בש"פ 6704/08 מתן בן שבת נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד סגן הנשיא י' טימור) מיום 15.7.08, במסגרת ב"ש 21137/08, לפיה הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדו בת"פ 8123/08.

כתב האישום

1.

ביום 6.6.08 הוגש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע כתב אישום כנגד העורר וארבעה אחרים. בכתב האישום יוחסו לעורר עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע [לפי סעיף 499 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן – חוק העונשין )]; עבירה של החזקת סכין שלא כדין (לפי סעיף 186 לחוק העונשין); עבירה של השחתת פני מקרקעין (לפי סעיף 196 לחוק העונשין); עבירה של הסגת גבול כדי לעבור עבירה (לפי סעיף 477(א)(1) לחוק העונשין); עבירה של סחר בסם [לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן – פקודת הסמים )]; עבירה של החזקת סם מסוכן (לפי סעיף 7(א) ו-7(ג) רישא לפקודת הסמים); וכן עבירה של פגיעה בפרטיות (לפי סעיפים 5 ו-2(1) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981).

על פי הנטען בכתב האישום, העורר וארבעה אחרים (להלן- הנאשמים ) קשרו ביניהם קשר לביצוע עסקת סמים לרכישת סם מסוכן מסוג קוקאין, הכנתו, ערבובו וחלוקתו למנות לשם מכירתו. לפי המתואר בכתב האישום, ביום 15.5.08 שוחחו העורר והנאשמים האחרים ביניהם ותיאמו את ההכנות לביצועה של עסקת הסמים, לרבות בעניין סכומי הכסף הנדרשים ואמצעי התחבורה הדרושים. עוד באותו היום נסעו העורר ואחד מן הנאשמים (להלן – הנאשם 2 ) לעיר באר שבע לצורך ביצוע עסקת הסמים. בדרכם חזרה, נעצרו העורר והנאשם 2 בתחנה המרכזית של העיר אילת, כאשר בתיק שאותו החזיק הנאשם 2 נתפסו 96.18 גרם של הסם קוקאין וכן חמש שקיות שהכילו, כל אחת, חמישה גרם של חומר הנקרא "מניטול", אשר משמש כחומר לערבוב הסם. כמו כן, נמצאה על גופו של העורר סכין.

באישום השני המתואר בכתב האישום, נטען כי ביום 14.5.08 קשרו הנאשמים קשר לפגוע בשמה הטוב של אישה, שבעבר הייתה במערכת יחסים עם אחד מן הנאשמים (להלן – המתלוננת ), אשר חששו כי תמסור מידע מרשיע למשטרה בנוגע לעורר. עוד מתואר, כי הנאשמים נכנסו לשטח בית הספר על שם רבין באילת ובאמצעות ספריי צבע ריססו כתובות פוגעניות בגנות המתלוננת.

ההליכים עד כה

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה על ידי המשיבה בקשה למעצרו של העורר ומעצרם של יתר הנאשמים עד לתום ההליכים נגדם (ב"ש 21137/08). המשיבה טענה בבקשתה, כי ישנן ראיות לכאורה לכך שהעורר והנאשמים ביצעו את העבירות המיוחסות להם, לרבות האזנות סתר, תצפיות של שוטרים וכן הסמים והסכין שנתפסו. עוד נטען בבקשה, כי העורר ויתר הנאשמים שמרו על זכות השתיקה ולא מסרו דבר בחקירתם, עובדה המחזקת את הראיות כנגדם ומגבירה את המסוכנות הנשקפת מהם. בנוסף, נטען כי כנגד העורר קמה חזקת מסוכנות מכוח סעיף 21(א)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996 (להלן – חוק המעצרים ); וכי העורר לא עמד בנטל להפריכה, לאור שתיקתו בחקירה. כן נטען, כי מסוכנותו של העורר עולה אף מהעובדה כי מיוחסים לעורר מעשים של סחר בקוקאין בכמות רבה – וכי על פי ההלכה רק במקרים חריגים ניתן יהיה לשחרר אדם הנאשם בעבירות של סחר בסמים לחלופת מעצר. עוד צויין, כי לעורר עבר פלילי בגין ביצוע עבירות אלימות ורכוש.

העורר מצידו טען, כי אין לייחס לו את החזקת הסם שנתפס, משום שזה נתפס בתיקו של נאשם אחר וכי אין להידרש להאזנת הסתר משלא הובא לעיונו של בית המשפט צו המתיר את ביצועה.

3.

ביום 15.7.08 הורה בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד סגן הנשיא י' טימור) על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים כנגדו. בית המשפט המחוזי דחה את טענותיו של העורר, בקובעו כי האזנת הסתר שבוצעה נעשתה כדין וכי אין ממש בטענה שלא ניתן לייחס לעורר את החזקת הסמים. עוד ציין בית המשפט המחוזי, כי העבירות המיוחסות לנאשמים ולעורר הן עבירות חמורות אשר בגינן קמה חזקת מסוכנות סטטוטורית מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק המעצרים, וכי ההלכה היא שבגין עבירות אלה יש להורות על מעצר עד תום ההליכים המשפטיים. עוד הודגש, כי עצם כמות הסם המדוברת מלמדת על המסוכנות הרבה העולה מהנאשמים ושבעניינו של העורר לא נטען כי ישנן נסיבות מיוחדות המחייבות חלופת מעצר. בנוסף, בית המשפט ציין את מעורבותו של העורר במעשים נשוא האישום השני ובבחירתו לשמור על זכות השתיקה בחקירתו במשטרה. דברים אלו מעידים, לפי בית המשפט המחוזי, על היעדר חרטה והעצמת הסיכון העולה מהעורר.

עוד נקבע, כי אין מקום להזמין תסקיר מעצר מקום בו הנסיבות אינן מצדיקות בחירה בחלופת מעצר; ומשכך, הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדו.

מכאן הערר שבפניי.

נימוקי הערר

4.

העורר טוען, באמצעות באת כוחו, עו"ד י' דארבי, כי בית המשפט המחוזי טעה כאשר הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדו בלא שבחן חלופת מעצר כלשהי, בין אם בעצמו ובין אם בדרך של תסקיר מעצר. עוד נטען, כי למרות שההלכה אמנם קובעת כי סוחרי סמים "אינם נרתעים ממעצר בית ויכולים להמשיך בעיסוקם גם בהיותם במעצר בית", הרי שמחומר הראיות בעניינו של העורר עולה כי הוא "השליח" בלבד ואינו "בעל הידע או הקשרים לרכישת הסם או הפצתו". נוכח דברים אלו העורר טוען כי תפקידו בפרשה לא היה לסחור בסמים, ולכן ניתן לאיין את מסוכנותו על ידי חלופת מעצר וכי לכל הפחות יש לבחון אפשרות שכזו. העורר מציע בבקשתו שלוש חלופות מעצר "ראויות". הראשונה, מעצר בית בעיר אילת "בשילוב הוריו של העורר וסבתו". לטענת העורר, מדובר בחלופה ששימשה בעניינו כחלופת מעצר, בשנת 2006, במסגרת תיק פלילי אחר ללא תקלות, ולכן "הוכיחה את עצמה". החלופה השנייה המוצעת, היא מעצר בית בבית סבו וסבתו של העורר בעיר ראשון לציון. לגבי חלופה זו, צויין כי הסב הינו גמלאי של משטרת ישראל. החלופה השלישית מציעה כי העורר ישהה במעצר בית במושב ספיר שבערבה "בשילוב עבודה בחקלאות" ובפיקוח דודתו של העורר ובן זוגה.

5.

לאור כל האמור לעיל, מבקש העורר להורות על שחרורו לחלופת מעצר או לחילופין להורות על הזמנת תסקיר מעצר לבחינת התאמתן של חלופות המעצר המוצעות על ידו.

טענות המשיבה

6.

בדיון בפניי טענה המשיבה, באמצעות בא כוחה, עו"ד א' וסטרמן, כי העורר לא שימש "כשליח" בלבד אלא כחלק מקשר פלילי מתוכנן ומאורגן, רב משתתפים, לרכישת קוקאין והפצתו; וכי כמות הסם שנתפסה – 96.18 גרם אשר מספיקה למאות מנות של הסם המסוכן – מעידה על המסוכנות המובהקת והגדולה שבמעשים המיוחסים לעורר. נטען כי הפסיקה לגבי מעצרם עד תום ההליכים של נאשמים בעבירות של סחר בסמים הינה עקבית והיא מורה כי אין לשחררם ממעצרם. בהקשר זה, צויין כי חלק מן המעשים המתוארים בכתב האישום נעשו בביתו של הנאשם 1 אשר היה נתון באותה העת במעצר בית. עוד נטען, כי מתוך המעשים המתוארים באישום השני שבכתב האישום, בהם היה העורר מעורב, עולה גם חשש לשיבוש הליכי משפט באם העורר ישוחרר. עוד צויין, כי לעורר עבר פלילי הכולל עבירות אלימות ואיומים. בנוסף, נטען כי לפי הפסיקה אין הכרח לבחון אפשרות של שחרור לחלופת מעצר בהתייחס לנאשמים בעבירות של סחר בסמים.

נוכח האמור, המשיבה סבורה כי דין הערר להידחות.

דיון והכרעה

7.

לאחר עיון בערר ושמיעת הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות. העורר אינו חולק על קיומה של עילת מעצר ועל קיומן של ראיות לכאורה למעשים המיוחסים לו, והוא מיקד את טענותיו בבקשתו לבחון את האפשרות לשחררו לחלופת מעצר. דומה כי אין צורך להכביר מילים על המסוכנות הנשקפת מהעבירות החמורות בהן מואשם העורר ועל כך כי רק במקרים חריגים יורה בית המשפט על שחרורו לחלופת מעצר של נאשם בעבירות של סחר בסמים [ראו למשל: בש"פ 6552/08 תורכמאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.8.08); בש"פ 6545/08 מכלין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.7.2008); בש"פ 294/06

בלעום נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.2.2006); בש"פ 4862/08 בוהדנה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.6.08)].

בענייננו, המסוכנות הנשקפת לציבור מן העורר מתחזקת נוכח מגוון העבירות המיוחסות לו, וביניהן עבירות של סחר בסמים, עבירות רכוש שונות והחזקת סכין שלא כדין. יתרה מכך, מעברו הפלילי של העורר ניתן ללמוד כי העורר לא שינה את דרכיו. בית המשפט המחוזי עמד בהחלטתו על השיקולים האמורים ועל נסיבותיו האינדיבידואליות של העורר, תוך שהוא בוחן האם יש הצדקה לשחרר את העורר לחלופת מעצר. לאחר התייחס לנסיבות המקרה, לריבוי העבירות המיוחסות לעורר, לעברו הפלילי ולאפשרות לשחררו למעצר בית, קבע בית המשפט המחוזי כי יש להורות על מעצרו עד לתום ההליכים. לא מצאתי מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי, אשר איזן נכונה את השיקולים הנדרשים לבחינת עניינו של העורר.

8.

עוד אציין, כי לא שוכנעתי כי חלקו של העורר בפרשה הסתכם בהיותו "שליח". העורר לכאורה היה שותף לתכנון אופן ביצוע העסקה ולהכנות שנעשו להשלמת רכישת הסם. עוד נזכיר כי העורר נבחר להיות אחד מאלו אשר ביצעו את הרכישה בפועל. נוכח דברים אלו עולה ספק באשר לנכונותה של טענת העורר כי אינו בעל הכישורים או "הקשרים" הנדרשים לשם הפצת סמים מסוכנים. הואיל וכך אני סבור כי אין בחלופות המעצר המוצעות, קרי, השמת העורר במעצר בית, בכדי לאיין את המסוכנות הרבה הנשקפת ממנו לציבור. כפי שציין בצדק בא כוחה של המשיבה, חלקן של העבירות בענייננו, המיוחסות גם לעורר, נעשו בביתו של הנאשם 1 – בעודו נתון במעצר בית. יתרה מזאת, בטענת העורר כי היה נתון בעבר במעצר בית "מוצלח" במסגרת תיק פלילי אחר (דבר המצדיק לכאורה את שחרורו לחלופת מעצר), יש בכדי להעיד כי הוא לא השכיל להתנתק מדרך חייו הלא נורמטיבית, ומוטב היה אילו לא ניסה להתהדר בעמידתו בתנאים המגבילים של מעצר הבית הקודם לצורך טיעונו בפניי.

9.

נוכח הדברים האמורים, ניתן ללמוד כי גם בענייננו של העורר אין הצדקה לסטות מן המגמה הקיימת בפסיקה והמורה כי אין במעצר בית בכדי להפיג את מסוכנותם של סוחרי הסמים, שכן ניתן בפועל להמשיך בביצוע המעשים גם תחת מעצר בית ואיזוק אלקטרוני [השוו: בש"פ 4619/00 שטאשוילי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.7.00); בש"פ 2512/96 מדינת ישראל נ' נסאסרה, פ"ד נ(2) 101 (1996)]. אציין כי מסקנה זו נובעת מתוך מסוכנותו הרבה של העורר ומבחינת נסיבות המקרה – ולאחר ששקלתי את האפשרות לשחררו למעצר בית (באחת מן החלופות שהוצעו). בנסיבות העניין ומאחר שנקבע כי לא ניתן לאיין את מסוכנותו של העורר באמצעות חלופת מעצר של מעצר בית, ממילא מתייתר הצורך בהזמנת תסקיר מעצר לבחינת החלופות שהוצעו [השוו: בש"פ 5540/08 מרזן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.7.08); בש"פ 5985/08 אבו ואסל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.7.08); בש"פ 10870/06 ציצו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.1.07)].

בשולי הדברים יוער, כי המשיבה טענה בפניי שהעבירות המיוחסות לעורר במסגרת האישום השני נעשו במסגרת ניסיונם של הנאשמים 1-3 להדיח את המתלוננת מלהעיד, וכי יש בכך טעם נוסף שלא לשחרר את העורר לחלופת מעצר. לעומת זאת, טענה באת כוחו של העורר כי המעשים המתוארים, ובפרט ריסוס כתובות הנאצה, נעשו על רקע סיומה של מערכת היחסים הרומנטית בין המתלוננת לבין אחד הנאשמים האחרים. משהגעתי למסקנה כי אין מקום לשחרר את העורר לחלופת מעצר, מן הטעמים המפורטים בסעיפים 7 ו-8 לעיל, לא מצאתי כי עלי להתחבט בטענה אחרונה זו של המשיבה, הגם שספק אם יש בה, כשלעצמה, כדי לעורר חשש לשיבוש הליכי משפט.

10.

לאור כל האמור לעיל, הערר נדחה. העורר ימשיך לשהות במעצר עד תום ההליכים המשפטיים כנגדו.