בש"פ 7046/09 אחמד איוב נ. מדינת ישראל

1.

בפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופטת צ' צפת ) מתאריך 1.9.2009, שבגדרה נדחה ערר על החלטות בית משפט השלום בבאר-שבע (החלטת כב' השופט ג' גדעון

והחלטת כב' השופט ג'

אמוראי) מהתאריכים 6.8.2009 ו-11.8.2009, המורות על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדם.

2.

כנגד העוררים הוגש כתב אישום, המייחס להם עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) ל חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); נסיון פריצה לבנין שאינו דירה או בית תפילה לפי סעיף 407(א) בצירוף סעיף 25 ל חוק העונשין ; והחזקת מכשירי פריצה לפי סעיף 409 ל חוק העונשין . לפי הנטען בכתב האישום, שלושת העוררים קשרו קשר לפרוץ למשרדי מע"מ בבאר-שבע. בתאריך 31.7.2009 בסמוך לשעה אחת בלילה, הגיעו שלושת העוררים לבניין בו נמצאים משרדי מע"מ. העורר 2, שחבש כובע גרב על פניו, טיפס על סולם שהונח על קיר הבניין והחל להתעסק עם החלון, בעוד שהעורר 1 ממתין לו ליד הסולם כשידיו עטופות בגרביים. באותה עת, המתין העורר 3 בקרבת מקום. לפי האמור בכתב האישום, משהבינו העוררים כי אין ביכולתם לפרוץ לבניין, נטשו את הסולם במקום סמוך ונמלטו ברכב שהוכן מראש.

3.

במקביל להגשת כתב האישום, הגישה המדינה בקשה למעצרם של העוררים עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדם. במסגרת הדיון בבקשה זו, שנערך בבית המשפט השלום בבאר שבע, טען בא כוח העוררים להעדר קיומן של ראיות לכאורה לעניין עבירת קשירת הקשר, וכן ל"כרסום" בראיות לעניין עבירת הפריצה. בהחלטתו מתאריך 6.8.2009 קבע בית משפט השלום הנכבד (כב' השופט ג' גדעון ) כי העובדה שהעוררים 1 ו-2 נראו כשהם מגיעים יחד לבניין מהווה ראיה לכאורה לקשירת הקשר, והמתנתו של העורר 3 בחניון מאחורי הבניין ללא כל הסבר מהווה ראייה נסיבתית לקשירת הקשר מצידו. כמו כן, הודעות העוררים, לפיהן הם שהו יחד משך כל היום והגיעו יחדיו לבאר שבע, חיזקו אף הן, לשיטת בית המשפט הנכבד, את טענת קשירת הקשר. לאור כל אלו, קבע בית משפט השלום הנכבד כי במקרה דנן מתקיימת תשתית ראייתית לכאורית שדי בה כדי לבסס עילת מעצר כנגד העוררים.

בהחלטה נוספת, מתאריך 11.8.2009, הורה בית משפט השלום הנכבד ( כב' השופט ג'

אמוראי ) על מעצר העוררים עד תום ההליכים בעניינם. בהחלטתו, סקר בית המשפט הנכבד את עברם הפלילי העשיר של העוררים, שממנו היה ניתן להסיק, לשיטת בית המשפט, כי העוררים סיגלו לעצמם אורח חיים עברייני. מסקנה זו, בשילוב עם נסיבות ביצוע העבירה שמהן עלתה, לדבריו של בית המשפט, תעוזתם הרבה של העוררים, הובילה את בית המשפט הנכבד לקביעה לפיה לא ניתן ליתן בעוררים את האמון הדרוש לשם שחרורם ממעצר, מה גם שבית המשפט הנכבד לא התרשם לטובה מתנאיהן של חלופות המעצר שהוצעו על-ידי העוררים.

4.

על החלטה זו של בית משפט השלום הוגש ערר לבית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטת צ' צפת ). בדיון בערר, טענו העוררים להיעדר ראיות לכאורה לביצוע המעשים המיוחסים להם. בהחלטתו מתאריך 1.9.2009 דחה בית המשפט המחוזי את הערר, בקבעו כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת העבירות המיוחסות לעוררים. במסגרת ההחלטה, ציין בית המשפט הנכבד, בין היתר, את האמור בדו"ח פעולה אשר נכתב על-ידי השוטר ניסים דבוש, שהיה הראשון שהגיע למקום האירוע, ואשר צפה בעוררים בעת ביצוע העבירה ובעת חבירתם לעורר השלישי, ושלאחר כניסת העוררים למכונית, עקב אחריהם בניידת עד למעצרם. עוד התייחס בית המשפט לכך שלאחר המעצר, נמצאו ברכב בו נתפסו העוררים גרביים כגון אלו שנראו על ידיו של העורר 1, כובע גרב כגון זה שנראה על פניו של העורר 2, וכן סולם ומברגים, שעשויים לשמש למטרות פריצה. בנוסף לכך, קבע בית המשפט הנכבד, כי מחדלי החקירה עליהם הצביע בא כוח העוררים, כגון אי-איסופן של טביעות אצבע מן הסולם ומחלון המבנה, אינם מהווים "כרסום" בראיות, שדי בו על-מנת להביא לערעורה של התשתית הראייתית הלכאורית הנדרשת לצורך מעצרם של העוררים. עוד נקבע כי במקרה זה, על-אף שמדובר בעבירת רכוש, הרי שנוכח עברם הפלילי המכביד של העוררים והעובדה שבית משפט השלום הנכבד לא מצא את חלופות המעצר שהוצעו על-ידי העוררים ככאלו המניחות את הדעת - לא היה מנוס אלא להורות על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים. לבסוף, ציין בית המשפט הנכבד כי שמורה לעוררים הזכות להגיש לבית המשפט בקשה שבמסגרתה יוצעו חלופות מעצר אפשריות נוספות.

5.

מכאן הערר שבפניי, במסגרתו טוענים העוררים בשנית ל"כרסום" בתשתית הראייתית הלכאורית הקיימת בעניינם – "כרסום" הנובע, לטענתם, ממספר טעמים: מחדלי החקירה המשטרתית הכוללים את העדר ביצועו של מסדר זיהוי לצורך זיהויו של מי מהעוררים שלא חבש כובע גרב על ידי עד ראייה שצפה בהתרחשות האירועים (להלן: טלקר ), את מחדלה של המשטרה לבצע איסוף טביעות אצבעות מהסולם שעליו, לכאורה, טיפסו העוררים, ומן החלון דרכו ניסו, לכאורה, לפרוץ לבנין, ואת אי-תיעודו של אופן לבושם של העוררים בעת עיכובם, לצורך השוואת תיעוד זה עם הנאמר בהודעתו של טלקר; תוכן הודעתו של טלקר הכולל תיאור לפיו ראה העד את העורר 2 עולה בסולם, אך נעדר כל תיאור בדבר עדותו של טלקר לניסיון פריצת החלון מצד העורר 2 – הבחנה ממנה עולה, לטענת העוררים, כי ניתן ליחס להם רק עבירה של הסגת גבול, וזאת להבדיל מעבירת ניסיון פריצה לבנין שאינו דירה; תוכנו של דו"ח הפעולה שנכתב על-ידי השוטר דבוש - בו נאמר כי השוטר דבוש ראה את העורר 1 עומד על הסולם ומתעסק עם החלון - העומד בסתירה, לטענת העוררים, לתוכנם של דו"חות הפעולה שנכתבו על-ידי השוטרים אסף דרעי ואושר אוסקר, שבהם נאמר כי האחרונים הגיעו למקום יחד עם השוטר דבוש, וזאת רק בעת שרכבם של העוררים עזב את המקום. עוד טוענים העוררים כי לא ניתן ליצור כל זיקה לכאורית בין הרכב בו נתפסו העוררים, לבין הרכב החונה אותו זיהה טלקר בסמוך למקום האירוע, וזאת מאחר שטלקר, בהודעתו, לא ציין את סוג הרכב או צבעו, ואף לא העיד כי ראה את השלושה נכנסים לרכב זה.

לחילופין, טוענים העוררים, כי אף אם יקבע כי מתקיימת בעניינם תשתית ראייתית לכאורית שדי בה לצורך מעצרם עד תום ההליכים, הרי שראוי הוא כי בית המשפט יורה על שחרורם לחלופות המעצר שהוצעו על-ידם. מסקנה זו נובעת, לטענת העוררים, מכך שמדובר בעבירות רכוש מן הרף התחתון ובמעשים הנעדרים כל תחכום פלילי, וכן מהיותם של המעשים המיוחסים לעוררים מעשים נקודתיים וחד-פעמיים. על כן, מבקשים העוררים את שחרורם בערובה ללא מעצר בית. לחלופין, נוכח עברם הפלילי העשיר של העוררים 2 ו-3, מוצע לשחררם למעצר בית חלקי, בפיקוח המשמורנים שהוצעו בבית משפט הנכבד קמא.

6.

בדיון שנערך בפני טענה ב"כ המדינה כי דין הערר להידחות, תוך שהיא סומכת ידיה על האמור בהחלטותיהם של בתי המשפט הנכבדים קמא. כך, טענה ב"כ המדינה, כי די בחומר הראיות הקיים בתיק החקירה כדי לבסס את התשתית הראייתית הלכאורית לביצוע המעשים המיוחסים לעוררים, הנדרשת לצורך מעצרם עד תום ההליכים. תשתית ראייתית לכאורית זו מבוססת, לטענת ב"כ המדינה, על דו"ח החקירה שנכתב על-ידי השוטר דבוש, שצפה במו עיניו באירועים נשוא כתב האישום; על הימצאותם של כובע גרב, גרביים לבנות (הדומים לאלו שבהם השתמש, לכאורה, העורר 1 בעת החזקת הסולם) ומברגים ופצירה, במכונית בה נתפסו העוררים; על העדר הסבר מצד העוררים, תושבי צפון הארץ ומרכזה, בדבר הימצאותם בבאר שבע ביום האירוע; ועל קיומן של סתירות רבות בין גרסאותיהם של העוררים באשר למעשיהם בערב בו נתרחש ניסיון הפריצה, כפי שאלו נמסרו למשטרה. כן טענה ב"כ המדינה, כי לאור עברם הפלילי המכביד של העוררים, ונוכח התרשמותו השלילית של בית משפט השלום הנכבד מתנאיהן של חלופות המעצר שהוצעו על-ידי העוררים – הרי שבדין דחו בתי המשפט הנכבדים קמא את בקשתם להשתחרר לחלופת מעצר.

7.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר שהעבירו לעיוני, נחה דעתי כי דין הערר – להידחות . אסביר את הדברים בקצרה להלן.

8.

בכל הנוגע לקיומן של ראיות לכאורה – מעיון בחומר החקירה שנאסף בעניינם של העוררים עולה, לדעתי, תשתית ראייתית לכאורית לביצוע המעשים המיוחסים לעוררים. כך, למשל, במסגרת דו"ח הפעולה שנכתב על-ידי השוטר דבוש בתאריך 31.7.2009, מתאר השוטר דבוש בפרוטרוט את המעשים נשוא כתב האישום, כפי שאלו נקלטו על-ידו כעד ראייה ישיר לאירועים אלו. בחלקו האחרון של דו"ח זה, מתואר אירוע לכידתם של העוררים, תוך פירוט של הכלים שנמצאו במכוניתם בשעת מעצרם – המברגים, הפצירה ופריטי הלבוש שסייעו להם, לכאורה, בניסיון הפריצה לבניין. דיווחים דומים המגוללים את הליך לכידתם של העוררים מצויים אף בדו"חות הפעולה שנכתבו על-ידי השוטרים דרעי ואוסקר, באותו תאריך. את המיוחס לעוררים בכתב האישום ניתן לבסס אף על הודעתו של טלקר, מתאריך 31.7.2009, בה מתאר טלקר כיצד צפה במו עיניו בביצועם של מעשים אלו. בהודעתו, אף מציין טלקר, אשר צפה באירועים ממקום חנייתו בתחנת הדלק בה נתפסו העוררים בסופו של יום, כי בשלב מסוים זיהה בלש העומד בתחנת הדלק ומשקיף לכיוונה של זירת האירוע. דומה, על פני הדברים, כי פרט זה בהודעתו של טלקר, מתיישב עם האמור בדו"ח הפעולה של השוטר דבוש, אשר במסגרתו מתאר השוטר דבוש כיצד צפה באירועים בעת התרחשותם. עוד מציין טלקר בהודעתו, כי לאחר שצפה בעוררים מבצעים, לכאורה, את המעשים המיוחסים להם, ראה אותם נכנסים לרכב במקום הסמוך לזה שבו נעצרו, לבסוף, על-ידי אנשי המשטרה. סבורני, כי פרט זה בעדותו של טלקר, מסייע ליצור קשר ראייתי לכאורי בין העוררים עצמם, לבין המעשים שביצועם מיוחס להם. קשר לכאורי זה מתחזק בהתחשב בעובדה שהעוררים, שאינם תושבי איזור הדרום, לא ידעו להצביע, בעת חקירתם, על סיבה ברורה להימצאותם בעיר באר שבע. זאת, כעולה מעיון בהודעותיו של העורר 1, מתאריך 31.7.2009 ו-2.8.2009, שבכל אחת מהן הציע העורר 1 סיבה אחרת להימצאותו בעיר; מעיון בהודעתו של העורר 2 מתאריך 2.8.2009, במסגרתה סירב לענות על שאלה זו (כמו גם על שאלות רבות אחרות); ומעיון בהודעותיהם של העורר 2 מתאריך 31.7.2009, ושל העורר 3 מהתאריכים 31.7.2009 ו-2.8.2009, שבמסגרתן הציעו הנחקרים סיבות עמומות לדבר הימצאותם בעיר. לטעמי, משקלן המצטבר של כל הראיות הלכאוריות הללו, די בו כדי להביא לביסוסם של המעשים המיוחסים לעוררים, ברמה הנדרשת לפי הוראת סעיף 21(ב) ל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), כפי שפורשה בפסיקה.

9.

העוררים טוענים כי מהשוואת דו"חות הפעולה שנכתבו על-ידי השוטרים דרעי ואוסקר, לדו"ח הפעולה שנכתב על-ידי השוטר דבוש, עולה סתירה כלשהי, באשר כל השלושה מצהירים כי הגיעו יחדיו למקום האירוע, ואילו רק השוטר דבוש מדווח כי צפה באירוע ניסיון הפריצה בעת התרחשותו. אכן, מוכן אני להסכים כי מהשוואת שלושת הדו"חות, עולה אי-בהירות מסוימת באשר לאופן בו מתיישבת גרסתו של השוטר דבוש לפעולות השוטרים באותו ערב, עם גרסאותיהם של השוטרים דרעי ואוסקר, אך אין בידי לקבל את הטענה כי אי-בהירות זו עולה כדי סתירה בין האמור בדו"חות השונים, ולא-כל-שכן סתירה שיש בה כדי לקעקע את משקלם הראייתי של דו"חות אלו, ולהביא ל"כרסום" בתשתית הראייתית הנדרשת לצורך מעצרם של העוררים עד תום ההליכים בעניינם. נושא זה הוא עניין להליך העיקרי ועד אז דעתי היא כי חומר ראייתי זה, על אף אי-הבהירות המסוימת הגלומה בו, אכן עשוי לשמש כחלק מהתשתית הראייתית הנדרשת לצורך מעצרם של העוררים (ראו: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133 (1996)).

בסיומו של חלק זה אבקש להעיר כי אכן יש להצר על כך שגורמי המשטרה, אשר ביצעו את חקירת האירועים נשוא כתב האישום לא הביאו למיצוין של כל דרכי החקירה האפשריות על ידי איסוף טביעות אצבעות מזירת האירוע, תיעוד אופן לבושם של העוררים בעת מעצרם, עריכת מסדר זיהוי לעד הראיה וכדומה.

10.

בכל הנוגע לקיומה של עילת מעצר – אכן, כפי שטענו העוררים, עבירת ניסיון הפריצה המיוחסת להם איננה מצויה בקצה המנעד של העבירות החמורות ביותר בספר החוקים. ואולם, מסכת האירועים המתוארת בכתב האישום אינה מתמצה בביצועה הלכאורי של עבירה זו, אלא מגוללת סיפור מעשה מתוכנן מראש, שבמסגרתו קשרו, לכאורה, שלושת העוררים קשר לביצוע מעשה פריצה למשרד של רשות ממשלתית, תוך שהם מבטיחים לעצמם אפשרות הימלטות קלה ומהירה, על-ידי הותרת רכב מילוט בקרבת זירת האירוע. היבט נוסף שיש להתחשב בו, בהקשר זה, הוא עברם הפלילי המכביד של שלושת העוררים, העשיר בתחום עבירות הרכוש. כך, במסגרת עברו הפלילי של העורר 1 קיימות הרשעות בעבירות חבלה במזיד ברכב וקבלת נכסים שהושגו בפשע; במסגרת עברו הפלילי של העורר 2 קיימות הרשעות בעבירות קבלת דבר במרמה, גניבה, והחזקת נכס החשוד כגנוב; ובמסגרת עברו הפלילי של העורר 3 קיימות הרשעות בעבירות שימוש ברכב ללא רשות הבעלים, פריצה לרכב, פירוק חלקים מרכב, חבלה במזיד לרכב, ועוד. כן כולל עברם הפלילי של כל שלושת העוררים מגוון הרשעות בעבירות אלימות, סמים והימורים. נוכח אורח החיים העברייני העולה מהפירוט הנ"ל, ולאור אופיו של מעשה הפריצה המיוחס להם בכתב האישום – מעשה מתוכנן מראש, שבבסיסו שיתוף פעולה בין שלושה עבריינים "המנוסים" בעולם הפלילים – דעתי היא כי זהו אחד המקרים בהם עשויה עבירת רכוש להקים כנגד הנאשמים בביצועה את עילת המסוכנות הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ב) ל חוק המעצרים (ראו: בש”פ 5431/98 פרנקל נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(4) 268 (1998); בש"פ 2742/09 אבו זאיידה נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 5.5.2009); בש"פ 6440/09 אבו רידה נ' מ"י

(לא פורסם, 18.8.2009)). לפיכך, דעתי היא כי לא נפלה כל שגיאה בקביעותיהם של בתי המשפט הנכבדים קמא, שלפיהן קמה, כנגד העוררים, עילת המעצר הנדרשת לשם מעצרם עד תום ההליכים.

11.

באשר לאפשרות שחרורם של העוררים לחלופת מעצר – שחרורו של נאשם לחלופת מעצר מותנית בכך שביכולתו של בית המשפט ליתן בנאשם את האמון כי הוא ישמור על תנאיה של חלופת המעצר ולא ינצל את שחרורו לרעה בדרך שתביא לסיכול תכלית המעצר (ראו: בש"פ 1352/07 פאחל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.2.2007); בש"פ 4574/07 מדינת ישראל נ' אבוקיעאן (לא פורסם, 28.5.2007); בש"פ 2829/08 סוסן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.4.2008); בש"פ 2375/09 ביטון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.4.2009)) . כפי שכבר פורט לעיל, שלושת העוררים שעניינם נידון כאן מחזיקים בעבר פלילי מכביד, הכולל הרשעות מרובות בעבירות שונות. העורר 2 והעורר 3 אף ריצו בעבר עונשי מאסר בפועל. ואולם, דומה כי לא היה די במפגשי העבר של העוררים עם שלטונות אכיפת החוק, ובעונשים שהוטלו עליהם, כדי להניא את העוררים מלהתמיד באורח חייהם העברייני, ולהימנע מהביצוע הלכאורי של המעשים המיוחסים לבם במסגרת כתב אישום זה. משכך, סבורני כי בצדק התקשו בתי המשפט הנכבדים קמא ליתן בעוררים, בשלב זה ונוכח החלופות שהוצעו, את האמון הדרוש לצורך שחרורם לחלופת מעצר, ולא מצאתי לנכון לשנות אף מקביעתם זו.

12.

נוכח כל האמור לעיל – הערר נדחה. העוררים ישארו במעצר עד תום ההליכים, או עד להחלטה אחרת.