בש"פ 2375/09 חיים ביטון נ. מדינת ישראל

1.

בפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' סגן-הנשיא נ' הנדל ) מתאריך 1.3.2009, בגדרה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

2.

נגד העורר הוגש כתב אישום בו מיוחסת לו עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 . לפי הנטען בכתב האישום, תחילתה של הפרשה בתאריך 30.12.2008, עם הגעתם של מספר שוטרים למקלט בנתיבות לצורכי אבטחה, במסגרת מבצע "עופרת יצוקה". בתאריך 31.12.2008, במסגרת וויכוח שהתפתח בין השוטרים שפקדו את סביבת המקלט לבין מספר נערים ששהו במקום, דחף אחד הנערים את השוטר יניב אסרף (להלן – אסרף ), קילל אותו וברח. אסרף דלק אחר הנער עד שהגיעו השניים לחצר בית, שם הפיל הראשון את האחרון לקרקע. מספר רגעים לאחר מכן, הגיעו הנערים האחרים למקום, ובהם העורר, ותוך כדי שאחד מהם חוסם את שער הכניסה לחצר, נטל העורר סלע בידו, יידה אותו לכיוונו של אסרף, ופגע עם הסלע בראשו. אסרף החל מדמם מראשו והובהל לבית החולים סורוקה.

3.

במקביל להגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים בעניינו. במסגרת ההליך שהתנהל בבקשה זו בבית המשפט המחוזי הנכבד, לא כפר העורר בעצם קיומן של ראיות לכאורה, או בגיבושה של עילת מעצר כנגדו, אולם הוא ביקש הכנת תסקיר שירות מבחן בעניינו, וזאת לצורך בחינת אפשרות של שחרורו לחלופת מעצר. תסקיר מבחן בעניינו של העורר הוגש לבית המשפט הנכבד קמא בתאריך 28.1.2009, ובתאריך 11.2.2009 הוגש תסקיר משלים. בהחלטתו, ציין אמנם בית המשפט המחוזי הנכבד את המלצת התסקיר לשחרר את העורר לחלופת מעצר בתנאי "מעצר בית" בשילוב עם איזוק אלקטרוני, ובערבות דודתו ובעלה, אך בסופו של יום החליט להורות על מעצר העורר עד לתום ההליכים. בית המשפט הנכבד קמא ביסס החלטתו על מספר נימוקים: חומרת המעשה המיוחס לעורר, המתגברת עקב כך שידע העורר, בעת עשיית המעשה, כי הוא מיידה אבן לעבר איש משטרה; עברו הפלילי של העורר, הכולל הודיה בעבירות שיוחסו לו בשלושה כתבי אישום, לרבות עבירות מסוג איומים וקשירת קשר לביצוע עוון, אשר העורר נמצא אשם בהן בסופו של יום; וקיומם של ארבעה כתבי אישום נוספים, התלויים ועומדים כנגד העורר, ובהם מיוחסות לעורר, בין היתר, עבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש ותקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו. כל השיקולים המנויים לעיל הביאו את בית המשפט המחוזי לכלל מסקנה כי אין ליתן בעורר את האמון הדרוש לצורך הוריה על שחרורו לחלופת מעצר.

4.

מכאן הערר שבפני, שבמסגרתו טוען העורר כי שגה בית המשפט הנכבד קמא, כאשר לא הורה על שחרורו לחלופת מעצר. גם במסגרת ערר זה לא חולק העורר על קיומן של ראיות לכאורה לעניין המעשים המיוחסים לו, ועל קיומה של עילת מעצר בעניינו, אולם הוא סבור כי ניתן לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו על דרך של שחרורו לחלופת מעצר.

5.

לשיטתו של העורר שגה בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי העורר הוא בעל עבר פלילי, כאשר בפועל לא הורשע העורר בעבירות שיוחסו לו בכתבי האישום שהוגשו כנגדו; כאשר לא התחשב בגילו הצעיר של העורר, ובעובדת היות מעצר זה הראשון בחייו; כאשר התעלם מהסיכון הטמון בחשיפת העורר לאוכלוסיה עבריינית במסגרת המעצר; כאשר נמנע מלקבל את המלצת שירות המבחן; כאשר התעלם מ"גורמים מפחיתי סיכון" כגון הבנת העורר את חומרת מצבו, נכונות משפחתו לסייע בשמירה על תנאי חלופת המעצר ויציבותה של חלופת המעצר המוצעת; כאשר בשקילת חלופת המעצר התמקד בחומרת מעשיו של העורר, ולא בשאלת האפשרות לאיין את מסוכנות העורר על דרך של חלופת מעצר, ועוד.

6.

ב"כ המשיבה טענה בדיון שנערך בפני כי דין הערר להידחות, וזאת משום שמן העורר נשקפת רמת מסוכנות גבוהה שלא ניתן לאיינה על דרך של הפנייה לחלופת מעצר. בטענתה זו היא מסתמכת, בין היתר, על מסקנות שירות המבחן, אשר פורטו בתסקיר המקורי שנערך בעניינו של העורר, אותן לא אזכיר כאן מטעמים של צנעת הפרט. עוד טוענת ב"כ המשיבה, כי מעברו הפלילי המגוון של העורר, אשר כבר בגילו הצעיר (18) הספיק להודות בעבירות אלימות ורכוש שיוחסו לו בשלושה תיקים שונים, ניתן להסיק מסקנה לגבי רמת המסוכנות הגבוהה הנשקפת ממנו.

7.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר שהעבירו לעיוני, נחה דעתי כי דין הערר להידחות. אסביר הדברים להלן.

8.

כאמור לעיל, הצדדים בערר זה אינם חלוקים בדעתם לגבי קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר, הנדרשות לצורך מעצרו של העורר עד תום ההליכים כנגדו, מכוח הוראת סעיף 21 ל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן – חוק המעצרים ). הפלוגתא העולה בערר זה ממוקדת איפוא בשאלת האפשרות להפיג את המסוכנות הנשקפת מן העורר על דרך של הפנייתו לחלופת המעצר המוצעת על-ידו, מכח סעיף 21(ב)(1) ל חוק המעצרים . לתפיסתי, אין בחלופת המעצר המוצעת על ידי העורר – שחרורו בתנאי "מעצר בית" בבית דודיו שבקרית אונו, בשילוב עם איזוק אלקטרוני – כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו, משורה של טעמים:

(א)

לא ניתן להתעלם מכך שתסקיר שירות המבחן הראשון בעניינו של העורר לא היה חיובי, בלשון המעטה. בתסקיר נאמר כי העורר נוטה להיגרר אחר חברה שולית, פועל באופן אימפולסיבי ומתקשה להציב לעצמו גבולות. למרות האמור לעיל, שירות המבחן מציין בתסקיר כי עודד את הוריו של העורר לבחון בצורה יסודית את יכולתם של בני משפחה אחרים לשמש כמפקחים במסגרת חלופת מעצר, אך הם לא הצליחו למצוא חלופת מעצר רלבנטית. רק לאחר הגשת תסקיר זה הצליחו הוריו להציע את חלופת המעצר בבית דודיו שבקרית אונו ועל כך באה המלצה של שירות המבחן בתסקיר המשלים. דא עקא שתמיד יש לזכור כי שחרורו של נאשם לחלופת מעצר כלשהי מותנה ביכולתו של בית המשפט לתת בנאשם את האמון כי לא ינצל לרעה את שחרורו מן המעצר ובכך תסוכל תכלית המעצר (ראו: בש"פ 1352/07 פאחל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.2.2007); בש"פ 4574/07 מדינת ישראל נ' אבוקיעאן (לא פורסם, 28.5.2007); בש"פ 2829/08 סוסן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.4.2008)). במקרה שלפנינו קשה להתערב בהתרשמותו של בית המשפט הנכבד קמא שאין ליתן בעורר אמון שכזה.

(ב)

העבירה המיוחסת לעורר – זריקת סלע על שוטר מלמדת על "תעוזה פלילית" רבה מצידו של העורר ועל כך שאימת החוק אינה שורה עליו (השוו: בש"פ 7986/08 גיולה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.9.2008); בש"פ 3130/07 בטיטו נ' מדינת ישראל

(23.4.2007)); בש"פ 9701/06 מדינת ישראל נ' אלטסד (לא פורסם, 27.11.2006)).

9.

להשלמת התמונה אציין עוד כי בהחלטתי זו לא התעלמתי מן ההמלצה החיובית שניתנה לגביו בסופו של דבר על ידי שירות המבחן, אולם לאור השיקולים המפורטים לעיל – אין בידי לקבלה (השוו: ע"פ 405/06 מדינת ישראל נ' חלייחל (לא פורסם, 8.5.2006); רע"פ 843/07 אבו גאנם נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.2.2007); בש"פ 1306/09 גרבאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.2.2009)).

10.

נוכח כל האמור לעיל – הערר נדחה. העורר ישאר במעצר עד תום ההליכים נגדו.