בש"פ 3130/07 יואב בטיטו נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד סגן הנשיא י' טימור) מיום 28.2.2007 לפיה נעצר העורר

עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

1.

העורר, יליד 1981, עומד לדין בעבירות של קשירת קשר לעוון, ניסיון לגניבה, הסגת גבול, הסתייעות ברכב לביצוע עבירה, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו וחבלה בכוונה מחמירה. על פי כתב האישום, קשר העורר יחד עם אחרים וביניהם הקטין ע.א. (להלן: הקטין ) קשר להסגת גבול ולגניבת תשתיות וברזל ממקומות שונים ובכללם בסיס חיל האוויר הנטוש "חצור", במטרה להפיק רווח כספי ממכירתם. ביום 6.2.2007 הסיגו העורר והקטין את גבולו של הבסיס הנטוש "חצור" שהכניסה אליו הייתה מגודרת ומוט ברזל מונח לרוחב השער. השניים הרימו את המוט, פתחו את השער ונכנסו לבסיס ולאחר מכן סגרו את השער מאחוריהם והחזירו את מוט הברזל למקומו. העורר והקטין התקרבו לעבר צינורות ברזל אשר היו מונחים על הקרקע ונגעו בהם. בשלב זה התקרב אל הבסיס רכב משטרתי ובו שלושה שוטרים. קצין המשטרה אבוקסיס (להלן: אבוקסיס ) ירד מן הרכב, פתח את שער הבסיס ובה בעת הניחו השוטרים האחרים תאורה כחולה מהבהבת על גג רכבם. משהבחינו העורר והקטין בשוטרים המתקרבים נמלטו אל רכבם והחלו בנסיעה מהירה בתוך הבסיס. שניים מן השוטרים דלקו אחר הרכב ואילו אבוקסיס רץ אל עבר הכביש הראשי המוביל לכניסה לבסיס והמתין לרכבו של העורר כשכובע זיהוי משטרתי לראשו. בהגיעו אל הצומת לא שעה העורר להוראותיו של אבוקסיס אשר סימן לו לעצור, ואף הגביר את מהירות הנסיעה ונסע היישר לעבר אבוקסיס עד שהלה נאלץ לזנק אל שולי הכביש כדי להימנע מפגיעה. העורר התפרץ אל הכביש הראשי והמשיך בנהיגה פרועה לאורך כ- 300 מטרים שם פנה לדרך עפר ונעצר על-ידי השוטרים כשרכבו הסתבך בתיל.

2.

ביום 28.2.2007 הורה בית משפט קמא על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. לעניין הראיות לכאורה ציין בית המשפט כי כל אחד משלושת השוטרים ערך מזכר התואם את האמור בכתב האישום, וכן ציין כי מהודעתו של אבוקסיס עולה שחבש כובע משטרתי עת סימן לעורר לעצור את רכבו. חרף זאת המשיך העורר בנסיעה לעברו, ואלמלא מילט עצמו היה העורר דורס אותו. עוד ציין בית המשפט כי העורר הודה בהודעתו כי הבסיס אף שהוא נטוש היה מגודר והכניסה אליו חסומה במוט ברזל, וכן כי האתר מסומן בסרט סימון לבן המעיד גם הוא על כך שמדובר בשטח סגור. בית המשפט הוסיף וציין כי העורר והקטין נכנסו לבסיס כאשר באמתחתם מכשירים לחיתוך וגניבת ברזל, ואלמלא הופרעו על-ידי השוטרים היה העורר נוטל את מוטות הברזל שהיו במקום. בית המשפט קבע כי אין בפי העורר כל הסבר כיצד זה לא הבחין בתאורה הכחולה המהבהבת על גג הרכב המשטרתי הלבן ובאבוקסיס אשר חבש כובע זיהוי משטרתי והורה לו לעצור, והוסיף וקבע כי גרסתו של העורר לפיה נמלט משום שנלחץ היא בגדר היתממות. בהחלטתו ייחס בית המשפט משקל רב לעובדה כי לעורר עבר פלילי לא מבוטל הכולל הרשעה משנת 2004 בעבירות שבל"ר, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו ותקיפת שוטר, בגינן נגזר עליו מאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד נגדו בעת שביצע את העבירות נשוא כתב האישום דנן. על רקע המגמה לנקיטת יד קשה כלפי נהגים הקוראים תיגר על מערכת אכיפת החוק, נוכח החומרה המיוחדת בעבירת החבלה בכוונה מחמירה המיוחסת לעורר, לגביה קיימות ראיות לכאורה לפיהן העורר עמד לדרוס את אבוקסיס ובשים-לב לעברו הפלילי, הורה בית המשפט על מעצרו עד תום ההליכים. אשר לחלופת המעצר שהוצעה בבית הוריו של העורר, קבע בית המשפט כי אין ליתן אמון בנאשם המתעלם מגורמי אכיפת החוק שיקיים את תנאי חלופת המעצר. בית המשפט הוסיף וקבע כי נוכח העובדה שעד כה לא היה בידי הוריו של העורר למנוע ממנו מלבצע עבירות, קיים קושי להפקיד בידיהם את הפיקוח עליו בתנאים של חלופת מעצר.

3.

מכאן הערר שבפניי בו טוען העורר כי שגה בית משפט קמא עת הורה על מעצרו עד תום ההליכים מבלי להידרש לתסקיר מבחן לבחינת חלופה, לרבות חלופות אפשריות מחוץ לבית הוריו. לטענת העורר, עברו הפלילי אינו מצדיק שלילת כל אפשרות לבחינתה של חלופת מעצר ובהקשר זה הוא מדגיש כי המשיבה אינה טוענת לקיומו של חשש לשיבוש מהלכי חקירה או להימלטות מן הדין. אשר לראיות לכאורה טוען העורר כי בית משפט קמא התעלם מכך שבדו"ח הפעולה שערך השוטר גיא פייביש מתואר ניסיונו של אבוקסיס לעצור את רכבו של העורר אך אין בו זכר לניסיון הדריסה המיוחס לעורר. העורר מוסיף וטוען כי שגה בית משפט קמא בקובעו כי ההסבר לבריחתו מהווה היתממות שכן כובע לבד על ראשו של אדם ואור כחול מהבהב על רכב לבן אינם בהכרח סימנים בולטים דיים לזיהוי אנשי משטרה. לחיזוק טענה זו מדגיש העורר כי גם הקטין לא הבחין בכך שהאנשים שדלקו אחריהם הינם שוטרים. לבסוף טוען העורר כי שגה בית משפט קמא בכך שלא ייחס משקל להעדרו של כל סימן האוסר על כניסה לבסיס הנטוש.

4.

דין הערר להידחות. עיון בראיות לכאורה שבתיק מלמד כי אין מקום לטענת העורר בדבר חולשתן של ראיות אלה. מהודעתו של אבוקסיס עולה כי הלה סימן לעורר לעצור את רכבו אך נוכח העובדה שהעורר הגביר את מהירות הנסיעה נאלץ הוא לקפוץ לשולי הדרך וכי אלמלא עשה כן היה רכבו של העורר פוגע בו. גם השוטר ברק חוכה ציין בדו"ח הפעולה כי רכבו של העורר ניסה לדרוס את אבוקסיס. דברים אלה מבססים לכאורה את האישומים נגד העורר בהקשר זה והדו"ח שערך השוטר גיא פייביש אין בו כדי לסתור זאת. עוד עולה לכאורה ממזכרי השוטרים ומהודעתו של אבוקסיס כי היה אור כחול מהבהב על גג הרכב המשטרתי וכי אבוקסיס היה חבוש בכובע זיהוי משטרתי. בנסיבות אלה, אין מקום להתערב בקביעתו של בית משפט קמא לפיה היתמם העורר באומרו כי לא הבחין בכך שהרודפים אחריו הם שוטרים.

5.

אשר לחלופת המעצר. העבירות המיוחסות לעורר מעידות על מסוכנות רבה הנשקפת ממנו כמי שבהימלטו מאנשי החוק אינו מהסס לסכן חיי אדם תוך נהיגה פרועה. יתר על כן, בצדק קבע בית משפט קמא כי המעשים המיוחסים לעורר מבטאים העדר מורא מפני גורמי אכיפת החוק ובכך יש כדי להשליך על הנכונות ליתן אמון בעורר כי יעמוד בתנאי חלופת מעצר. יפים לעניין זה דבריה של השופטת ד' ברלינר בבש"פ 9701/06 מדינת ישראל נ' אלטסד (לא פורסם, 27.11.06) באומרה:

עצם ההתעלמות מאנשי משטרה שמנסים כברת דרך ארוכה לעצור את המשיב בדרכים חוקיות, מצביעה בפני עצמה על מסוכנות. לא סתם מסוכנות אלא מסוכנות שיש לה השלכה רבתי לענין האפשרות לבטוח במשיב, כאשר על הפרק עומדת האפשרות לשחרורו בחלופת מעצר. מי שאיננו נרתע משוטר העומד בפניו ומסמן לו פיזית בצורה הברורה ביותר לעצור וכי מדוע יירתע מהוראה ערטילאית של בית המשפט המכתיבה לו תנאים כאלה ואחרים (ראו והשוו: בש"פ 329/07 אבו טראש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.1.07); בש"פ 9608/05 אלקווקילי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.10.05); בש"פ 6433/06 מדינת ישראל נ' אבולקיעאן (לא פורסם, 9.8.06); בש"פ 412/07 אבו קרינאת נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.1.07)).

עברו הפלילי המכביד של העורר הכולל עבירות רכוש, עבירות תעבורה וכן הרשעה משנת 2004 בתקיפת שוטר והפרעה לשוטר במילוי תפקידו וכן העובדה שהעבירות המיוחסות לו בוצעו לכאורה בעת שמאסר על תנאי היה תלוי ועומד נגדו בגין הרשעה בעבירות אלה, מחזקים אף הם את המסקנה כי קשה לסמוך עליו שיקפיד לקיים את תנאי חלופת המעצר שייקבעו בעניינו. מכל מקום, העורר אינו מציע כל חלופה אחרת פרט לחלופה בבית הוריו, שנדחתה.

מטעמים אלה כולם צדק בית משפט קמא בקובעו כי אין מקום להורות על שחרורו של העורר לחלופת מעצר. הערר נדחה.