהלכי משפט, זאת משאין כל ראייה הקושרת אותו ללחצים שהופעלו לכאורה על המתלונן לבל יגיש תלונה. העורר חותם טענותיו בטענה כי מששלושה מבין חמשת הנאשמים באירוע שוחררו בערובה, אין מקום להותיר דווקא אותו מאחורי סורג ובריח.

4.

בתגובה, טוענת המשיבה, כי גם אם המתלונן לא זיהה את העורר במסדר זיהוי התמונות, שמו של העורר נקשר לאירועים המיוחסים לו באמצעות עדותו של ואיל. עוד מוסיפה המשיבה כי אין ללמוד מעדות זו כי חלקו של העורר באירועים היה זניח, זאת משהעדות התאפיינה בניסיון למזער את חלקו שלו ואת חלקו של העורר בנוגע לאירועים. המשיבה מצביעה על חלקו המרכזי של העורר באירועים כמי שקרא לואיל להגיע לזירה, כמי שלקח את מכשיר הטלפון הנייד מן המתלונן, ובאופן כללי כמי שהיה ה"טריגר" להתלקחות האירועים. עוד מוסיפה המשיבה, כי העורר היה מעורב בחלק האלים של האירועים, ובכלל זה המכות שספג המתלונן בגבו והדקירות בידו.

בהקשר זה מדגישה המשיבה, כי האירוע נקטע בשלביו המוקדמים, וכי לו התגלגלו הדברים אחרת, היו תוצאות האירוע יכולות להיות קשות פי כמה וכמה. דבר זה כמו גם העובדה שנוכחותו של העורר לא הייתה פאסיבית, גם אם לא היה זה הוא אשר דקר בעצמו את המתלונן, מלמדת על מסוכנותו. לבסוף, סבורה המשיבה, כי אין מקום לשקול את שחרורו של העורר לחלופת מעצר. לדידה, התנהגותו של העורר, ובכלל זה,

הימלטותו מן השוטרים, וכן הקללות, הנאצות והאיומים שהטיח בהם, כמו גם עברו הפלילי הכולל עבירות אלימות, אינם מאפשרים לתת בעורר את האמון הנדרש לצורך שחרור לחלופת מעצר.

5.

לאחר שעיינתי בערר ובחנתי לעומקן את הודעותיהם במשטרה של המעורבים בפרשה, מצאתי כי לאור חומר הראיות שהצטבר עד כה בתיק, אין מנוס מדחיית הערר.

שותפה אני למסקנתו של בית המשפט המחוזי כי קיימות ראיות לכאורה הקושרות את העורר למעשים המיוחסים לו בכתב האישום. ראיות אלה מקורן בעיקר בעדותו של ואיל ובעדות המתלונן. נכון הוא כי המתלונן לא זיהה את העורר במסדר התמונות, כמי שביצע את המעשים המיוחסים לו בכתב האישום, אף כי השתהה ליד תמונתו לפני שהחליט לבסוף שלא להצביע עליו, אך עם זאת, ייחס המתלונן את המעשים המיוחסים לעורר בכתב האישום, לאדם אחר שאינו ואיל. על זהותו של אדם אחר זה ניתן ללמוד מעדותו של ואיל, שסיפר כי העורר התקשר אליו, סיפר לו על מעשי אשתו וביקש ממנו להגיע למקום. על פי עדותו של ואיל, כאשר הגיע למקום, הוא ראה את העורר עומד ליד המתלונן, והעורר נתן בידיו טלפון נייד שעל פי חומר הראיות שייך למתלונן. לשאלת החוקר סיפר ואיל כי הוא והעורר "התעסקו" עם המתלונן. עדויות אלו לצד התנערותו הגורפת של העורר מכל מעורבות באירוע, זולת עצם נוכחותו המקרית במקום, יוצרים תשתית ראייתית לכאורית הקושרת את העורר למעשים המיוחסים לו בכתב האישום. ויודגש, אין בדברים אלה כדי לקבוע כל ממצא ראייתי מרשיע לחובת העורר. ענייננו בראיות

גולמיות ובבחינת הפוטנציאל ההוכחתי הטמון בהן וסיכויי התפתחותן העתידית (ראו: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133 (1996)).

בחינה גולמית זו מעלה, כאמור, כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת מעורבותו של העורר במעשים המיוחסים לו.

6.

הראיות הלכאוריות הקיימות בתיק מלמדות על מסוכנותו הרבה של העורר. ייתכן, ואיני קובעת מסמרות בעניין היות שעליו להתברר במהלך ההליך העיקרי, כי לא נגרם לעורר נזק פיסי משמעותי בעקבות האירועים. ברם, על מנת ללמוד על מסוכנותו של נאשם אין להסתפק בבחינת התוצאות שנגרמו לקורבן העבירה בפועל, ויש לבחון על-פי חומר הראיות, מה הייתה כוונתם של מבצעי העבירה, כעולה מבחינת מעשיהם החיצוניים בעת האירוע, ומהו הנזק שעלול היה להיגרם למתלונן לו מומשה כוונתם זו. מעדותו של המתלונן עלה כי העורר דחף אותו, תוך הפעלת כוח, אל תוך רכבו של המתלונן, כל זאת בזמן שואיל מנסה להתניע את הרכב, ללא הצלחה. על-פי עדותו של ואיל, הוא פנה אל המתלונן והציע לו לפתור את הבעיות ביניהם "יפה" על-ידי התרחקות מן האנשים שנתקהלו באזור. המתלונן בתגובה צעק "משטרה משטרה" וסירב לתת לואיל את הקוד לשם התנעת הרכב. על-פי עדותו של המתלונן, ואיל חזר ודרש את קוד ההתנעה במטרה להסיעו בכוח מן המקום, ורק תושיותו היא שאפשרה לו להימלט מן הרכב, לברוח החוצה ולהזעיק עזרה.

לא ניתן להעריך כיצד היו הדברים מתגלגלים לו נענה המתלונן לדרישתו של ואיל וסיפק בידיו את קוד ההתנעה לרכב. ברם, עצם דחיפתו של המתלונן אל הרכב בכוח ובניגוד לרצונו, תוך כדי הכאתו, כמיוחס לעורר בכתב האישום, כל זאת במטרה לגרום לו לעזוב את המקום שבו הוא נמצא בניגוד לרצונו, מקימים חשש כי שחרורו של העורר ממעצר יסכן את ביטחון הציבור. מעשיהם של העורר ושל ואיל מבטאים רמיסה ברגל גסה של שלטון החוק תוך כדי עשיית דין לעצמם ונקיטה בדרך של בית דין שדה בעבור מי שהתעורר חשדם כי הוא מקיים יחסים עם אשתו של אחד מהם. במצב דברים זה, באיזון שבין זכות העורר לחירות שאותה, על-פי המיוחס לו, מנע העורר מן המתלונן בעת האירוע, לבין האינטרס בדבר ביטחון הציבור, ידו של האחרון על העליונה.

7.

זאת ועוד. שחרורו של נאשם לחלופת מעצר מתאפשרת אך במקרה שבו ניתן לתת אמון בנאשם, כי לא ינצל את העובדה שלא נעצר על מנת להימלט. היכולת ליתן אמון בנאשם תלויה בגורמים שונים וביניהם עברו, התנהגותו במהלך ואחרי האירוע ונסיבותיו הפרטניות של האירוע. ההתנהגות המיוחסת לעורר לאחר האירועים מצמצמת מאוד את האפשרות ליתן בו אמון. על פי המיוחס לו, נמלט העורר מכוחות המשטרה שבאו לעצרו, וכשהצליחו השוטרים לעצרו לבסוף, קילל אותם העורר ואיים עליהם. הכחשתו הגורפת של העורר כי היה מעורב באירועים הנוגעים למתלונן, חרף הודעתו של ואיל, מעלה ספק נוסף ביכולת לתת בו אמון. לצד זה יש לציין את עברו של העורר, הכולל עבירות אלימות ועבירות רכוש, ואת ממצאיו של בית המשפט קמא כי קיימות ראיות לכאורה לכך שהעורר לא התייצב בימים מסוימים לריצוי עבודות השירות שנגזרו עליו. כל האמור אינו מאפשר מתן אמון נוסף בעורר, ונראה כי חרף חזקת החפות העומדת לזכותו, מעצרו בשלב זה הוא בלתי נמנע.

הערר נדחה איפוא.