בש"פ 4574/07 מדינת ישראל נ. מרעאי אבוקיעאן

1.

כנגד המשיב הוגש כתב אישום בבית המשפט המחוזי בבאר שבע בעבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה (סעיף 332(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977) ושל הפרעה לשוטר במילוי תפקידו (סעיף 275 לחוק העונשין).

על פי הנטען בכתב האישום, לאחר ששוטר מג"ב חשד במשיב שהוא מסיע ברכבו שוהים בלתי חוקיים ואותת לו לעצור, ביצע המשיב פניית פרסה ברכבו והחל בנסיעה פרועה תוך שהוא מסכן נהגים, נוסעים והולכי רגל, ובשעה שניידת משטרה אחת, ולאחר מכן ניידת נוספת, דולקות אחריו, כורזות לו לעצור ומפעילות סירנה ואורות כחולים. המשיב נמלט מהניידות במהירות גבוהה ביותר ובנסיעה פרועה תוך מעבר וזגזוג בין נתיבים, עקיפת מכוניות בכבישים הומים בפס לבן וחציית צמתים בכביש הראשי לבאר שבע באורות אדומים – שעה שמכוניות החולפות בכביש נאלצות לסטות מנתיב נסיעתן ולבלום בחדות כדי להמנע מפגיעתו. לאחר מרדף ארוך שנמשך למעלה מ-20 דקות – חלקו בכבישים בין עירוניים וחלקו בתוך העיר באר שבע – נבלם המשיב בכביש ללא מוצא, הנוסעים שהיו ברכבו נמלטו והוא נעצר.

2.

המדינה ביקשה את בית המשפט קמא לעצור את המשיב עד תום ההליכים. בהחלטתו הראשונה של בית משפט קמא (הש' א. יעקב) מיום 30.4.07 ( להלן: ההחלטה הראשונה ) נקבע כי קיימות ראיות לכאורה להרשעתו של המשיב, וכי קמה עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 ( להלן: החוק ), שכן התנהגותו של המשיב – נהיגתו הפראית שסיכנה את חייהם של העוברים בכביש – שוטרים, נהגים והולכי רגל – מלמדת על המסוכנות הרבה הנשקפת ממנו. בנוסף נקבע כי קמה עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(א) לחוק, מאחר שהתנהגותו של המשיב מעידה על כך שאין עליו מורא דין ושוטרים ומכאן החשש הטבוע להימלטותו מאימת הדין ומאנשי החוק. על אף שבית המשפט הטיל ספק בדבר עצם האפשרות לתת במשיב את האמון הנדרש לשם שחרורו בתנאים, נתבקש תסקיר מעצר בעניינו של המשיב.

בהחלטתו השניה של בית משפט קמא מיום 24.5.07 ( להלן: ההחלטה השניה ) בחן בית המשפט את תסקיר המעצר, שבו לא המליץ שירות המבחן לשחרר את המשיב מן המעצר לחלופת מעצר. אדרבא, בתסקיר המעצר נאמר, כי "קיימת רמת סיכון בינונית-גבוהה להישנות התנהגות פורצת חוק" מצד המשיב, וכן כי "אין אנו סבורים כי יש בכוחה של החלופה המוצעת להתמודד עם רמת הסיכון להישנות התנהגות פורצת גבולות מצדו של [המשיב], כפי שתוארה, ועל כן אין אנו באים בהמלצה לשחררו ממעצר לחלופה זו".

על אף האמור בתסקיר המעצר קבע בית המשפט קמא, כי חלופת המעצר לא נועדה למנוע ביצועו של מעשה עבירה, אלא לדווח למשטרה במקרה שיופרו תנאי השחרור, ולכן החלופה המוצעת מהווה חלופה ראויה. משכך, נקבע כי המשיב ישוחרר ממעצרו לחלופת מעצר בית מלא בבית דודו בח'ורה.

3.

בפני ערר שהגישה המדינה כנגד החלטתו השנייה של בית המשפט קמא. העוררת טוענת, כי בית המשפט קמא שגה בהחלטתו, שכן תנאי בסיסי לקביעת חלופת מעצר הולמת הינו בהיתכנות חלופת המעצר לאיין, ולמצער להפחית באופן משמעותי, את המסוכנות הנשקפת מהמשיב ואת החשש כי יימלט מאימת הדין, ותנאי זה אינו מתקיים בעניינו של המשיב. בנוסף טוענת העוררת, כי לשם קיומה של חלופת מעצר הולמת נדרש אמון ראשוני בנאשם כי יציית לתנאי השחרור – ולא כן הדבר בנסיבות המשיב דנן. בא כוח המשיב טוען מצדו לקיום החלטת בית המשפט קמא מנימוקיה.

דין הערר להתקבל.

4.

כפי שקבע בית המשפט קמא בהחלטתו הראשונה, מתקיימת בעניינו של המשיב עילת מעצר מובהקת, הן בגין המסוכנות הנשקפת ממנו נוכח האישומים והמעשים המיוחסים לו, והן מתוך החשש פן יימלט מאימת הדין.

5.

תנאי היסוד להיתכנות חלופת מעצר הולמת הינו בהתאמתה להשיג את תכלית המעצר. ביסוד מוסד חלופת המעצר באשר היא מצויה בחינת התאמתו של מי שמתקיימת בו עילת המעצר לעמוד בתנאי השחרור שהוצבו בפניו ולהשיג בכך את מטרת המעצר. "בבסיסו, שחרור בערובה הוא מעין חוזה אמון בין המשוחרר לבין בית המשפט. המשוחרר מתחייב לכך שיעמוד בתנאים ובית המשפט, בהנחה שהוא נותן בו אמון- מורה על שחרורו. כל האמצעים הנוספים, יהיו אלו מפקחים בשר ודם או איזוק אלקטרוני, אינם אלא חישוקים שנועדו להבטיח את קיומו של החוזה, אולם אינם יכולים להוות את בסיסו" (השופטת ברלינר בבש"פ 9854/06 עאטיאס נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 13.12.06)).

6.

בית המשפט קמא לא חלק על מסקנתו של שירות המבחן, לפיה לא יהיה בכוחה של חלופת המעצר המוצעת להתמודד עם רמת הסיכון הנשקפת מן המשיב עצמו ולמנוע ממנו ביצוען של עבירות נוספות, וגם לא על החשש הטבוע במשיב דנן כי לא יציית להוראות תנאי השחרור בערובה. שכן, המשיב שגילה עצמו כמי שאינו ירא מניידות הדולקות אחריו תוך מרדף המלטות פרוע ומסוכן – מדוע לנו להניח שיקבל על עצמו לפתע מרות הפיקוח של דודו והוראות תנאי שחרור אבסטרקטיות שבהחלטת בית משפט?

משנמצא כי לא תסכון לו לפלוני חלופת מעצר מחמת המסוכנות הטבועה בו, נסיר את אפשרות החלופה מהפרק ויהיו הערבים או המפקחים המוצעים אשר יהיו. חלופת מעצר, מהותה בנטרול מסוכנותו של הנאשם ולא בבחינת מידותיהם או תכונותיהם של האמורים לערוב לו במילוי תנאי השחרור. משנמצא לנו נאשם פלוני כבלתי ראוי לאמון שבשחרורו בתנאי ערובה, תמה ונשלמה בכך בחינת עצם התכנותה של אותה החלופה, שכן ברור בעליל כי לא יהיה בה להשיג את מטרת המעצר.

7.

בעניינו של המשיב דנן, נמצא על ידי הכל – שרות המבחן ובית המשפט קמא – כי לא תסכון למסוכנותו חלופת מעצר.

לאור זאת, לא היה מקום להמשיך ולבחון טיבם של הערבים המוצעים והאמנם יודיעו למשטרה אם יפר המשיב את תנאי הערובה. דין היה שיורה בית המשפט קמא על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים.

אשר על כן – אני מקבל את הערר, מבטל החלטת בית המשפט קמא ומורה כי המשיב ייעצר עד תום ההליכים נגדו.