בש"פ 8140/08 אייל ליכטנשטיין נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (השופטת ר' לורך) מיום 15.9.2008 בה הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

1.

נגד העורר, חייל בשירות סדיר כבן 21, הוגש כתב אישום ביום 3.8.2008 המייחס לו ולשניים אחרים (להלן: טלקר ומחפוד ולהלן ביחד: הנאשמים ) עבירות של סחיטה באיומים, קשירת קשר לביצוע פשע והצתה. למחפוד יוחסה גם עבירה של החזקת סם שלא לשימוש עצמי. על-פי עובדות כתב האישום, במהלך חודש ינואר 2008 נחקרו הנאשמים ואדם נוסף (להלן: המתלונן ) בגין חשד לשימוש בסמים, ועקב כך נשפט טלקר ונדון לשישה חודשי מאסר בכלא צבאי. סמוך לאחר שטלקר החל לרצות את מאסרו, הוא התקשר לעורר ולמחפוד סיפר להם כי היה זה המתלונן שהלשין עליהם וביקש מהם להשיג עבורו כסף למימון עורך-דין. נוכח האמור התקשרו העורר ומחפוד למתלונן מספר פעמים במהלך חודשים ינואר עד מרץ 2008, איימו עליו ודרשו ממנו לשלם עבור מימון הוצאות עורך-דין לטלקר. בנוסף במהלך חודש מאי 2008 או בסמוך לכך, במהלך הלילה, נזרק בקבוק זכוכית לעבר חלון המרפסת של משפחת המתלונן ובסוף חודש יוני 2008 או בסמוך לכך ולאחר שטלקר שוחרר ממאסרו הוא הגיע לבית המתלונן. אביו של המתלונן פנה לטלקר וביקש ממנו כי יחדל לאיים על המתלונן, אך טלקר אמר בתגובה כי ריצה מאסר בגלל המתלונן ועל-כן על המתלונן לשלם לו את עלות שכר טרחתו של עורך-הדין, ועוד הוסיף כי כעת "החברים שלו רגועים" כי הם יודעים שמתנהל ביניהם משא-ומתן. בעקבות המתואר לעיל קשרו בניהם הנאשמים קשר להצית את ביתו של המתלונן ואת רכבו של אביו, במטרה "ללמד את המתלונן לקח ולהענישו על שלא שילם להם", וביום 27.7.2008 נסעו לפני השעה 04:00 לתחנת דלק שם רכשו ליטר וחצי דלק בתוך בקבוק משקה קל. לאחר מכן נסעו הנאשמים לבית המתלונן, שפכו חלק מן הדלק שבבקבוק הנ"ל לשלושה בקבוקים קטנים, כיסו אותם בנייר סופג, ואת תכולת הבקבוק הגדול שפך טלקר על צמיגי רכבו של אבי המתלונן והציתו. העורר נטל שני בקבוקים קטנים, נכנס לבניין המגורים של המתלונן, זרק בקבוק אחד על הדלת הסמוכה לדלת ביתו של המתלונן, בסברו כי זוהי דלת ביתו של המתלונן, והציתו. כן זרק העורר את הבקבוק השני בחדר המדרגות בקומה הראשונה והצית אף אותו. מחפוד מואשם כי נטל את הבקבוק הקטן השלישי, הציתו וזרק אותו לעבר חלון מרפסת דירתו של המתלונן. מיד לאחר מכן נכנסו הנאשמים לרכבם ונמלטו מן המקום. עקב מעשי הנאשמים הוצתו רכבו של אבי המתלונן, תריסי החלון, המזגן שהיה בסמוך לחלון, ודלת הדירה הסמוכה לדירת המתלונן ונגרמו נזקים לרכוש.

2.

עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצר הנאשמים עד תום ההליכים נגדם. בדיון שנערך ביום 11.8.2008 בפני בית המשפט המחוזי מרכז (השופט א' יעקב) חלקו הנאשמים על קיומן של ראיות לכאורה. במסגרת זאת טען העורר, בין היתר, כי מעולם לא נפגש עם המתלונן אלא שוחח עמו בטלפון ואף זאת כחודש לפני אירוע ההצתה, כי ביום מעצרם הכחישו הוא ומחפוד את המעשים המיוחסים להם ורק לאחר שהופעל עליהם לחץ בלתי סביר על-ידי חוקרי המשטרה מסרו דברים שלטענת המשיבה מפלילים אותם. עוד טען העורר כי המשטרה ערכה לו "תרגיל חקירה" ובנוסף כי הופעלו עליו לחץ בלתי סביר ואלימות בידי חוקריו ויש בכך כדי לפגום במהימנות ההודאה ובעוצמת הראיות לכאורה. העורר ויתר הנאשמים הוסיפו וטענו כי קיימות סתירות בין הפרטים שמסרו העורר וטלקר בחקירתם ובין ממצאים אובייקטיביים הקיימים בחומר החקירה, למשל לעניין הרכב בו נסעו, תחנת הדלק בה רכשו לכאורה את הדלק והחומר ממנו היה עשוי הבקבוק ששימש לאחסון הדלק. עוד נטען כי על הבקבוקים שנמצאו בזירת האירוע לא היו טביעות אצבע. לחלופין טען העורר כי יש לשחררו לחלופת מעצר בית מלא אצל הוריו בפתח-תקווה תחת פיקוח אמו או בישיבת "אביר יעקב" ברמת-גן תחת פיקוח הרב דרעי בתוספת "ערבויות כבדות". בהקשר זה הדגיש העורר כי הוא בחור צעיר ונעדר עבר פלילי וביקש ליתן משקל לאמור בחוות דעת פסיכודיאגנוסטית אשר המליצה על שחרורו למעצר בבית המשפחה או בישיבה תוך התייחסות לנסיון אובדני שעשה

בעת שירותו הצבאי.

3.

ביום 14.8.2008 קבע בית משפט קמא כי קיימות במקרה דנן ראיות לכאורה להוכחת המעשים המיוחסים לנאשמים וכי הטענות שהועלו בהקשר זה יש בהן לכל היותר משום כרסום קל באותן ראיות, בהדגישו כי משקל ההודעות וקבילותן יוכרע במשפט ולא בשלב המעצר. עוד קבע בית משפט קמא כי קמה נגד הנאשמים עילת מסוכנות הנלמדת הן מן החזקה הקבועה בחוק והן מחומרת המעשים המיוחסים להם, הכוללים הצתה בבניין מגורים תוך סיכון דייריו. אשר לחלופות המעצר שהציעו הנאשמים קבע בית משפט קמא כי נוכח "המסוכנות הגבוהה" הנשקפת מהם יש לקבל בעניינם תסקירי מעצר טרם שיכריע בנושא זה. בתסקיר שהוגש לבית המשפט המחוזי ביום 8.9.2008 המליץ שירות המבחן שלא לשחרר את העורר למעצר בית בבית הוריו אף שהוריו מבינים את תפקידים כמפקחים וזאת נוכח הקירבה הגיאוגרפית למקום מגוריו של המתלונן בציינו כי אי הרחקתו מזירת האירוע משמרת את הסיכון האפשרי לפגיעה נוספת במתלונן. עוד צויין בתסקיר כי החלופה השניה, בישיבת "אביר יעקב", אינה עומדת על הפרק בשל שהותו של הרב דרעי בחו"ל. נוכח האמור הורה בית המשפט המחוזי (השופט מ' יפרח) בהחלטה נוספת מיום 9.9.2008 כי שירות המבחן יבדוק את שחרורו של העורר לחלופת מעצר בית מלא במגדל העמק אצל הרב גרוסמן, בישיבת חב"ד ברמת אביב או בבית הוריו בתוספת איזוק אלקטרוני. בתסקיר מעצר משלים שהגיש שירות המבחן לעניין זה ביום 11.9.2008 נאמר כי חלופות המעצר בישיבות שציין בית המשפט ירדו מן הפרק כיוון שהוריו של העורר לא הגיעו להסכם עימן בדבר שהות העורר במסגרתן. אשר לאפשרות כי למעצר הבית בבית הוריו של העורר יתווסף איזוק אלקטרוני ציין שירות המבחן כי האיזוק "אינו מעלה את איכות החלופה" והמליץ לדחותה. עם זאת, שירות המבחן בחן חלופה נוספת שהוצעה על ידי הורי העורר בישיבה "מוסדות נחלת צבי" בירושלים, תחת פיקוח מנכ"ל הישיבה, רב המלמד בה ותלמיד בישיבה. שירות המבחן המליץ לשחרר את העורר לחלופה זו בקובעו כי היא "יכולה להתמודד עם הסיכון הפוטנציאלי הטמון במקרה זה" והוא הוסיף והמליץ לאסור על העורר להחזיק ולהשתמש בטלפון נייד למניעת התקשרות עם המעורבים במקרה וכן להעמידו בפיקוח מעצר של השירות.

4.

לאחר הגשת התסקיר המשלים ועל אף המלצת שירות המבחן לשחרר את העורר לחלופת מעצר הורה בית המשפט המחוזי (השופטת ר' לורך) ביום 15.9.2008 על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. בית משפט קמא פסק כי כל אחת מן העבירות המיוחסות לעורר מקימה עילת מסוכנות כלפי המתלונן ועל כן הצטברות העבירות מקימה "עילת מעצר בעוצמה רבה". עוד הדגיש בית המשפט כי אין מדובר באירוע נקודתי אלא במעשים שבוצעו בצוותא ולאחר תכנון מוקדם, שהסלימו עד כדי הצתת רכוש וסיכון חיי אדם וכי יש ליתן משקל גם למניע שעמד ברקע המעשים. בית המשפט הוסיף וציין כי נתן דעתו לגילו הצעיר של העורר, לכך שהוא בן למשפחה נורמטיבית, למחלת האסטמה ממנה הוא סובל ולהמלצת שירות המבחן וכי הוא מוכן להניח לטובת העורר כי החלופה שהוצעה ראויה. עם זאת עמד בית המשפט על סתירות בין דברים שאמר העורר לפסיכולוגית הקלינית שערכה את חוות הדעת הפסיכודיאגנוסטית בעניינו ובין דבריו לקצינת המבחן בכל הנוגע למעורבותו בביצוע המעשים. לבסוף ציין בית המשפט כי המעשים המיוחסים לעורר "אינם מאפשרים שחרורו לחלופת מעצר" ולפיכך הורה על מעצרו.

5.

מכאן הערר שבפניי בו טוען העורר כי שגה בית משפט קמא בהחלטתו מיום 14.8.2008 בקובעו כי קיימות ראיות לכאורה הקושרות אותו לביצוע העבירות המיוחסות לו וכן כי שגה בדחותו את המלצת שירות המבחן לעניין חלופת המעצר בישיבה בירושלים. בדיון שהתקיים בערר ביום 2.10.2008 מיקד העורר את טענותיו בשאלת השחרור לחלופת מעצר והסכים כי קיימות ראיות לכאורה לצורך שלב המעצר. לעניין החלופה טען העורר כי בית משפט קמא לא נתן משקל הולם לחרטה שהביע במסגרת הודאתו בפני קצינת המבחן, לגילו הצעיר, לעברו הפלילי הנקי ולהמלצת שירות המבחן. כן לא נתן בית משפט קמא משקל הולם לקשיים בהם היה נתון במסגרת שירותו הצבאי, למחלת האסטמה הקשה ממנה הוא סובל, לאשפוזים הרבים שעבר ולהחמרה במצבו הרפואי מאז שנעצר. העורר הוסיף וטען כי בית המשפט התעלם מן החשש לחייו ומן הסיכון שעקב מעצרו ישוב וינסה לבצע מעשה אובדני ועוד הדגיש כי בחלופת המעצר שהוצעה על ידו והומלצה על ידי שירות המבחן יש כדי לאיין את מסוכנותו שכן היא מצויה הרחק מפתח-תקווה, עיר מגורי המתלונן, והוא יהיה נתון שם להשגחתם הצמודה של שלושה מפקחים שאושרו כמתאימים על ידי שירות המבחן. העורר מוסיף וטוען כי בית המשפט עצמו מוכן היה להניח כי מדובר בחלופה ראויה ולמרות זאת סבר כי "הצטברות העבירות מקימה עילת מעצר בעוצמה רבה" שאינה מאפשרת שחרור, ובכך שגה לטענתו. בהקשר זה מציין העורר כי הוא לא היה דומיננטי בביצוע העבירות המיוחסות לו ולחבריו וכי כתוצאה מאירוע ההצתה לא נגרם כל נזק, למעט הצתת חלק מדלת שכנו של המתלונן. אשר על כן הוא

טוען כי מן הראוי להורות על שחרורו למעצר בבית הוריו בפתח-תקווה או למעצר בית בישיבת "מוסדות נחלת צבי" בירושלים, כמוצע.

המשיבה מצידה סומכת ידיה על החלטתו של בית משפט קמא בהדגישה את חומרת המעשים המיוחסים לעורר, הכוללים הצתה וסחיטה באיומים, והיא טוענת כי קיים קושי לשחררו לחלופת מעצר בשלב זה כאשר המתלונן טרם העיד במשפט. עוד טוענת המשיבה יש לזקוף לחובתו של העורר את הפער בין חוות הדעת הפסיכודיאגנוסטית שהוגשה בעניינו לבין הדברים שנכתבו בתסקיר שירות המבחן, לעניין מעורבותו במעשים נשוא כתב האישום.

6.

אכן, המעשים המיוחסים לעורר חמורים הם עד מאוד ובית משפט זה עמד לא אחת על הסכנה הרבה הנשקפת לגוף ולרכוש כתוצאה ממעשי הצתה (ראו: ע"פ 4264/99 מחמוד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.4.2000);

בש"פ 5371/08 אומזגין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 1.7.2008)). דברים אלה מקבלים משנה תוקף כאשר עסקינן בהצתה בתוך בניין מגורים כבענייננו ועל רקע של איומים וסחיטה. יחד עם זאת, יש ליתן את הדעת לנסיבותיו המיוחדות של המקרה דנן ובכללן גילו הצעיר של העורר, העובדה שהוא נעדר עבר פלילי, החלק המיוחס לו בפרשה וכן מצבו הבריאותי והנפשי. בהקשר זה לא למותר לציין כי הפסיכולוגית הקלינית שחיוותה דעתה בעניינו של העורר ציינה כי "במידה וסך הלחצים המופעלים עליו יהיה גבוה מכפי יכולת הספיגה והסיבולת שלו, עלולה להתרחש אצלו הצפה ריגשית עד כדי קריסה" ועוד ציינה כי "במידה וישאר במאסר עלול [העורר] להיכנס למצב של אי ספיקה ריגשית ועלול לשלוח יד בנפשו, כמו שעשה בעבר בנסיבות של מצוקה". בנתונים אלה טוב עשה בית משפט קמא כאשר הורה לערוך תסקיר מעצר בעניינו של המבקש על מנת לבחון אפשרות לשחררו לחלופת מעצר. שירות המבחן אכן בחן ושב ובחן באופן יסודי בתסקיר ובתסקיר המשלים את שנתבקש על ידי בית המשפט לבחון, לרבות החלופות השונות שעמדו על הפרק ובעקבות הבדיקות שערך המליץ שירות המבחן לבסוף על שחרורו של העורר לחלופת מעצר בישיבת "מוסדות נחלת צבי" בפיקוח הולם. אלא שבאותו שלב ראה בית המשפט לקבוע כי חומרת המעשים המיוחסים לעורר "אינם מאפשרים שחרורו לחלופת מעצר" ומשכך לא היה נכון לשקול כלל את החלופה המומלצת ואף ציין כי הוא מוכן להניח לגביה שהיא חלופה ראויה ומוכרת בבתי המשפט.

7.

הלכה פסוקה היא כי בית המשפט אינו כבול להמלצותיו של שירות המבחן והוא רשאי לסטות מהמלצות אלה לפי שיקול דעתו במקרים שימצא זאת לנכון (ראו והשוו בש"פ 2792/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.4.2008)). אולם, אם סבר בית המשפט כי שום חלופה לא תסכון במקרה דנן גם אם ראויה היא, קשה להבין מדוע נדרש מלכתחילה לתסקירי שירות המבחן ומדוע ביקש את בחינתן של שלוש חלופות שונות כמצויין בהחלטתו מיום 9.9.2008.

בבש"פ

10870/06

ציצו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.1.2007) נאמר בהקשר זה כי:

הזמנת תסקיר מאת שירות המבחן בשלב המעצר הוא כלי שאין להפעילו כדבר שבשגרה וראוי לצמצם את השימוש בו אך ורק לאותם המקרים שבהם שוכנע בית המשפט כי יהא בכך כדי לקדם את הדיון ולסייע לבית המשפט בהחלטתו. שימוש מוגבר ובלתי מוצדק בכלי זה מעמיס שלא לצורך על שירות המבחן, מאריך את הדיון בבקשה ואף יוצר ציפיות-שווא אצל הנאשם. מכל אלה ראוי להימנע (ראו בש"פ 1092/05 תארבין נ' מדינת ישראל, תק על 2005(1), 2360 (2005)) (פסקה 4 לפסק-הדין. כן ראו בש"פ 11981/04 שפק נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (לא פורסם, 9.1.2005)).

ויפים הדברים לענייננו.

יתרה מכך, נראה לי כי אף לגופם של דברים שגה בית משפט קמא בקובעו כי אף שנמצאה חלופה ראויה לא ניתן במקרה דנן להשיג את מטרות המעצר בדרך זו. העורר הינו בחור צעיר, נעדר עבר פלילי הסובל מבעיות בריאות ונפש כפי שמעידה, בין היתר, חוות הדעת הפסיכודיאגנוסטית שהוגשה בעניינו. בהתחשב בכל אלה ובהתחשב בהמלצותיו של שירות המבחן שניתנו לאחר בדיקה אחראית ומקצועית של

מספר חלופות שעמדו על הפרק, נראה לי כי ניתן במקרה זה להפיג את המסוכנות הנשקפת מן העורר ואת החשש לשיבוש מהלכי משפט מצידו באמצעות חלופת מעצר בישיבת "מוסדות נחלת צבי" בירושלים בפיקוחם של שלושת המפקחים שנבחנו ונמצאו ראויים לכך. הדיון מוחזר, אפוא, לבית משפט קמא על מנת שייקבע לפרטיהם את מכלול התנאים הכספיים והאחרים לשחרורו של העורר למעצר בית מלא בישיבת "מוסדות נחלת צבי", כאמור.