בש"פ 2911/08 רמי שוקרון נ. מדינת ישראל

1.

בפניי ערר המופנה כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופט ז' הווארי) מיום 24.2.2008, בגדרה הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

הרקע העובדתי

2.

נגד העורר ושלושה נאשמים נוספים (להלן: הנאשמים ) הוגש לבית משפט השלום בנצרת (להלן: בית משפט השלום ) כתב אישום המייחס להם עבירות של התפרצות למקום מגורים בכוונה לגנוב (לפי סעיף 406(ב) בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין )), גניבה (לפי סעיף 384 בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין), הסתייעות ברכב לביצוע פשע (לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין), הפרעה לשוטר במילוי תפקידו (לפי סעיף 275 בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין) ושיבוש מהלכי משפט (לפי סעיף 244 בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין).

3.

על פי עובדות כתב האישום, ביום 6.2.2008 הגיעו ארבעת הנאשמים ברכב לקיבוץ אלונים. הנאשמים 3 ו-4 (מרדכי אברג'יל ושבתאי כהן) נשארו ברכב תוך שהם מתמקמים בחניה ממנה ניתן לצפות על ביתו של מר אורי יערי (להלן: המתלונן ), ואילו הנאשמים 1 ו-2 (העורר ואדם נוסף בשם רועי דרור) התפרצו אל הבית, בכך שפתחו את הדלת (שלא היתה נעולה), חיפשו בכל חדרי הבית אחר רכוש אותו יוכלו לגנוב, תוך שהם "הופכים" את תכולת הבית. הנאשמים 1 ו-2 גנבו מהדירה את ארנקו של המתלונן, על תכולתו. במשך הזמן שבו שהו הנאשמים 1 ו-2 בבית, היו בקשר טלפוני עם הנאשמים 3 ו-4. לאחר מספר דקות יצאו הנאשמים 1 ו-2 מן הבית ונסעו עם הנאשמים 3 ו-4 לכיוון קרית טבעון. בקרית טבעון, הבחינו כי כוחות משטרה דולקים אחריהם, והשליכו מן הרכב את ארנקו של המתלונן בכוונה להעלים ראיות.

4.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצרם של הנאשמים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. ביום 21.2.2008 קבע בית משפט השלום (כבוד השופטת י' שטרית) כי אמנם קיימת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת העבירות המיוחסות לנאשמים אולם תשתית זו הינה נסיבתית במהותה. עוד קבעה השופטת כי ניתן לאיין את המסוכנות הקמה מן העורר על דרך חלופת מעצר ראויה, ולכן הורתה על קבלת תסקיר מעצר שיבחן את החלופה שתוצע בעניינו של העורר.

5.

על פי הנטען בערר, בתסקיר המבחן שהוגש בעניינו של העורר נקבע כי החלופה המוצעת הינה ראויה ויש בה כדי לאיין את מסוכנותו של העורר. בית משפט השלום הורה, ביום 18.3.2008, על שחרורו של העותר למעצר בית מלא בתנאים המגבילים הבאים: פיקוח אמו ואחותו של העורר, איזוק אלקטרוני, ערבות עצמית בסך 20,000 ₪ להבטחת מילוי תנאי השחרור, ערבות צד ג' של אמו ואחותו בסך 20,000 ₪ כל אחת, הפקדת עירבון כספי בסך 15,000 ₪ וצו עיכוב יציאה מן הארץ.

6.

המשיבה עררה על החלטה זו לבית המשפט המחוזי בנצרת (להלן: בית המשפט המחוזי ). בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ז' הווארי) קיבל את הערר והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בית המשפט המחוזי ציין כי אין בידו להסכים עם קביעתו של בית משפט השלום לפיה קיומן של ראיות נסיבתיות במהותן פוגע בעוצמת הראיות המתגבשות בעניינם של הנאשמים, ולדידו, השאלה האם מדובר בראיות ישירות או נסיבתיות אינה אמורה לפגוע כהוא זה בעוצמת הראיות, שכן הבחינה בשלב זה נעשית על ידי בדיקת חומר החקירה 'על פניו' והתרשמות מהפוטנציאל הגלום בו. אשר לעילת מעצר, ציין בית המשפט המחוזי כי העבירות בוצעו לכאורה כשהן פרי תכנון מוקדם, התארגנות סדורה ומתוכננת מראש, נסיבות אשר יש בהן כדי להצביע על מסוכנותם של הנאשמים, ולפיכך קמה עילת מעצר. לבסוף, קבע בית המשפט קמא כי בנסיבות המקרה אין בחלופת מעצר כלשהי כדי לאיין את המסוכנות אשר נשקפת מהעורר, וזאת בעיקר לאור עברו הפלילי המכביד ודפוס התנהגותו הרצידיביסטי אשר אינו מאפשר ליתן בו אמון.

טענות העורר

7.

בערר שבפניי טוען העורר כי בית המשפט קמא לא התחשב בהלכה לפיה עבירת רכוש אינה יוצרת חזקת מסוכנות סטטוטורית ואינה מהווה עילה למעצר עד תום ההליכים. העורר מדגיש כי בעניינו מדובר בעבירת כניסה לבית מגורים לצורך ביצוע גניבה כאשר דלת הביתה לא היתה נעולה, ללא צורך בהבאת ציוד מתוחכם, ללא שיטתיות מתוחכמת או תכנון מורכב וללא שימוש באלימות כלשהי. לכך יש להוסיף את העובדה כי הראיות הקיימות בתיק הינן נסיבתיות בלבד. לטענת העורר, בית המשפט קמא נתן משקל יתר לעברו הפלילי של העורר ולא ייחס די משקל לנסיבות האירוע ותוצאותיו, שכן לטענתו על אף עברו הפלילי של העורר, חלופת המעצר המוצעת יש בה כדי לאיין את מסוכנותו. לטענת העורר, שגה בית המשפט קמא כאשר לא קיבל את המלצת שירות המבחן להורות על שחרורו של העורר, שמבוססת על היכרות קודמת עם העורר ועל התרשמותו מהמפקחות המוצעות (אמו ואחותו של העורר).

אשר לקיומן של ראיות לכאורה, טוען העורר כי מאחר שקיימת תשתית ראייתית לכאורית נסיבתית בלבד, ללא ראייה ישירה כלשהי הקושרת את העורר לעבירה, אין הצדקה למעצר עד תום ההליכים. עוד מוסיף העורר כי יש להתחשב בכך שטרם נקבעה ישיבת הקראה של כתב האישום בהליך העיקרי, וההליך עלול להימשך תקופה ארוכה, בין היתר, נוכח כפירת העורר במיוחס לו.

8.

בדיון שבפניי הוסיפה ב"כ העורר, עו"ד ס' מרון, כי הנאשם 3, אשר טען כי מצא את ארנקו של המתלונן והשליך אותו, שוחרר למעצר בית ללא איזוק אלקטרוני, ולטענתה, גם בעניינו של העורר, ניתן לאיין את המסוכנות בדרך של חלופת מעצר הולמת, כפי שהורה בית משפט השלום.

טענות המשיבה

9.

עו"ד א' וסטרמן, ב"כ המשיבה, טען בפניי כי העורר הינו עבריין רכוש "סדרתי" אשר באופן חוזר ונשנה מפר את האמון שניתן בו על ידי בית המשפט: בעבר ביצע עבירה ארבעה ימים בלבד לאחר שניתן צו מבחן בעניינו, כמו כן ביצע עבירת התפרצות בהיותו בחופשה ממאסר, ובמקרה דנן ביצע לכאורה את העבירה המיוחסת לו כאשר עונש מאסר על תנאי מרחף מעל ראשו. כמו כן, כפי שניתן ללמוד מגיליון הרשעותיו, הפר העורר בעבר מספר פעמים הוראות חוקיות.

10.

העבירה נשוא כתב האישום בוצעה בחבורה, ולאחר תכנון מוקדם, ועל פי הפסיקה בנסיבות אלה גם עבירת רכוש יכולה להקים עילת מסוכנות. בנוסף, המסוכנות אינה "רכושית" בלבד, שכן כל פריצה לבית היא בגדר חדירה לרשות הפרט אשר עלולה להתפתח לעימות אלים, ולכן מדובר גם במסוכנות לביטחונו של כל אדם המצוי בבית עת מתפרצים לתוכו.

11.

אשר לחלופת המעצר, טען עו"ד וסטרמן כי אין לסמוך על תסקיר המעצר שהוגש בעניינו של העורר, שכן בתסקיר אין כל התייחסות למסוכנותו של העורר ולמעילה שלו, פעם אחר פעם, באמון שניתן בו על ידי בית המשפט. ב"כ המשיבה ציין עוד, כי נסיבותיו של הנאשם 3, אשר שוחרר למעצר בית, שונות מאלו של העורר, שכן לאותו נאשם אין עבר פלילי קודם.

12.

אשר לסוגיית הראיות לכאורה, טען ב"כ המשיבה כי אין להבחין בין תיק המתבסס על ראיות נסיבתיות לבין תיק אחר, ועל פי חומר החקירה ישנו סיכוי סביר להרשעה.

דיון והכרעה

13.

לאחר שעיינתי בחומר החקירה שנמסר לי, הכולל, בין היתר, דוחות עיקוב שנערכו לגבי הרכב בו נסעו, לכאורה, הנאשמים, הגעתי לכלל מסקנה כי אכן קיימות, בשלב זה, ראיות לכאורה אשר קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט יוביל לביסוס אשמתו של העורר מעל לספק סביר (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133 (1996)). עוד יצויין, כי אף שחומר הראיות בשלב זה הינו נסיבתי בלבד, עובדה זו כשלעצמה, אינה שוללת אפשרות של מעצר עד תום ההליכים מקום בו מצטרפות הראיות הנסיבתיות לכדי מסכת של ראיות לכאורה, המעמידות סיכוי סביר להרשעה (השוו: בש"פ 1977/94 אוחנה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.4.1994)). אלא שכאשר מדובר בראיות נסיבתיות, על ראיות אלה להיות בעלות עוצמה מספקת, אשר תקשור את ביצוע העבירה הנטענת בכתב האישום בצורה ברורה לנאשמים, בדרך שיש בה משום סיכוי משמעותי להרשעתם (השוו: בש"פ 991/99 מדינת ישראל נ' קנילסקי (17.2.1999); בש"פ 1466/04 זדה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.2.2004); בש"פ 7149/05 ברקאי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.8.2005)).

14.

העבירות המיוחסות לעורר הינן עבירות "רכושיות", ועבירות אלה אמנם לא נמנו בסעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1966 כעבירות היוצרות "מסוכנות סטטוטורית", אולם עבירות אלה אינן "חסינות" ממעצר עד תום ההליכים (בש"פ 3453/05 אברג'יל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.4.2005)). עבירות רכוש עשויות לטמון בחובן מסוכנות, בין היתר, מאחר ובתנאים מסוימים הן מבוצעות באלימות ותוך סיכון חיי אדם או שלמות גופו, ומאחר ויש בעבירות אלה משום פגיעה בזכויות היסוד של פרטים בחברה וחדירה לרשות הפרט (בש"פ 5431/98 פרנקל נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(4) 268 (1998); בש"פ 3453/05 הנ"ל). על כן נקבע כי אין לשלול קיומה של עילת מעצר עד תום ההליכים בכל מקרה של עבירות המבוצעות נגד הרכוש, ויש לבחון את מכלול הנסיבות כדי לקבוע אם נתקיימה עילת מעצר כזו. עוד נקבע כי:

"עבירות רכוש המבוצעות באורח שיטתי, או בהיקף ניכר, או תוך התארגנות של מספר עבריינים, או תוך שימוש באמצעים מיוחדים ומתוחכמים, עלולות לפי מהותן ונסיבות ביצוען לסכן את ביטחון האדם ואת ביטחון הציבור." (בש"פ 5431/98 הנ"ל)

15.

המסוכנות בענייננו נלמדת מאופי העבירות המיוחסות לעורר ומאופן ביצוען, קרי, היותן מעשה פריצה מתוכנן בחבורה וביצועו לאור יום תוך חדירה לבית מגורים אשר עלולים להיות בו אנשים (השוו: בש"פ 380/08 בדר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.2.2008)). התפרצות לאור יום יש בה ללמד על דפוס עברייני מובהק ועל היעדר כל מורא מפני החוק (בש"פ 8806/07 לוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.10.2007)). לכך יש להוסיף את עברו הפלילי העשיר של העורר, אשר יש גם בו כדי ללמד על המסוכנות הנשקפת מן העורר, קרי החשש כי העורר יחזור לסורו ויבצע מעשי עבירה נוספים. כפי שכבר נקבע, גם מקום בו העבירה המיוחסת ונסיבות ביצועה אינן מצביעות על מסוכנות כשלעצמה, וברגיל לא תקמנה עילת מעצר, הרי השילוב בין העבירה המיוחסת לבין קיומו של עבר פלילי עשיר בעבירות דומות מצד הנאשם, יכול שיצביע על המסוכנות הנשקפת מצדו לשלומו ולבטחונו של הציבור, ולפיכך יקים עילת מעצר (בש"פ 6620/07

פחימה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.8.2007)).

16.

כפי שניתן ללמוד מתסקיר שירות המבחן בעניינו של העורר, העורר התמכר לסמים בגיל 22 ומשך שנים רבות ניהל אורח חיים התמכרותי ועברייני. לחובתו שורה ארוכה של הרשעות קודמות בתחום הרכוש, האלימות והסמים, והוא ריצה עד כה ארבעה מאסרים. עברו הפלילי כולל הפרות של צווי בית משפט, ביצוע עבירות בתקופת מבחן ובזמן חופשה ממאסר. כל אלה מלמדים הן על המסוכנות הנשקפת מן העורר, אשר יש בה - בצירוף נסיבות המעשה - כדי להקים עילת מעצר , והן על העובדה כי לא ניתן ליתן בעורר אמון במסגרת חלופת מעצר . כידוע, שחרורו של נאשם לחלופת מעצר מבוססת על היכולת ליתן אמון בנאשם (ראו למשל: בש"פ 1352/07 פאחל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.2.2007); בש"פ 4574/07 מדינת ישראל נ' אבוקיעאן (לא פורסם, 28.5.2007)). עברו הפלילי של העורר מלמד כי לא ניתן לתת בו אמון כי לא יפר את תנאי מעצר הבית. לכך יש לצרף את העובדה שחלופת המעצר שהוצעה אינה נראית לי כזו שיש בה כדי להשיג את מטרת המעצר, בין היתר לאור העובדה כי אחת הערבות הינה אחותו הצעירה של העורר, אשר שירות המבחן עצמו העריך כי "לא יהיה נכון להטיל עליה תפקיד סמכותי ואחראי כלפי אחיה הבכור".

17.

לאור כל האמור לעיל, הערר נדחה.