בש"פ 8978/08 אריה אבוטבול נ. מדינת ישראל

1.

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ר' שפירא ) מיום 22.9.2008 במסגרת ב"ש 3393/08 שבתיק פל 7132/08, בגדרה הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים בעניינו.

2.

נגד העורר הוגש כתב אישום בו הוא מואשם בעבירות של הריגה ותקיפה הגורמת חבלות של ממש. על פי האמור בכתב האישום, בליל האירוע הגיעו המנוח ובת זוגו גילה ביטון (להלן: גילה ) אל בית אחותו של העורר, בו הוא מתגורר. גילה, שהיתה בעבר בת זוגו של העורר, ביקשה מן העורר לצאת אליהם אל מחוץ לבית. כשיצא העורר לרחוב, התפתח עימות פיזי בינו לבין המנוח, כאשר שניהם מחזיקים בידיהם בסכינים. במהלך העימות, התפנה העורר אל גילה, חבט בראשה, בעט בגופה ומשך בשערותיה. לאחר מכן שב והתעמת עם המנוח, וסופו של העימות היה בכך שהעורר דקר את המנוח בחזהו וגרם לו לחתך בבית החזה. המנוח ברח מן המקום, ונפטר זמן קצר לאחר מכן כתוצאה מן הדקירה שפגעה בלבו.

3.

בצמוד לכתב האישום, הגישה המדינה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים. בקשה זו נידונה בהחלטת בית המשפט המחוזי אשר החליט לקבלה, ועל החלטתו זו מוגש הערר שבפניי.

4.

מספר טיעונים מעלה העורר בעררו על החלטת בית המשפט קמא:

ראשית , העורר מלין על כי בית המשפט קמא לא מצא להורות על הכנת תסקיר מעצר בעניינו, ומשכך לשיטתו ממילא לא היה בסיס לקביעת מסוכנותו של העורר ונמנעה בחינתן של חלופות מעצר.

שנית , העורר טוען כי טעה בית המשפט קמא בהסתמכו על עברו המכביד של העורר לצורך קביעת מסוכנותו ושלילת האפשרות לחלופת מעצר. בהקשר זה טוען העורר כי כל העבירות בהן הורשע מלבד אחת נעברו לפני שנים רבות, וכי במהלך 13 השנים האחרונות הוא התרחק מעולם הפשיעה. כמו כן, טוען העורר, טעה בית המשפט קמא בקביעתו כי יש חשש שהעורר ינסה להימלט מן הדין, או לשבש את הליכי המשפט כנגדו. ביתר פירוט טוען העורר כי חששות אלה ניתנים להפגה גם במסגרת חלופת מעצר הכוללת צו עיכוב יציאה מן הארץ, מפקחים ואיזוק אלקטרוני, ובכל מקרה – כל החלופות הללו אינן יכולות להיבחן ללא תסקיר של שירות המבחן.

עוד טוען העורר כי אין כל בסיס לחשש בדבר השפעתו על העדים להתרחשות, שכן עדותם של אלה כבר נגבתה במסגרת החקירה, וניתן לראות לשיטתו כי אין פערים או הבדלים גדולים באשר לתיאור ההתרחשות בין גרסתו של העורר לבין גרסת עדי התביעה, וממילא לא קיים עניין עובדתי מהותי השנוי במחלוקת.

לבסוף טוען העורר כי על פי ההיגיון שלו אין ללמוד על מסוכנותו מנסיבות האירוע נשוא ענייננו, משום שהסיכוי כי אירוע דומה לזה נשוא הערר ישוב ויישנה, במובן זה ששוב יבוא מאן-דהו, יתדפק על דלתו בשעת לילה מאוחרת ויתפתח עימות ביניהם – סיכוי זה קלוש הוא עד אפסי.

5.

לאור כל האמור לעיל, מבקש העורר כי תתבטל החלטתו של בית המשפט קמא על הארכת מעצרו של העורר עד תום ההליכים, וכי ייערך לו תסקיר מעצר ובו תינתן חוות דעת בדבר מסוכנותו וביחס לחלופת המעצר המוצעת.

6.

ביום 4.11.2008 נערך דיון בפניי בעררו של העורר. בא כוחו המלומד של העורר חידד במהלכו את העובדה כי לגרסתו לא העורר יזם את ההתרחשות שבסופה נפטר המנוח, אלא היו אלה דווקא המנוח וגילה אשר יזמו את המפגש, והמנוח אף טרח והצטייד מבעוד מועד בסכין בהגיעו למפגש זה. לדברי בא כוחו של העורר, עובדות אלה מערערות את הקביעה בדבר מסוכנותו של העורר, שהרי לא רק שלא הוא יזם את האירוע, אלא הוא מצא עצמו מותקף מחוץ לביתו בשעת לילה מאוחרת, ונאלץ להתגונן. לפיכך, ביקש העורר כי ייערך תסקיר מעצר בעניינו שיבדוק את אפשרות הוצאתו לחלופת מעצר. בא כוח המדינה, לעומת זאת, הפנה לטענות עובדתיות שונות שהועלו על ידי עדים שונים בחקירתם במשטרה על מנת לבסס את מסוכנותו של העורר. בעיקר הדגיש בא כוח המדינה כי היה זה דווקא העורר אשר יצא לזירת האירוע עם סכין שהכין מבעוד מועד, וכי על פי אחת העדויות היה העורר הדומיננטי בתגרה, ומי שחתר להסלמתה והחרפתה, וזאת על רקע קנאתו לגילה, בת זוגו לשעבר של העורר ובת זוגו של המנוח בעת האירוע.

7.

דינו של ערר זה להידחות . השלב הדיוני בו אנו מצויים הוא שלב של ראיות לכאורה וחזקה בדבר מסוכנות. במצב דברים זה, וגם בהינתן שהמדובר בראיות לכאורה בלבד, הרי שמתבקשת כאן מסקנה בדבר מסוכנותו הרבה של העורר שלפניי. אם וככל שנכון התיאור העובדתי העולה מכתב האישום ומחומר החקירה שהוצג לעיוני, הרי שאפילו נניח לטובת העורר כי לא ידע על נוכחותו של המנוח בזירה בעת שיצא מבית אחותו, הרי שבוודאי ידע כי גילה, בת זוגו לשעבר, מצויה שם, שהרי יצא מן הבית לפגוש אותה דווקא. למפגש לילי זה יצא העורר, על פי הנטען, כשסכין בידו . העורר תקף את גילה והיכה אותה. הוא ניהל מאבק במנוח והדבר התגלגל לכדי קרב סכינים, ולפחות על פי אחת ההודעות שנגבו על ידי המשטרה, היה זה דווקא העורר - הדומיננטי והתקיף מבין שני הנאבקים. כשהעימות החריף - העורר לא חזר לבית אחותו, בו הוא מתגורר, ואשר מחוצה לו התרחש האירוע כולו. במקום לסגת אחור ולהניח לרוחות להצטנן – בחר העורר על פי הנטען להסלים את הסכסוך שהתגלע ולהעצימו. תמונת דברים זו, אפילו היא חלקית ולכאורית בלבד, מלמדת כי יש בעורר מסוכנות רבה, והתוצאה הטרגית מוכיחה.

8.

בנסיבות אלה, צדק בית המשפט הנכבד קמא משסבר כי אין ממש בהכנתו של תסקיר מבחן, ומקובלת עליי מסקנתו כי לא ניתן יהיה להפיג את מסוכנותו בשלב זה (כל עוד לא יהיה כרסום משמעותי בראיות) אלא על דרך של מעצר עד תום ההליכים. כידוע, לא בכל עניין ולא בכל הקשר יש הכרח לקבל תסקיר מעצר משירות המבחן. כאשר הנתונים המוצגים בפני בית המשפט מספיקים לכשעצמם על מנת להכריע בשאלות הניצבות להכרעה על ידי בית המשפט בשאלת המסוכנות והמעצר - אין הכרח לפנות אל שירות המבחן ולבקש תסקיר מעצר (השוו: בש"פ 1092/05, זוהיר תראבין נ' מדינת ישראל , תק-על 2005 (1) 2360 (2005); בש"פ 8560/05, אילן אברג'יל נ' מדינת ישראל , פדאור 05 (21) 626 (2005); בש"פ 10870/06 מכלוף ציצו נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 15.1.2007)).

9.

משכך, אני דוחה את עררו של המשיב, הן ביחס לחלופת המעצר שהוצעה, והן ביחס לבקשה שעמדה בלב הערר כי ייערך תסקיר מעצר בעניינו של העורר.