בש"פ 5371/08 אליאור אומזגין נ. מדינת ישראל

זהו ערר

על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט נ' סולברג), לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים נגדו.

1.

נגד העורר

הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של הצתה והפרת הוראה חוקית. על-פי הנטען בכתב האישום, יצא העורר מביתו בשעה 00:30 בלילה, תוך הפרת התנאים המגבילים המוטלים עליו מכוח החלטה שניתנה בבית משפט השלום בירושלים. בהגיעו לדירתו של אדם בשם אורי זכריה, שפך העורר חומר דליק על דלת הדירה, הבעירה באמצעות מצית ושילח אש בדלת.

2.

במקביל להגשת כתב האישום, הוגשה לבית המשפט המחוזי בירושלים בקשה להורות על מעצרו של העורר

עד

תום

ההליכים

נגדו. בית המשפט, בציינו כי אין עוררין על קיומן של ראיות לכאורה לביצוע העבירות ועל קיומה של עילת מעצר, פנה לבחינת מסוכנותו של העורר. באין שירות מבחן לסייע בעדו בשל עיצומים, ציין בית המשפט כי אין מנוס מלבצע ולו מקצת ממלאכתו של שירות המבחן, למען לא ייאלץ המשיב להמתין שבועות ארוכים עד להגשת תסקיר. בית המשפט ציין כי ככלל, בעבירות של הצתה אין בית המשפט נעתר לחלופות מעצר, בשל המסוכנות הרבה הטמונה בעבירות מסוג זה. עוד ציין בית המשפט, כי אף שנמצאו בעבר המקרים המתאימים לאפשר חלופת מעצר גם במקרים של הצתה, הרי שהרקע המכביד בעברו של העורר, הכולל עבירות אלימות ועבירות סמים, והעובדה כי הוא ביצע את העבירות המיוחסות לו במקרה דנן תוך הפרת תנאי השחרור בהם היה נתון, וגם זאת לא בפעם הראשונה, אינה מאפשרת להיעתר לחלופת מעצר, ולפיכך הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

3.

בערר שלפניי טוען בא כוח העורר כי שגה בית משפט קמא בכך שקבע כי אין מקום להיעתר לחלופת מעצר בעניינו של העורר, זאת חרף קיומו של מוסד גמילה מוכר המוכן לקבלו להשגחה. לטענת בא כוח העורר, היות העורר צעיר בן 18, כמו גם קיומה של החלופה המוצעת במרכז הגמילה, אשר ביכולתה לאיין במידה ממשית את מסוכנותו של העורר, מכריעות את הכף לטובת שחרורו לחלופת מעצר. בא כוח העורר מדגיש את האופק הטיפולי והשיקומי אשר נפתח לעורר בקיום האפשרות לקבל טיפול במסגרת קהילה סגורה, יחד עם נכונותה של משפחת העורר לתמוך בו, אשר יש בהם, לטעמו, כדי לשמש חלופת מעצר הולמת. אשר על כן, מבקש בא כוח העורר להורות על שחרורו של העורר בתנאים למוסד הגמילה "רטורנו", המוכן, לדבריו, לקבלו.

4.

מנגד, מביעה באת כוח המשיבה את התנגדותה לשחרור העורר, ומצביעה על עברו הבעייתי של העורר, אשר חרף גילו הצעיר כבר הורשע בעבירות של סמים ואלימות. עוד מפנה באת כוח המשיבה לעובדה שהעורר כבר נתפס בעבר מפר את תנאי מעצר הבית בו היה נתון, ולכך שבעטיה של "ההזדמנות הנוספת" אשר בית המשפט בחר להעניק לו, בוצעה העבירה החמורה בגינה נתון העורר עתה במעצר. משכך, טוענת באת כוח המשיבה כי העורר מיצה את האמון אשר ניתן בו, ולנוכח ההפרות החוזרות ונשנות מצידו אין מקום להעניק לו כעת הזדמנות נוספת. באת כוח המשיבה מדגישה את חומרת העבירה המדוברת, אשר בנס לא הסתיימה בתוצאות קשות יותר. אשר להימשכות הצפויה של ההליך, סבורה באת כוח המשיבה כי אין המדובר בפרק זמן ארוך. כן מתייחסת באת כוח המשיבה לחלופת המעצר המוצעת, וטוענת כי על-פי הפסיקה, למעט מקרים חריגים, הליכי טיפול וגמילה מקומם בשלב העונש ולא בשלב המעצר.

5.

לאחר שעיינתי בערר ובהחלטתו של בית משפט קמא ושמעתי את טעוני הצדדים, מצאתי כי דין הערר להידחות. מעשיו לכאורה של העורר מצביעים, לטעמי, על רמת מסוכנות אשר אל לנו להקל בה ראש. על הסכנה הרבה הטמונה בעבירת ההצתה עמד בית משפט זה לא אחת, בציינו כי תחילת המעשה ידועה וסופו מי ישורנו (ראו: ע"פ 4264/99 מחמוד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.4.2000); בש"פ 4685/06 שחאדה נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 11.6.2006)). אף העובדה כי אין המדובר בפעם הראשונה בה מפר העורר את תנאי שחרורו, יש בה כדי להעמיד אי אלו סימני שאלה באשר לתבונה הטמונה במתן אמון נוסף בעורר, והדברים ברורים.

אשר להצעת בא כוח העורר כי מוסד הגמילה "רטורנו" ישמש עבור העורר כחלופת מעצר, הרי שלא ראיתי לקבלה. הלכה היא מפני בית משפט זה כי הליכי טיפול וגמילה מקומם בשלב העונש ולא בשלב המעצר, ועל כן שחרור לחלופת מעצר לשם טיפול גמילה יינתן אך במקרים נדירים וחריגים המצדיקים זאת, בעיקר כשהנוגע בדבר כבר נתון בעיצומו של תהליך טיפולי ורצוי שהתהליך לא ייקטע (בש"פ 8386/05 יבדייב נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 14.9.2005); בש"פ 918/05 יזרייב נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 17.2.2005)). עניינו של העורר אינו עונה על הקריטריון דלעיל, ולא השתכנעתי כי נסיבותיו של המקרה דנן הינן כה נדירות וחריגות אשר יש בהן להצדיק היענות לשחרורו של העורר לחלופת המעצר המוצעת.

6.

יש להזכיר, כי החלטה זו ניתנת שעה ששירות המבחן נוקט בעיצומים ותסקיר מעצר בעניינו של העורר טרם הוגש. אמנם, תסקיריו של שירות המבחן הינם בגדר המלצה בלבד ובית המשפט הינו עצמאי ובלתי תלוי בהפעלת שיקול דעתו (בש"פ 8902/02 נבולסי נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 30.10.2002)). יחד עם זאת, חשיבותו של שירות המבחן, בהיותו הגורם בעל הכלים המקצועיים להעריך בשלב המעצר את מסוכנותו של נאשם ואת התאמתן של החלופות המוצעות כדי להפיג את המסוכנות הנשקפת ממנו, הינה רבה (בש"פ 3237/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 25.4.06);

בש"פ 5309/05 צמח נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 29.6.05)).

לא למותר לציין, אפוא, כי לכשיסתיימו העיצומים בשירות המבחן ויוגש תסקיר בעניינו של העורר, הדרך להגשת בקשה לבית המשפט המחוזי לשם בחינת הסוגיה מחדש תהא, כמובן, פתוחה בפניו.

הערר, אפוא, נדחה.