בש"פ 9608/05 מדינת ישראל נ. ג'ומעה אלקווקילי

1.בתאריך 8.9.05, בשעת לילה, הגיע המשיב לבאר-שבע תוך שהוא נוהג ברכב וכשלצידו אחר, מתוך מטרה לגנוב מכסי מתכת של בורות ביוב. השניים הספיקו לגנוב 4 מכסים, כאשר שוטרים שהבחינו בהם דרשו מהם לעצור. המשיב לא ציית להוראה זו, והחל נמלט מהמקום בנסיעה מהירה. בעקבות כך התפתח מרדף, במהלכו סיכן המשיב בדרך נהיגתו רכבים שנקלעו בדרכו וכן את נוסעיהם, ובאחד מכלי הרכב הוא אף נגח וגרם לו נזק. בסופו של דבר עצר המשיב את הרכב וניסה להימלט רגלי, אולם נלכד על ידי שוטר שדלק בעקבותיו.

בגין כל אלה יוחסו למשיב עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, גניבה, הפרעה לשוטר, סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, חבלה במזיד לרכב ונהיגה ללא רישיון רכב – עבירות לפי סעיפים 499(א)(1), 384, 275, 332(2) ו-413ט' לחוק העונשין, וכן סעיף 3 בשילוב עם 62 לפקודת התעבורה.

2.עם הגשתו של כתב-האישום עתרה המדינה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים עקב מסוכנותו. בפני בית המשפט המחוזי לא היתה מחלוקת בדבר קיומה של תשתית ראייתית לחובת המשיב, כפי שלא היתה מחלוקת כי העבירות שיוחסו לו מקימות עילת מעצר עקב הסכנה הכרוכה בהם לציבור. אשר על כן, הצטמצם הדיון סביב השאלה אם יש בחלופת המעצר שהוצעה על ידי המשיב כדי להשיג את מטרות המעצר, ולאחר התלבטות השיב על כך השופט המלומד של בית משפט קמא בחיוב.

כנגד החלטה זו מופנה הערר שבפני.

3.סבורני כי ערר זה בדין יסודו. מכתב האישום עולה כי המשיב הגיע לבאר-שבע למטרה עבריינית, אולם זה אינו העיקר, אלא מה שהתרחש לאחר שהמשיב וחברו נדרשו על ידי שוטרים לעצור. מכאן ואילך התפתח מרדף, שבנוסף על הסכנה הכרוכה בו לעוברי אורח ונהגים תמימים, הוא גם מעיד על היות המשיב אדם פורק עול, שאינו נתון למורא החוק, ושכדי לחלץ את עורו הוא מוכן אף לסכן את חייהם ורכושם של אחרים. תופעה זו של נהגים הקוראים תגר על שלטון החוק, הינה שכיחה באזור הדרום, וכבר גבתה לא אחת מחיר יקר בחיי אדם. כדי לתת מענה הולם להתנהגות מופקרת זו, ובעיקר בתקופה בה אנו עדים כמעט בכל יום לתאונות דרכים קטלניות אותן גרמו נהגים עבריינים, מחויבת המערכת הממונה על אכיפת החוק על כל שלוחותיה, לנקוט באמצעים לא-שגרתיים, ובכללם מעצר של נאשמים גם בטרם הוכרע דינם. אכן, זהו רק צעד אחד בניסיון לצמצם את ההפקרות הנוהגת ברחובותינו, אולם סבורני כי אם בדרך זו ניתן להציל ולו נפש אחת – דיינו.

להשקפתי, במעשיו הוכיח המשיב כי נשקפת ממנו סכנה מוחשית, וחוששני שאין בחלופה, ותהיה טובה ככל שתהיה, כדי לתת מענה הולם לסכנה זו. מכאן החלטתי לקבל את הערר, ואני מורה אפוא על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים.