פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ
10736/08
בפני:
כבוד השופט י' דנציגר
העורר:
פלוני
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי
בבאר-שבע מיום 16.12.08 בב"ש 524/08 שניתנה על ידי כבוד השופטת ר'
יפה-כ"ץ.
תאריך הישיבה:
ג' בטבת התשס"ט
(30.12.08)
בשם העורר:
עו"ד מ' גבאי
בשם המשיבה:
עו"ד ד' כהן-ויליאמס
החלטה
לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 16.12.08 בב"ש 524/08 (כבוד השופטת ר' יפה-כ"ץ ) להורות על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.
העובדות לפי כתב האישום
1.
כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו ניסיון לאינוס בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיפים 345(ב)(3) ו-25 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין ); מעשה מגונה, עבירה לפי סעיף 348(ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(3) לחוק העונשין; מספר עבירות איומים, עבירות לפי סעיף 192 לחוק העונשין והפרת חובה חקוקה, עבירה לפי סעיף 286(א) לחוק זה.
2.
לפי כתב האישום, העורר והמתלוננת, המתגוררים בקרית גת, הכירו היכרות מוקדמת שטחית. ביום 3.11.08 בשעה 23:50 או בסמוך לכך חזרה המתלוננת לביתה שבקרית גת מביקור אצל חברתה וכאשר הגיעה בסמוך לביתה, פנה אליה העורר אך המתלוננת אמרה לו כי היא אינה רוצה לדבר עימו. משכך, החל העורר לעקוב אחריה ובשלב מסויים תקף אותה בכך שתפס אותה מאחור ומשך אותה למקום חשוך, שם הפיל אותה על הארץ, החדיר את ידו תחת חולצתה, מישש את חזה וניסה לפתוח את מכנסיה. במהלך מעשיו אלו איים העורר על המתלוננת בכך שהצמיד אקדח מפלסטיק לעינה הימנית ואמר לה כי יפגע בה אם תזוז וכן: "אם תתקשרי למשטרה אני אשבור לך את הפלאפון". במהלך האירוע המתואר התנגדה המתלוננת למעשיו של העורר בכך שצעקה לעזרה ואמרה לו שיזוז ממנה ושהיא תתקשר למשטרה. בנוסף, המתלוננת דחפה את העורר מעליה וניסתה להימלט מפניו. במעשיו אלה גרם העורר להיווצרות שטף דם מתחת לעינה הימנית של המתלוננת. צעקותיה של המתלוננת נשמעו על ידי השכנים ועל ידי אביה של המתלוננת אשר הגיע למקום ההתרחשות וראה חלק ממעשי העורר. כאשר ניגש האב לעזרת המתלוננת, איים עליו העורר בכך שכיוון לעברו את אקדח הפלסטיק, אולם האב המשיך לעזור למתלוננת עד שהעורר ברח מן המקום.
3.
עוד נטען בכתב האישום, כי ביום 13.4.08 ציווה בית המשפט לנוער באשדוד במסגרת ב"ש 521/08 על שחרורו של העורר בתנאים מגבילים ואחד התנאים היה שהעורר ישהה במעצר בית מלא בביתו. בבצעו את המעשים המתוארים לעיל הפר העורר את תנאי השחרור האמורים.
הליכים קודמים
4.
במקביל להגשת כתב האישום הוגשה לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע בקשה לעצור את העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו (ב"ש 524/08). לאחר שבחן את חומר החקירה בתיק, קבע בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ר' יפה-כ"ץ ), ביום 23.11.08, כי גם אם קיימות אי התאמות מסוימות בין העדויות, "הרי שאמרת המתלוננת עומדת איתנה ויש לה תימוכין בעדות אביה, בעדות השכנים ובסימן הכחול שליד עינה". בית המשפט קמא מצא חיזוק לאמרת המתלוננת בהפרכה הלכאורית של האליבי שמסר העורר,
לפיו שהה בעת האירוע נשוא כתב האישום עם בחורה אחרת, כאשר אותה בחורה טענה כי לא היתה עימו כל אותו זמן. בית המשפט קמא לא התעלם מן העובדה כי המתלוננת ביקשה לחזור בה מתלונתה, אולם ציין כי סיבת הבקשה היתה נעוצה, כדברי המתלוננת עצמה, בחששה כי בעקבות התלונה "יצביעו עליה כשקרנית ובלתי אמינה".
בית המשפט קמא לא מצא כי המתלוננת הינה "מתלוננת סדרתית" כפי שביקש העורר לטעון, וקבע כי גם אם נכונה טענתו של העורר בקשר למצבה הנפשי המעורער של המתלוננת, הרי שמשקל עדותה ייבחן על ידי המותב שישמע את התיק וכי לא ניתן לומר שעל פני הדברים משקל עדותה מועט. משכך, נקבע כי קיימות די ראיות לכאורה לביסוס עבירות המין והאלימות המיוחסות לעורר וכי ממילא גם יש די ראיות לביסוס לכאורה של ביצוע העבירה של הפרת הוראה חוקית. ואולם, בית המשפט קמא קבע כי לא די בניסיונו, לכאורה, של העורר לפתוח את מכנסיה של המתלוננת בכדי לייחס לו עבירה של ניסיון לאינוס.
5.
משכך, קבע בית המשפט קמא כי יש במעשיו של העורר כדי להקים עילת מעצר כנגדו הן בשל החשש שעם שחרורו הוא עלול להביא לשיבוש הליכי משפט, להשפיע על עדים ולפגוע או לסכן את המתלוננת ואת עדי התביעה האחרים, והן נוכח האכזריות בה ביצע, לכאורה, את המעשים המיוחסים לו. בית המשפט קמא הוסיף וקבע כי משעומדים לחובת העורר שני רישומים פליליים ותלוי ועומד כנגדו כתב אישום נוסף במסגרתו שוחרר בתנאים אשר אותם הפר לכאורה בתיק דנן, וחרף גילו הצעיר של העורר, "לא ניתן לשוב ולשחררו באותם תנאים שהפר, לכאורה, כהצעת הסנגור" והורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. יחד עם זאת, ונוכח גילו הצעיר של העורר, הורה בית המשפט קמא על הגשת תסקיר מבחן בעניינו, על מנת לבחון אפשרות לשחררו לחלופת מעצר.
6.
בחקירת המתלוננת אשר התקיימה לאחר שזו מסרה מכתב וקלטת בהם היא מבקשת לחזור בה מתלונתה, טענה המתלוננת כי כאשר הפלילה את העורר במעשים נשוא כתב האישום, עשתה זאת בכדי לתרץ בפני אביה את העובדה שאיחרה לחזור הביתה וכי העורר איננו האדם שפגע בה. בהחלטתו מיום 9.12.08 קבע בית המשפט קמא כי אמרתה החדשה של המתלוננת הינה בעלת משמעות, "אלא שיש מחלוקת לענין משקל משמעות זו" וכי אין זה "הרגע להכריע בענין זה במיוחד לאור המסוכנות הרבה העולה מהתסקירים ולאחר שלא כל החומר החדש (המכתב והקלטת) הגיע" לעיונו.
7.
בחוות דעת פסיכיאטרית אשר נערכה בעניינו של העורר והוגשה לבית המשפט קמא נקבע אומנם כי העורר לוקה בהפרעות למידה, באימפולסיביות והפרעות התנהגות, כאשר משפחתו מסרבת להכיר במגבלותיו של העורר ולאפשר לו לקבל טיפול תרופתי אשר יכול לשפר את תפקודו בבית הספר, אולם מסקנתה הסופית היתה כי העורר "כשיר לעמוד לדין, ולשאת בעונש, מבחין היטב בין טוב לרע".
לאחר שבחן את חוות הדעת הפסיכיאטרית, התקשה שירות המבחן להביע עמדה חד משמעית ביחס לחלופת המעצר אשר הוצעה על ידי העורר והתקשה להעריך את יכולתה לשמש כחלופה ראויה אשר תאיין את מסוכנותו של העורר.
8.
בהחלטתו מיום 16.12.08 קבע בית המשפט קמא כי "אין לומר בשלב זה, כי הגרסה הראשונית של המתלוננת במשטרה הפכה אין ואפס לאור גרסתה המאוחרת, הגם שאין ספק, כי אחת משתי הגרסאות איננה גרסת אמת", כאשר הערכת משקלן הסופי של שתי הגרסאות תיעשה במסגרת הכרעת הדין על רקע מכלול הראיות והנתונים האחרים שיובאו אז בפני בית המשפט. בית המשפט קמא הוסיף כי די לומר בשלב זה כי האפשרות לפיה בסופו של דבר יעדיף בית המשפט שידון בתיק העיקרי את הגרסה הראשונית של המתלוננת על פני גרסתה המאוחרת איננה משוללת סיכוי, במיוחד נוכח עדות השכנים בנוגע לאירועים נשוא כתב האישום, עדות האב, מציאת סימני החבלה על גופה של המתלוננת והפרכת האליבי של העורר, על מנת לקבוע כי קיימות ראיות לכאורה כי העורר ביצע את המיוחס לו בכתב האישום.
משכך וכאשר המעשים אותם ביצע העורר לכאורה בוצעו בניגוד לתנאי מעצר הבית בו היה נתון אותה עת וכאשר הטיפול לו זקוק העורר על מנת להשתקם אינו יכול להינתן לו בביתו, כפי שלא ניתן לו עד כה, קבע בית המשפט קמא כי השארת העורר בביתו לא תוכל להגן על הציבור מפניו ולאיין את מסוכנותו והורה על מעצרו של העורר עד לסיום ההליכים המשפטיים נגדו.
טענות העורר
9.
לטענת העורר – באמצעות בא כוחו, עו"ד מ' גבאי – שגה בית המשפט קמא בהחליטו לעצור את העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו, כאשר אין בחומר החקירה המקורי כדי "לבסס את הרשעת העורר". לחלופין, טוען העורר, כי נוכח הכרסום המהותי בראיות כנגד העורר אשר בא לידי ביטוי בכך שכבר ביום הגשת התלונה שבה המתלוננת לתחנת המשטרה על מנת לבטל את תלונתה. ביום 3.12.08, לאחר הגשת כתב האישום, הודתה המתלוננת בכך שהעורר איננו זה אשר תקף אותה. יום לאחר מכן הביעה המתלוננת את רצונה לבטל את התלונה ואף חזרה על כך מספר פעמים. יתר על כן, לטענת העורר עדותו של אביו תומכת בטענת האליבי שהעורר העלה, מבלי שהיתה לשניים אפשרות לתאם גרסאות והוא מוסיף וטוען כי אף לא אחד מן העדים שנחקרו במקרה דנן זיהה את העורר כמי שתקף את המתלוננת.
בנסיבות אלה, לטענתו, היה על בית המשפט קמא לשחרר את העורר לחלופת המעצר אותה הוא מציע.
10.
עוד טוען העורר כי שגה בית המשפט קמא בקובעו כי עיקר טענות העורר מתמקדות בכרסום הראיות נוכח מצבה הנפשי של המתלוננת, כאשר עיון בפרוטוקולים של הדיונים בפני בית המשפט קמא מלמד כי טענה זו היוותה אך טענה אחת מתוך טענות רבות שהועלו כנגד קיומן של ראיות לכאורה בתיק זה.
11.
בנוסף, טוען העורר כי שגה בית המשפט קמא גם בכך "שהתעלם לחלוטין מהעובדה שהמתלוננת ואביה לא מצאו לנכון לפנות למשטרה מיד ובסמוך לאחר האירוע... תוך שקבל את גרסתה לפיה לא סברו כי יש בכך דחיפות ולכן הלכו לישון".
12.
לבסוף, טוען העורר כי שגה בית המשפט קמא בכך שהתעלם "לחלוטין מקיומה של ראיה החדשה והמשמעותית הן ביחס לראיות לכאורה וכן ביחס להשפעה שיש לראייה זו על עוצמת הראיות ואופי חלופת המעצר" ובכך שהתעלם מן העובדה שישיבת ההוכחות הראשונה בתיק העיקרי נקבעה לסוף חודש מאי שנת 2009, כך שעל העורר לשהות במעצר שבעה חודשים עד לתחילת משפטו.
13.
לאור האמור לעיל, מבקש העורר כי אורה על שחרורו ממעצרו "ללא כל תנאי", או למצער, כי אורה על שחרורו בתנאים מגבילים לחלופת מעצר.
טענות המשיבה
14.
מנגד, מתנגדת המשיבה – באמצעות באת כוחה, עו"ד ד' כהן-ויליאמס - לשחרור העורר לחלופת מעצר. לטענת המשיבה, היא אינה מתעלמת מהשאלות הראייתיות המתעוררות בעניינו של העורר ואולם, לטענתה העורר אמור היה לשהות במעצר בית בשעות הלילה בגין תיק אחר המתנהל כנגדו. המשיבה מציינת בהקשר זה כי העורר טען, באישור אביו, כי במועד בו בוצעו המעשים נשוא כתב האישום הוא שהה בביתו עם חברתו ואולם, חברתו טענה כי פגשה את העורר ליד ביתה, שם שוחחו במשך חמש דקות. לטענת המשיבה, הדבר מהווה הפרה של תנאי חלופת המעצר שאליה שוחרר העורר במסגרת התיק הנוסף המתנהל כנגדו ומשכך, אין מקום לשחררו לחלופת מעצר אף אם קיים כרסום מהותי בראיות לכאורה.
15.
המשיבה מוסיפה וטוענת כי אכן עדותה האחרונה של המתלוננת מכרסמת בחומר הראיות ואולם, כרסום זו ייבחן בהמשך. לטענתה, שירות המבחן מצביע על מסוכנות מהותית שאינה מאפשרת את שחרורו של העורר לחלופת המעצר בה היה נתון במסגרת התיק הנוסף. עם זאת, המשיבה הביעה את נכונותה לבחון חלופת מעצר אחרת בעניינו של העורר, שאינה בבית הוריו.
16.
יצויין כי במסגרת הדיון שהתקיים לפניי הציע בא כוח העורר חלופת מעצר נוספת, בבית סבו של העורר באשקלון, כאשר במסגרת חלופת מעצר זו ישמשו אחיו ואחותו כמפקחים עליו, יחד עם איזוק אלקטרוני ופיקוח מעצר של שירות המבחן.
דיון והכרעה
17.
לאחר שעיינתי בערר על צרופותיו; שמעתי את טענות הצדדים במסגרת הדיון שהתקיים לפניי ועיינתי בחומר החקירה שהוצג לי, לרבות הודעותיה של המתלוננת, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להתקבל בחלקו, במובן זה שיוכן תסקיר מעצר חדש בעניינו של העורר, אשר יבחן את אפשרות שחרורו לחלופת המעצר שהוצעה על ידי בא כוחו במסגרת הדיון, כפי שיפורט להלן.
18.
אכן, יש מקרים בהם קיימות ראיות לכאורה המקימות עילת מעצר עד תום ההליכים אף כאשר קיימות גרסאות נוגדות או שינויי גרסה, אשר אינם מהווים כשלעצמם
כרסום מהותי בראיות לכאורה [ראו למשל: בש"פ 826/08 קשאש נ' מדינת ישראל
(לא פורסמה, 14.2.08); בש"פ 9878/01 מדינת ישראל נ' עמרם
(לא פורסמה, 31.12.01); בש"פ 1793/04 מדינת ישראל נ' סביחאת
(לא פורסמה, 24.3.04)]. ואולם, זה אינו המקרה לפניי. מעיון בתיק החקירה בעניינו של העורר עולה כי קיימות מספר גרסאות סותרות שאותן מסרה המתלוננת למשטרה. בגרסה הראשונה עמדה המתלוננת על כך שהעורר הוא שתקף אותה וציינה כי היא בטוחה בכך וכי היא מכירה את העורר ואף את משפחתו. לאחר שהגישה את התלונה, ביקשה המתלוננת לחזור בה בציינה כי לא שיקרה בתלונתה ואולם היא מבקשת לבטל את התלונה כי "לא נעים לה עם המצב הזה". לאחר מכן שבה המתלוננת וביקשה לבטל את תלונתה, אולם סירבה למסור עדות נוספת באומרה כי "מה שהיה לה היא מסרה". המתלוננת כתבה מכתב לרמ"ח תחנת קרית גת, אשר תורגם מן השפה הרוסית, במסגרתו ציינה כי הותקפה על ידי אדם שלא זיהתה וכי ייחסה את המעשים לעורר כי רצתה לנקום בו, אולם היא "לא מכירה את הבחור שקפץ עליה, אבל זה בטוח לא היה [ העורר ]...".
בעקבות מכתב זה נחקרה המתלוננת פעם נוספת וציינה מפורשת כי העידה שהעורר הוא שתקף אותה הואיל וחששה מאביה מאחר ואיחרה לחזור הביתה וכי "הראש שלה לא עבד טוב." המתלוננת ציינה עוד כי אף אחד מבני משפחתו של העורר לא השפיע עליה או איים עליה וכי היא אינה מצויה בכל קשר עימם, למעט עם דודתו, שאינה מתערבת בעניין. לאור כל האמור לעיל, סבורני כי חל כרסום מהותי בראיות לכאורה כנגד העורר, שכן עדות המתלוננת הינה, נכון לשלב זה, הראיה היחידה הקושרת את העורר לביצוע המעשים האמורים.
19.
אילו בכך היה מתמצה עניינו של העורר ברי כי היה מקום לשקול את שחרורו לחלופת מעצר כבר בשלב זה ואולם, לצד הכרסום המהותי הקיים, לדידי, בראיות לכאורה כנגד העורר, קיימים חוות הדעת הפסיכיאטרית ותסקיר המעצר בעניינו, כמו גם עדותה של ידידתו, ממנה עולה כי העורר הפר לכאורה את מעצר הבית בו הוא שוהה במסגרת התיק האחר המתנהל כנגדו. כל אלה מטים את הכף באופן מהותי לטובת הותרתו של העורר במעצר עד תום ההליכים נגדו שכן לרוב יטה בית המשפט שלא לשחרר לחלופת מעצר שעה שלא קיימת המלצה של שירות המבחן התומכת בכך.
יתר על כן, מושכלות ראשונים הן כי אין מקום להורות על שחרורו של נאשם לחלופת מעצר כאשר אין ליתן בו אמון מסיבה כלשהי, לרבות בשל העובדה שהפר את תנאי השחרור לחלופת מעצר אחרת [ראו למשל: בש"פ 2911/08 - שוקרון נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 10.4.08);
בש"פ 1352/07 פאחל נ' מדינת ישראל
(לא פורסמה, 22.2.07); בש"פ 4574/07 מדינת ישראל נ' אבוקיעאן
(לא פורסמה, 28.5.07)]. בנסיבות המקרה שלפניי, נראה כי קיים קושי גם בעניין זה, שכן לכאורה העורר הפר את תנאיה של חלופת המעצר שאליה נשלח בתיק אחר. לבסוף, גם עברו הפלילי המכביד של העורר מטה את הכף כנגד שחרורו לחלופת מעצר.
20.
ואולם, באיזון שבין הכרסום שחל בראיות לכאורה לבין היעדר המלצה לשחרור לחלופת המעצר שהוצעה בעניינו של העורר, סבורני כי יש מקום לקבל תסקיר מעצר נוסף בעניינו, במסגרתו תיבחן האפשרות לשחרר את העורר לחלופת המעצר שהציע בא כוחו במסגרת הדיון שהתקיים לפניי בתנאים המגבילים שיפורטו להלן, וזאת טרם הכרעה סופית בערר.
אשר על כן, הנני מורה כי יוכן תסקיר מעצר משלים בעניינו של העורר אשר יבחן את שיחרורו של העורר לחלופת מעצר בתנאי מעצר בית מלא בבית סבו של העורר באשקלון, כאשר במסגרת חלופת מעצר זו ישמשו סבו, אחיו ואחותו של העורר כמפקחים עליו, יחד עם איזוק אלקטרוני ופיקוח מעצר של שירות המבחן, כאשר כל אחד מבין המפקחים האמורים יפקיד 5,000 ₪ במזומן ויחתום על ערבות אישית בסך 50,000 ₪ להבטחת עמידתו של העורר בתנאים המגבילים שיושתו עליו.
תסקיר המעצר המשלים יוגש לבית משפט זה בתוך 15 ימים ממועד מתן החלטתי זו ולאחר קבלתו יזומנו הצדדים לדיון נוסף טרם הכרעה סופית בערר.
ניתנה היום, ג' בטבת התשס"ט (30.12.08).
ש ו פ ט