בש"פ 7149/05 יוחנן ברקאי נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בב"ש 91151/05 מיום 16.6.05 (כבוד השופטת נ' אהד), לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

כנגד העורר הוגש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כתב אישום, המייחס לו עבירה של רצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).

לפי הנטען בכתב האישום, ביום 7.7.04 פוטר העורר מעבודתו בחברת האבטחה "בן בטחון", בה החל לעבוד בראשית שנת 2004. במסגרת תפקידו בחברה, שימש כשומר לילה, חמוש בפנימיית "אורט ליבוביץ". באמצע שנת 2004 החל אנטולי פאף לעבוד בחברת "בן בטחון" כשומר לילה לצידו של העורר. לאחר יולי 2004, הטריד העורר את פאף בטלפון מספר רב של פעמים ולאורך כל שעות היממה. כך גם, הטריד טלפונית את גברת רונית פינקלשטיין, מנהלת חברת "בן בטחון". ביום 5.2.05 הגיע העורר אל הפנימייה, איים על פאף, כי "הכל לא נגמר", יבוא יום ויהרוג אותו. באותו יום, כך נטען בכתב האישום, גמלה בלבו של העורר ההחלטה להרוג את פאף.

בתחילת פברואר 2005 החל העורר לעבוד בחברת אבטחה "ירון אבטחה" כשומר לילה בין השעות 22:00-07:00. בשער הכניסה במושב חוגלה, הנמצא בעמק חפר. לצורך עבודתו, קיבל מ"ירון אבטחה" אקדח מסוג "קארין" ושתי מחסניות עם 26 כדורים תואמים. ביום 20.3.05 לאחר שסיים העורר את עבודתו, ובמסגרת הרעיון להמית את פאף, לקח מכשיר מירס לביתו, מכשיר המשמש כאמצעי קשר בעמדת השמירה בחברת "ירון אבטחה". מכשיר זה אמור להימצא במקום העבודה כל העת. באותו יום בשעה 20:00 יצא העורר מביתו, כשעליו האקדח ומכשיר המירס בדרכו לפנימייה בשעה שיודע, כי פאף אמור להתחיל משמרת בשעה 23:00. העורר גם יודע, כי פאף נוהג להגיע למקום העבודה לפני מועד תחילת המשמרת. בשעה 22:10 התקשר העורר למוקדן בחברת "ירון אבטחה" באמצעות מכשיר המירס, אישר כי יגיע למשמרת בכפר חוגלה, זאת כדי ליצור מצג כאילו נמצא בכפר חוגלה וכדי לחפות על היעדרותו מהעבודה באותה עת בדיוק. בשעה 22:30 עשה פאף דרכו את הפנימייה, עבר ברחוב פנקס, אז ירה העורר בעורפו של נאף, אשר נפל ארצה מפציעתו האנושה. מייד לאחר מכן, עזב העורר את המקום בדרכו לכפר חוגלה. בשעה 22:44 עובר אורח שראה את פאף, הזעיק עזרה. זמן קצר לאחר מכן נפטר פאף מפצעיו (להלן: פאף או המנוח).

בית-המשפט המחוזי הורה, ביום 16.6.05, לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. בית-המשפט המחוזי קבע בהחלטתו, כי קיימות ראיות לכאורה כנגד העורר באשר למיוחס לו בכתב האישום ובין היתר, גם ראיות נסיבתיות.

בהחלטתו התבסס בית-המשפט המחוזי על הראיות הבאות: עדויות שונות; מספר חוות-דעת של מומחי מז"פ; תוצאות של בדיקות מיקרוסקופיות; העובדה, כי אין מחלוקת, כי אקדחו של העורר היה ברשותו לפני ובעת הרצח וכי אין מחלוקת, כי העורר יצא עם אקדח זה מביתו אל עבר פנימיית "כפר חוגלה" אליה הגיע מאוחר יותר באותו יום; הטרדות טלפוניות שביצע העורר אל הטלפון הנייד של המנוח; כך עולה מפלט שיחות הפלאפון של העורר. עוד עולה מהפלט, כי השיחות הן קצרות וכי מבוצעים ניתוקים אל פלאפון המנוח; תלונת המנוח מיום 6.2.05, במשטרת נתניה, ממנה עולה, כי ביום 5.2.05 בשעה 23:00 בשעה ששמר במסגרת תפקידו בבית הספר "אורט ליבוביץ", הגיע העורר אותו הכיר המנוח מתקופת עבודתם ב"בן בטחון", איים עליו, כי יגיע באיזה יום ויהרוג אותו. כמו-כן, באותה תלונה, המנוח מציין, כי העורר התקשר אליו עוד קודם לכן, איים עליו והטריד אותו. באותה תלונה מבקש המנוח את המשטרה להזהיר את העורר ולהרחיקו ממנו; הודעתו של סלומון רבאייב מיום 21.3.05, בה מספר, כי המנוח חשש מפני העורר בכך, שהאחרון עשוי להרוג אותו, את זאת שמע סלומון ישירות מהמנוח; הודעתה של רונית פינקלשטיין מיום 14.10.04, מנהלת "בן בטחון", על כך שהעורר מטריד אותה, מנהל מעקבים אחריה, מטריד את בני משפחתה. העובדה שחששה מאוד, כי העורר ישיג נשק מחברת אבטחה ויפגע בה. כמו-כן, בהודעתה זו סיפרה על התנכלותו של העורר אל המנוח; הודעתו של העורר מיום 23.4.05 בה הוא מודה בהתקשרות אל המנוח ומציין כי המנוח לא ענה ואולי חמש פעמים שוחחו, וכן בהסתמך על הודעות נוספות.

מכאן הערר שבפני, בגדרו שב העורר על טענותיו כפי שהעלה בפני בית-המשפט המחוזי.

לטענת בא-כוח העורר, אין בידי המשיבה ראיות לכאורה להוכחת האשמה המיוחסת לעורר. לטענתו, איש אחר ירה במנוח ולא העורר. לטענת בא-כוח העורר, קיימים בתיק מחדלי חקירה כדוגמת אי ביצוע בדיקת פרופרינט וסימני ירי. לטענתו, אין ראיות דיות לקשירת העורר למעשה הרצח. כמו-כן טוען בא-כוח העורר, כי הראיות הנסיבתיות עליהן מצביעה המשיבה, אינן יכולות לעמוד בזכות עצמן. עוד מוסיף וטוען בא-כוח העורר, כי מדובר בעורר כבן 45, נשוי ואב לשלושה ילדים, ללא כל עבר פלילי ועורך-דין במקצועו. לטענתו, בהתחשב בחולשת הראיות ובנסיבותיו האישיות של העורר, יש מקום להורות על חלופת מעצר בעניינו.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, עיינתי בהחלטת בית-המשפט המחוזי ובתיק החקירה, בחנתי את חומר הראיות שבתיק ולאחר ששקלתי את כלל נסיבות העניין, נראה לי, כי יש לאמץ את קביעת בית-המשפט המחוזי, לפיה יש בצירוף הראיות, לרבות הראיות הנסיבתיות המצויות בידי המשיבה, כדי להקים תשתית להרשעתו של העורר בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום ולפיכך הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להידחות.

מצטרף אני לקביעתו של בית-המשפט המחוזי, לפיה קיימת תשתית ראייתית קונקרטית, אשר יש בה בשלב זה, כדי לבסס ולו לכאורה סיכוי להרשעתו של העורר בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום, וזאת כפי שהדברים פורטו בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי.

נראה לי, כי הגם שחלקן של הראיות הינן נסיבתיות, צירופן מוביל למסקנה, כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית המספקת כדי הרשעת העורר בעבירת הרצח ככל הנדרש לצורך הליך מעצר עד תום ההליכים.

אכן, חומר הראיות שנאסף כנגד העורר מתמצה הן בעדויות והן בראיות נסיבתיות. עובדה זו, היא כשלעצמה, אינה שוללת אפשרות של מעצר עד תום ההליכים מקום בו מצטרפות הראיות הנסיבתיות לכדי מסכת של ראיות לכאורה, המעמידות סיכוי סביר להרשעה (ראו בש"פ 991/99 מדינת ישראל נ' משה קנילסקי (לא פורסם); בש"פ 139/97 פרץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 1977/94 אוחנה נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). אולם, כאשר בראיות נסיבתיות עסקינן, עליהן להיות על פניהן בעלות עוצמה כזו המובילה למסקנה לכאורית ברורה בדבר סיכויי ההרשעה (ראו בש"פ 991/99 מדינת ישראל נ' משה קנילסקי (לא פורסם)).

הלכה היא, כי בשלב המעצר אין בית-המשפט בוחן כל ראיה כשלעצמה ועליו לבחון את המכלול ולהעריך עד כמה, ברמה הלכאורית, יש בראיות שנאספו כדי לבסס סיכוי סביר להרשעתו של הנאשם בעבירות המיוחסות לו (ראו בש"פ 8087/95 שלמה זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ (2) 133).

על רקע מבחן זה, וממכלול הראיות שנאספו כנגד העורר, האמורים לעיל, נראה, כי הצטברותם זה לזה מגבשת תמונה ראייתית המצביעה, ולו לכאורה, על אשמת העורר וכי יש בהן כדי לבסס לכאורה סיכוי סביר להרשעתו באישום המיוחס לו.

אשר לטענת בא-כוח העורר, לפיה קיימים מחדלים בחקירת המשטרה – לאחר שעיינתי בטענתו זו הגעתי למסקנה, כי גם אם היו מחדלים כלשהם בחקירת המשטרה, ואין אני קובע בשלב זה, כי אכן היו מחדלים כאלה, אין בכך כדי להביא אותי להתערב בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי, שכן יש בידי המשיבה ראיות לכאורה מספיקות בשלב זה, אשר מצדיקות את מעצרו של העורר עד תום בירור דינו.

באשר למסוכנות הנשקפת מן העורר, הרי במקרה שלפני, מעשיו של העורר הינם חמורים ביותר. מעיון בחומר הראיות שבתיק ומהראיות הנסיבתיות עולה, כי גמלה בלבו של העורר ההחלטה להמית את המנוח, והעורר אף סר אל הפנימייה ואיים על המנוח, כי כך בכוונתו לעשות. לעניין זה קיימת חזקת מסוכנות סטטוטורית, הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ג)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), כך שהעובדות שבפני מקימות את חזקת המסוכנות האמורה בחוק.

החומרה היתרה שמעשי אלימות אכזריים כגון אלה, שהעבריין מבצע אותם במו ידיו, תוך שימוש בנשק, מחייבת את בתי המשפט להקשות את ליבם ולדחות נימוקים הנשקלים לזכותו של הנאשם בעבירות אחרות. בהעדר נסיבות יוצאות דופן, המצדיקות התחשבות מיוחדת במצבם של הנאשמים, דינם של עוברי עבירה כאלה להיעצר עד תום ההליכים (ראו בש"פ 7326/96 ניסים ח'טיב ואח' נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). מי שנוטל בידיו אקדח ויורה בגופו של הזולת הוא מסוכן, אפילו הוא עול ימים, ויש להגן על הציבור מפניו (ראו בש"פ 4113/99 פלוני (קטין) נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). בענייננו, לאור הראיות הקיימות כנגד העורר עולה, כי בשחרורו קיים סיכון לציבור ומטעם זה אין להתערב בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי ויש להשאירה על כנה. לא שוכנעתי, כי חלופת מעצר כלשהי יש בה, במקרה זה, כדי להפיג את מסוכנותו של העורר.

על יסוד כל האמור לעיל, החלטתי לדחות את הערר.

העורר יישאר במעצר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו בתיק ב"ש 91151/05 (פ.ח. 1049/05) בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.