בש"פ 10870/06 מכלוף ציצו נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט ד' רוזן) מיום 27.12.2006, בה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

1.

העורר, יליד 1956, עומד לדין ביחד עם שלושה אחרים (להלן: הנאשמים ) בבית משפט השלום בראשון לציון בעבירות של גניבה ופגיעה במתקן בזק. על פי כתב האישום, הגיעו הנאשמים ביום 23.11.2006 לפנות בוקר בטרקטור לרחוב אחד במאי באזוּר כשהם לבושים באפודים זוהרים

ומצוידים בכלים שונים, ותוך שהם מתחזים למבצעי עבודות ציבוריות פתחו את גובי הבזק, חתכו וגנבו שלושה כבלים תת-קרקעיים שבבעלות חברת בזק, באורך של 100 מטר

כל אחד. כתוצאה מכך נגרם לחברת בזק נזק ישיר הנאמד בכ-150,000 ש"ח ונותקו שירותי התקשורת ל-6,000 מנויי בזק באזוּר.

2.

עם הגשת כתב האישום עתרה המשיבה למעצרם של ארבעת הנאשמים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. בהחלטותיו מיום 26.11.2006 ומיום 27.11.2006 הורה בית משפט השלום בראשון לציון (כבוד השופטת מ' עמית-אניסמן) על שחרורם של כל הנאשמים בתנאים של מעצר בית מלא. המשיבה עררה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו על שחרורו של העורר והערר התקבל באופן חלקי בכך שבית המשפט המחוזי קבע בהחלטתו מיום 29.11.2006 כי יש להבחין בין העורר ובין יתר הנאשמים, בשל עברו הפלילי המכביד והורה על הכנת תסקיר מעצר בעניינו ועל החזרת הדיון לבית משפט השלום בראשון לציון עם קבלת התסקיר. בתסקיר שהתקבל ביום 19.12.2006 בעקבות אותה החלטה, צוין כי העורר שיתף פעולה עם שירות המבחן, הגיע לפגישות באופן סדיר ומסר בדיקות שתן נקיות וכי יש בכך כדי להפחית מהמסוכנות הנשקפת ממנו. שירות המבחן המליץ על כן לשחרר את העורר למעצר בית מלא בפיקוח אחותו וגיסתו. משהתקבל התסקיר התקיים דיון נוסף בבית משפט השלום, וזה אימץ את המלצת שירות המבחן וחזר והורה על שחרורו של העורר לחלופת המעצר האמורה. המשיבה לא השלימה גם עם החלטה זו והגישה ערר נוסף בנדון לבית המשפט המחוזי. בהחלטתו מיום 27.12.2006 קיבל בית המשפט המחוזי את הערר וקבע כי שירות המבחן המליץ על שחרורו של העורר מבלי שבחן את המסוכנות הנשקפת ממנו ולאחר שהתמקד אך ורק בבחינת חלופות המעצר שהוצעו. עוד ציין בית המשפט כי המסוכנות הבולטת הנשקפת מהעורר נלמדת מהעבירות המיוחסות לו הנחשבות כ"מכת מדינה" ועלולות לגבות חיי-אדם וכן מעברו הפלילי המכביד. בהקשר זה ציין בית המשפט כי ביום 3.7.2006 הוטל על העורר מאסר על תנאי בר-הפעלה וכי המעשים המיוחסים לו בוצעו לכאורה בהיותו תחת פיקוח של שירות המבחן. נוכח כל אלה, סבר בית המשפט המחוזי כי אין בחלופת המעצר כדי לנטרל את מסוכנותו של העורר והוא הורה על מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

3.

מכאן הערר שבפניי, בו מבקש העורר להורות על שחרורו לחלופת המעצר המוצעת ולחלופין להורות על הזמנת תסקיר מעצר משלים שיבחן את המסוכנות הנשקפת ממנו. העורר טוען כי בית משפט קמא שגה בכך שלא ייחס משקל ראוי להמלצת שירות המבחן, לאחר שהוא עצמו הורה על הכנת התסקיר. העורר מוסיף וטוען כי המלצת שירות המבחן התייחסה למסוכנותו ואף קבעה כי ניתן לנטרלה באמצעות חלופת המעצר ועוד הוא טוען כי הנאשמים האחרים שוחררו זה מכבר למעצר בית, למרות שחלקם באירועים נשוא כתב האישום זהה לחלקו ואפילו רב ממנו. העורר טוען עוד כי מן הראוי להתחשב בנסיבותיו האישיות, בהדגישו את שיתוף הפעולה שלו עם שירות המבחן וכן את העובדה שהחל - עוד בטרם נעצר - בהליכי גמילה מסמים. המשיבה מצידה סומכת ידה על החלטתו של בית משפט קמא וטוענת כי המסוכנות הנשקפת מן העורר הינה גבוהה, במיוחד נוכח טיב העבירות בהן הוא מואשם ונוכח העובדה כי ביצע אותן במהלך תוכנית שיקום ותוך הפרת תנאיה.

4.

המעשים המיוחסים לעורר תוכננו מבעוד מועד, בוצעו בתחכום רב והסבו נזקים לאלפי מנויי-בזק. על כן, אין להתייחס אליהן כאל עבירות רכוש מינוריות וכבר עמד בית משפט זה על כך שגניבת מתכת ממתקני תשתית מהווה "'זן' מיוחד וספציפי של עבירות רכוש" הראוי להתייחסות שונה מזו הננקטת בדרך כלל כלפי עברייני רכוש וכי "אדישותו של העבריין העוסק בתחום זה לכל אותו ציבור העלול להיפגע ממעשיו - מצביעה על חוסר מעצורים" (בש"פ 7207/06 ויצמן נ' מדינת ישראל , תק על 2006(3) 4342, פיסקה 7 (2006)). עם זאת, ובדומה לגישה שננקטה כלפי הנאשמים האחרים בפרשה שבפנינו, נראה כי ניתן היה לשקול בחיוב את שחרורו של העורר לחלופת מעצר אלמלא עברו הפלילי המכביד, הכולל בין היתר הרשעות בעבירות סמים, אלימות, איומים, שוד מזוין ותקיפת שוטרים בגינן ריצה עונשי מאסר משמעותיים. עבר פלילי מכביד זה והעובדה שהמעשים המיוחסים לעורר בכתב האישום בוצעו לכאורה בעת שמאסר על תנאי בר-הפעלה תלוי ועומד נגדו וכן בעת שהיה נתון תחת פיקוח של שירות המבחן שגיבש עבורו תוכנית גמילה ושיקום, כל אלה מעצימים את מסוכנותו ומלמדים כי יש קושי ליתן בו אמון. צדק, אפוא, בית משפט קמא בדחותו את המלצת שירות המבחן ובהבדילו בין עניינו של העורר לעניינם של שלושת הנאשמים האחרים שהיו נעדרי עבר פלילי ושוחררו לחלופת מעצר. לא למותר לשוב ולהדגיש כי שיקול הדעת להורות או שלא להורות על חלופת מעצר לעולם מסור לבית המשפט וכי אף שתסקיר שירות המבחן נושא משקל בעניין זה, אין בית המשפט מחוייב לקבל את ההמלצה הכלולה בו אם מצא שיש טעמים טובים שלא לעשות כן (ראו בש"פ 8560/05 אברג'יל נ' מדינת ישראל ,

תק על 2005(3) 3874, פיסקה 4 (2005)). בשולי הדברים ראיתי לנכון להוסיף ולהדגיש כי הנימוקים אשר בגינם הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר היו כולם ידועים וברורים עוד טרם שהוזמן תסקיר המעצר וכי משכך, לא היתה למעשה כל תכלית ממשית בהזמנת התסקיר, כהחלטת בית-המשפט המחוזי מיום 29.11.2006. הזמנת תסקיר מאת שירות המבחן בשלב המעצר הוא כלי שאין להפעילו כדבר שבשגרה וראוי לצמצם את השימוש בו אך ורק לאותם המקרים שבהם שוכנע בית המשפט כי יהא בכך כדי לקדם את הדיון ולסייע לבית המשפט בהחלטתו. שימוש מוגבר ובלתי מוצדק בכלי זה מעמיס שלא לצורך על שירות המבחן, מאריך את הדיון בבקשה ואף יוצר ציפיות-שווא אצל הנאשם. מכל אלה ראוי להימנע (ראו בש"פ 1092/05 תארבין נ' מדינת ישראל, תק על 2005(1), 2360 (2005)).

בשל הטעמים המפורטים לעיל, הערר נדחה.