בש"פ 5521/08 אחמד עאמר נ. מדינת ישראל

זהו ערר

על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט י' כהן), לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים נגדו.

1.

נגד העורר

הוגש כתב אישום המייחס לו, בין היתר, עבירות של חבלה בכוונה מחמירה; סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה; הסתייעות ברכב לשם ביצוע פשע; החזקת סם מסוכן לשימוש עצמי; החזקת סם מסוכן שלא לשימוש עצמי; נהיגה בשכרות; חבלה במזיד ברכב; תקיפת שוטר במילוי תפקידו; ואיומים.

כתב האישום אשר הוגש נגד העורר כולל שני אישומים. על-פי הנטען באישום הראשון, ביום 30.5.2008, בעודו נוהג ברכב כשהוא שיכור, הגיע העורר למחסום משטרתי, ולאחר סימון מצד שוטר שהיה במקום לעצור בצד הדרך, האט את רכבו עד כדי עצירה. משהתקרב השוטר לעבר הרכב האיץ העורר את מהירות הרכב, פגע בשוטר ונמלט מהמקום. העורר מואשם כי במנוסתו ביצע שלל עבירות תנועה תוך סיכון חייהם של הנוסעים עמו ברכב, של נוסעים אשר היו על הכביש באותה שעה ושל הולכי רגל. ניידת משטרה אשר דלקה בעקבותיו קראה לו לעצור. העורר האט את מהירות רכבו, אך לאחר שהניידת עקפה אותו על - מנת לעצור לפניו, העורר המשיך להתקדם ופגע בניידת. בחיפוש אשר נערך על גופו של העורר לאחר שנעצר, נמצא סם מסוכן מסוג מתאדון בכמות של 5.2 מ"ל שלא לצריכתו העצמית וכן 1.9 גרם של חשיש אשר נועד לשימוש עצמי.

על פי הנטען באישום השני, בליל ה-1.9.2007, נתבקש העורר לעזוב את "אולם אל שריף" הנמצא בכפר יפיע. משסרב העורר להתפנות, הזמין בעל האולם את המשטרה. כשהגיעו השוטרים לאולם, החל הנאשם להשתולל תוך שהוא מאיים על בעל האולם כי ישרוף את המקום. נסיונו של אחד השוטרים להרגיע את העורר לא עזר, והעורר הכה את השוטר על כתפו ודחפו לאחור. עוד נטען כי השוטרים ליוו את העורר מחוץ לאולם, אך העורר ניסה לברוח, ומשנתפס בעט באחד השוטרים וניסה להכותו, תוך שהוא מאיים עליו ועל עובדי המקום. כן התנגד העורר למעצר ובעט באחד השוטרים בשנית.

2.

במקביל להגשת כתב האישום, הוגשה לבית המשפט המחוזי בנצרת בקשה להורות על מעצרו של העורר

עד

תום

ההליכים

נגדו. בהחלטתו ציין בית המשפט כי חומר הראיות מלמד כי ישנן ראיות לכאורה בעלות פוטנציאל ממשי ברף גבוה להרשעת המשיב, וכן כי ישנן עילות מעצר של ממש וחזקת מסוכנות אשר לא נסתרה. עוד הזכיר בית המשפט כי לעורר הרשעות קודמות הן בעבירות סמים, הן בעבירות תעבורה רבות. בית המשפט פנה לבחינתן של חלופות מעצר ראויות, הניח על כפות המאזניים את הפגיעה בחירות המשיב אל מול האינטרס הציבורי ושלום הציבור, וקבע כי זה האחרון מכריע את הכף לחובת העורר. בית המשפט הוסיף וקבע כי אין לתת אמון בעורר, ועל כן שלל חלופת מעצר בתנאים מגבילים בהשגחת ערבים ובתוספת איזוק אלקטרוני, והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

3.

בערר שלפניי טוענת באת כוח העורר כי החלטתו של בית משפט קמא מבוססת על קביעות עובדתיות שגויות. כך, לטענתה, אין לעורר עבר פלילי זולת הרשעה בודדת בגין החזקת סמים לשימוש עצמי. מוסיפה באת כוח העורר וטוענת כי האירועים המתוארים בכתב האישום התרחשו על רקע של שימוש באלכוהול בחופשת סוף השבוע, דבר שהביא לשיבוש בשיקול דעתו של העורר. באת כוח העורר גורסת כי מדובר באדם נורמטיבי, בעל משפחה, המתפרנס בכבוד מעסקי חברה הנמצאת בבעלותו ובבעלות אחיו, ומצביעה על הערבים אשר הוצעו, אשר לדידה הינם מתאימים וראויים לשמש כערבים. כן מביעה באת כוח העורר את הסכמת העורר לאיזוק אלקטרוני, וטוענת כי בית משפט קמא דחה את חלופת המעצר מבלי לנמק את החלטתו, והדבר מצביע על כך שהוא נמנע מלבדוק באופן אמיתי את החלופה המוצעת.

4.

בא כוח המדינה שולל את טענת באת כוח העורר, לפיה העובדה כי מדובר בעבירה שנעשתה עקב שכרות מהווה נסיבה לקולא. לדידו, האלכוהול בדמו של העורר והסמים אשר נתפסו ברשותו מהווים נסיבות לחומרא, ובצירוף העבירות האחרות אשר בוצעו לכאורה על ידו, ביניהן תקיפת שוטרים והשתוללות רבתי, המסקנה המתבקשת הינה כי אין מדובר באדם נורמטיבי. אליבא דבא כוח המדינה נשקפת מסוכנות מהעורר, לנוכח התנהגותו ישנו קושי רב לתת בו אמון, ועל כן אין מנוס מלהותירו במעצר עד תום ההליכים.

5.

לאחר שעיינתי בערר ובהחלטתו של בית משפט קמא ושמעתי את טעוני הצדדים, מצאתי כי דין הערר להידחות. כתב האישום מייחס לעורר שורה של עבירות שהמסוכנות טבועה בהן, הן באשר לעבירות הסמים (וראו חזקת המסוכנות לעניין זה בסעיף 21(א)(1)(ג)(3) ל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) , התשנ"ו-1996 ), הן באשר לעבירות התעבורה ולהתנהגות הנטענת כלפי השוטר. על פניו נראה כי מדובר בעורר העושה כרצונו, שלוח רסן וחסר גבולות, באופן שספק אם יש צורך של ממש להסביר את המסוכנות הנשקפת ממנו.

אכן, קשה לקבל את טענת באת כוחו של העורר בדבר היותו אדם נורמטיבי המנהל חיים נורמטיביים, שכן התמונה הלכאורית העולה מכתב האישום ומעברו של העורר הינה, לטעמי, שונה. המעשים המיוחסים לעורר באישום הראשון, אשר תוארו על-ידי בית המשפט המחוזי כ"מסכת מזעזעת של בריונות כביש פראית וקשה של המשיב" (סעיף 1 להחלטתו), מצטרפים לעברו הפלילי של העורר הכולל למעלה מ-50 עבירות תנועה, בכללן למעלה מ-10 הרשעות בגין נהיגה במהירות מופרזת, כמו גם אי ציות לתמרורי עצור, נהיגה בקלות ראש ועקיפה כשהדרך לא פנויה. לאור האמור, דומה כי מתבקשת המסקנה בדבר מידה לא מבוטלת של מסוכנות הנשקפת מהעורר, כנהג פרוע שאינו מהסס לכאורה לשוב ולבצע עבירות תנועה, ונראה שדי בכך כדי לדחות את בקשת העורר לשחררו לחלופת מעצר. עמד על כך השופט לוי באחת הפרשות, בציינו כי:

"תופעה זו של נהגים הקוראים תגר על שלטון החוק, הינה שכיחה... וכבר גבתה לא אחת מחיר יקר בחיי אדם. כדי לתת מענה הולם להתנהגות מופקרת זו, ובעיקר בתקופה בה אנו עדים כמעט בכל יום לתאונות דרכים קטלניות אותן גרמו נהגים עבריינים, מחויבת המערכת הממונה על אכיפת החוק על כל שלוחותיה, לנקוט באמצעים לא-שגרתיים, ובכללם מעצר של נאשמים גם בטרם הוכרע דינם. אכן, זהו רק צעד אחד בניסיון לצמצם את ההפקרות הנוהגת ברחובותינו, אולם סבורני כי אם בדרך זו ניתן להציל ולו נפש אחת – דיינו" (בש"פ 9608/05 מדינת ישראל נ' אלקווקילי

(לא פורסמה, 11.1.2005))

דברים אלו נכונים לענייננו אף ביתר שאת, שהרי העבירות בהן מואשם העורר אינן מתמצות בעבירות תנועה גרידא, אלא הן כוללות אף החזקת סמים ותקיפת שוטרים.

לטעמי, אף אם היה מקום לקבל את טענת באת כוחו של העורר כי המתואר במסגרת האישום הראשון הינו פרי שתיה לשוכרה בסוף השבוע, וכאמור, לנוכח עברו הפלילי בתחום התעבורה והסמים התקשיתי להשתכנע כי כך הם פני הדברים, הרי שלא הובא בפניי כל הסבר מניח את הדעת לביצוען לכאורה של העבירות המתוארות באישום השני, בו נטען כי העורר, הפעם שלא עקב שכרות, השתולל, איים ותקף את השוטרים אשר ניסו להרגיעו, תוך שהוא מכה ובועט בהם, ואף מתנגד למעצרו. שני האישומים מעלים את החשש כי העורר הוא אדם אלים שאינו מהסס להפגין את נחת זרועו, והמסוכנות הטמונה בפן זה של התנהגותו, גלויה אף היא.

6.

להשקפתי, התמונה הלכאורית המצטיירת מבחינת מכלול הנסיבות האמורות הינה כי העורר אינו נרתע מביצוע עבירות, לרבות עבירות שיש בהן סיכון חיי אדם ופגיעה בגוף. התנהלות מעין זו יש בה כדי להעיד על מסוכנות שאין להקל בה ראש, והיא מטילה צל כבד על האפשרות ליתן בו את האמון הדרוש לשם שחרור לחלופת מעצר. אם לנציגי אכיפת החוק אין העורר נשמע, מי יוכל לערוב לכך שיישמע לאותם ערבים המוצעים על ידי באת כוחו?

אשר על כן, לנוכח האמור, ולאחר בחינת התמונה בכללותה, הגעתי, כאמור, למסקנה כי אין מקום בשלב זה לשחרר את העורר לחלופת מעצר.

7.

על אף האמור, אבקש להזכיר כי החלטה זו ניתנת שעה ששירות המבחן נוקט עיצומים וטרם הוגש תסקיר מעצר בעניינו של העורר. כפי שעמדתי על הדברים לא מכבר, אף שתסקיריו של שירות המבחן הינם בגדר המלצה בלבד ובית המשפט הינו עצמאי ובלתי תלוי בהפעלת שיקול דעתו, הרי שחשיבותו של שירות המבחן, בהיותו הגורם בעל הכלים המקצועיים להעריך בשלב המעצר את מסוכנותו של נאשם ואת התאמתן של החלופות המוצעות כדי להפיג את המסוכנות הנשקפת ממנו, הינה רבה (בש"פ 5371/08 אומזגין נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 1.7.2007); כן ראו: בש"פ 8902/02 נבולסי נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 30.10.2002); בש"פ 3237/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 25.4.06);

בש"פ 5309/05 צמח נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 29.6.05)). אכן, נאמר לא אחת שבימים אלו של עיצומים, בית המשפט מתרשם מהחומר שבפניו ומחליט על-פיו, אלא שבמקרה שבפניי ההתרשמות כפי שפורטה אינה מאפשרת שחרור לחלופה, אלא אם כן יוגש תסקיר אשר יטה את הכף לכיוון אחר וישכנע את בית המשפט שהמצב שונה.

מכאן, אפוא, פתוחה בפני העורר האפשרות לפנות לבית המשפט המחוזי בבקשה מתאימה לעיון חוזר לכשיסתיימו העיצומים בשירות המבחן ויתקבל תסקיר, אז ניתן יהא לקבל החלטה על בסיס התסקיר שיוגש בעניינו.

הערר, אפוא, נדחה.