בש"פ 6552/08 ראפת תורכמאן נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 25.6.2008 (כבוד השופט ר' שפירא) בב"ש 2685/08 שהורתה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו בת"פ 7097/08.

העובדות

1.

כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו סחר והספקת סם מסוכן, עבירה לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג – 1973 (להלן – פקודת הסמים ), הדחת קטין לסמים מסוכנים, עבירה לפי סעיף 21(א)(1) לפקודת הסמים והחזקת סם שלא לצריכה עצמית, עבירה לפי סעיף 7(א)(ג) רישא לפקודת הסמים.

2.

על פי כתב האישום, במהלך החודשים אוקטובר 2007 עד אפריל 2008, החזיק וסחר העורר בסמים מסוכנים מסוג חשיש (להלן – הסמים ). העורר מכר את הסמים, בכמות בלתי ידועה, בהזדמנויות שונות בתקופה הרלוונטית למשה אבשלום, כאשר הסם מחולק ומוכן למכירה.

3.

בהזדמנויות שונות במהלך תקופה זו, מכר העורר לש.ז., קטינה ילידת 1992 סמים בתמורה לכסף מזומן. את הסמים שרכשה מהעורר, מכרה ש.ז. לקטינים אחרים. בנוסף, במהלך חודש ינואר 2008, במועד מדוייק שאינו ידוע למשיבה, בגן האם בחיפה, מכר העורר לארבעה קטינים סמים בתמורה לכסף מזומן. במעשיו אלו, הדיח העורר קטינים לשימוש בסמים בהזדמנויות רבות והחזיק בסמים מסוכנים שלא לצריכה עצמית וכן סחר בהם וסיפק אותם ללא היתר על פי דין.

הליכים קודמים

4.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים נגדו. לאחר שעיין בחומר הראיות הקיים כנגד העורר, קבע בית המשפט קמא כי "ישנן ראיות טובות שלגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט יבסס את אשמתו של המשיב (העורר - י.ד. ) מעל כל ספק סביר", זאת בהתבסס, בין השאר, על הודעות הקטינים אשר זיהו את העורר כמי שמכר להם את הסמים ועל העובדה כי העורר הוא המשתמש והבעלים של הטלפון הנייד אליו התקשרו הקטינים על מנת לרכוש ממנו סמים.

5.

העורר הכחיש את המעשים המיוחסים לו בכתב האישום, אולם בית המשפט קמא קבע כי "קיומה של גרסה נוגדת איננו מאיין את כוחה של הגרסה המפלילה" וכי בשלב זה הוא דן בהערכת ערכן הגולמי של הראיות שהצטברו בפניו והוא מעריך את סיכויי ההרשעה על בסיס זה. בנוסף, קבע בית המשפט קמא כי במקרה שבפניו קמה עילת מעצר סטטוטורית לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996 (להלן – חוק המעצרים ) הואיל ועבירות הסמים בהן הואשם העורר מקימות את חזקת המסוכנות על פי פקודת הסמים וכי מעבר למסוכנות על פי חוק, קבע בית המשפט קמא כי מכירת סמים לקטינים מצביעה של מסוכנות ממשית.

6.

בנוסף, קבע בית המשפט קמא כי קיים יסוד סביר לחשש שאם ישוחרר העורר ממעצר הוא עלול להשפיע על עדות הקטינים, חשש אשר מתעצם נוכח העובדה כי מספר קטינות הביעו את פחדן מן העורר וסרבו להתעמת עימו. כמו כן, קבע בית המשפט קמא כי קיים חשש ששחרורו של העורר יביא להימלטותו מאימת הדין הואיל והוא עזב את האזור בו פעל ונעצר באילת בחלוף הזמן.

7.

בית המשפט קמא בחן את האפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר, אולם דחה אפשרות זו הואיל ולא מצא כי יש בנסיבותיו האישיות של העורר – גילו הצעיר והעדר עבר פלילי – כדי להטות את הכף לזכותו, זאת בהתבסס על העבירות החמורות בהן הואשם העורר ובייחוד לאור העובדה כי מכר את הסמים לקטינים, עבירות אותן הגדיר "עבירות מהקשות והכואבות שמהן אנו סובלים כיום" וכן כי "ממחויבותה הראשונה של החברה להגן על קטינים אשר נקלעים למצבים בהם הם רוכשים סם, צורכים אותו ומתמכרים אליו".

טענות העורר

8.

לטענת העורר – באמצעות בא כוחו, עו"ד מ' ח'ורי – ראיות המשיבה המצויות בתיק החקירה אינן מתגבשות לכדי ראיות לכאורה על מנת להוכיח את אשמתו בעבירות המיוחסות לו בסעיפים 1-2 לכתב האישום. לטענתו, כתב האישום והראיות אינם כוללים פירוט מדוייק ביחס לעובדות המגבשות את התקיימות העבירות הואיל והם נעדרים כל פירוט באשר לכמויות הסמים ולא נוקבים במועדי ביצוע העבירות. לטענת העורר, העדר פירוט כאמור פוגם עד מאד במשקלן של הראיות והופך את האישומים לערטילאיים.

9.

עוד טוען העורר כי כל האישומים המתוארים בכתב האישום, למעט האירוע מיום 21.12.2007, נסמכים על עדות שותפה לעבירה, ש.ז., בלבד. בהעדר תוספת ראייתית לעדות השותפה, יוצא איפוא כי הראיות אינן מגבשות את אמת המידה הנדרשת של ראיות לכאורה לשם השארתו במעצר. כמו כן, טוען העורר כי המעשים המיוחסים לו הינם מעשים ישנים אשר אירעו שישה חודשים עובר למעצרו וכן, כי מדובר בעבירות בסמים קלים, דבר המקהה במידת מה את מסוכנותו. יוער, כי בדיון שנערך בפניי ציין העורר כי אין מחלוקת לגבי התקיימותן של ראיות לכאורה באשר לשאר הסעיפים בכתב האישום.

10.

ממשיך העורר וטוען כי חומרת העבירה המיוחסת בכתב האישום אינה מהווה כשלעצמה, עילה למעצר. לטענתו, הוא נעדר עבר פלילי ומעולם לא יוחסו לו חשדות לביצוע עבירות סמים, עובדות המצביעות על כך כי אינו מסוכן לציבור. בנוסף, טוען העורר כי הינו אדם צעיר – בן 19 בלבד – גיל הקרוב לגיל הקטינות והוא מתנסה לראשונה בתנאי מעצר. לטענתו, שהייה מאחורי סורג ובריח והתנסות מעין זו עלולה להיות נקודת שבירה ומיפנה אשר תתווה את גורלו.

בדיון שנערך בפניי טען העורר כי מצוות המחוקק קובעת כי נאשמים ללא עבר פלילי הקרובים לגיל הקטינות, יש להפנות לשירות המבחן שיגיש בעניינם תסקיר טרם שליחתם לעונש מאסר. לטענת העורר, אמנם הוא טרם הורשע בדין ולא נשלח לרצות עונש מאסר, אולם הוא שוהה כעת במעצר והטעמים להגשת תסקיר של שירות המבחן יפים גם במקרה זה.

11.

כמו כן, טוען העורר כי משפחתו הינה משפחה נורמטיבית שמעולם לא היתה לה כל נגיעה לעבירות סמים והוא עובד מזה מספר חודשים בעיר אילת, בה החל בהליך שיקום עצמי.

12.

לבסוף, טוען העורר כי אף אם קמה כנגדו עילת מעצר ומסוכנותו הוכחה, יש לבדוק חלופת מעצר אשר ניתן להשיג באמצעותה את המטרה המניעתית הטמונה בעילת המעצר. לטענתו, קיימת חלופת מעצר על ידי שחרורו למעצר בית מלא בבית אימו בכפר איבטן או בבית סבתו בעיר חיפה. לטענת העורר, אימו וסבתו הגישו תצהירים מטעמן לבית המשפט קמא במסגרתם התחייבו לפקח עליו ולהודיע לבית המשפט ולמשטרה על כל הפרה מצדו של התנאים שיקבעו על ידי בית המשפט. לטענתו, המפקחים המוצעים הינם אנשים אחראיים ומבוגרים אשר מבינים היטב את התפקיד המוטל עליהם.

טענות המשיבה

13.

בראשית דבריה, טענה המשיבה – באמצעות באת כוחה, עו"ד ד' כהן-ויליאמס – כי הקטינה ש.ז. אינה שותפה לעבירה כפי שטוען העורר. לטענתה, הקטינה ש.ז. הייתה חברה של מר משה אבשלום, אשר דרכו הכירה את העורר. בנוסף, טענה המשיבה כי כנגד העורר קיימות ראיות לכאורה כי ביצע את המעשים המיוחסים לו ואף העורר לא חלק על עובדה זו.

14.

עוד טוענת המשיבה כי העבירות בהן הואשם העורר הינן עבירות חמורות של סחר בסמים והדחת קטינים לשימוש בסמים. לטענתה, עבירות אלה יכולות להתבצע גם במידה והעורר ישהה במעצר בית וכי במקרה שבפניי חשש זה גובר, הואיל והקטינים מכירים את מספר הטלפון הנייד של העורר.

15.

בנוסף, טוענת המשיבה כי שחרור העורר לחלופת מעצר עלולה לגרום לשיבוש מהלכי משפט. לטענתה, העדים בתיק הינם קטינים אשר פחדו להתעמת עם העורר במהלך החקירה ואף הביעו את חששם ממנו. לטענת המשיבה קיים חשש כי העורר ינסה להשפיע על עדותם של הקטינים, שיקול המלמד על הצורך

בהשארתו במעצר.

16.

באשר לטענת העורר כי הואיל וגילו קרוב לגיל הקטינות יש להפנותו לתסקיר מעצר, טוענת המשיבה כי הוראת המחוקק עליה מסתמך העורר הינה הוראה לעניין העונש ולא לעניין המעצר. לטענתה, במקרה שפניי מעצרו של העורר עד תום ההליכים הינו קריטי לשם ניהול המשפט ולא ניתן לתת משקל לנסיבות אישיות, לרבות העובדה כי הוא נעדר עבר פלילי, כדי לשחררו לחלופת מעצר.

17.

לבסוף, ציינה המשיבה בדיון שנערך בפניי כי העורר כפר בעובדות כתב האישום ביום 14.7.2008 ובמהלך חודש ספטמבר קבועים שלושה מועדי הוכחות, כך שמשפטו לא צפוי להתמשך יתר על המידה.

תגובת העורר

18.

באשר לטענת המשיבה כי קיים חשש לשיבוש מהלכי משפט, טוען העורר כי לו היה חפץ בכך, הוא היה יכול לעשות כן גם במהלך מעצרו, אך לא עשה כן והראיה היא שלא התקבלה שום תלונה בנושא. לטענתו, אין לו כל כוונה לשבש את מהלכי המשפט כיוון ששינוי עדותם של הקטינים בשלב זה רק יזיק להגנתו, הואיל ובכוונתו להוכיח לבית המשפט כי מסרו למשטרה הודעות שקריות.

19.

באשר לטענת המשיבה כי מעשיו מצביעים על מסוכנותו לציבור, טוען העורר כי נטש את דרכו העבריינית. לטענתו, ניתן ללמוד כי אכן כך הדבר לאור העובדה כי כאשר טלפנה אליו סוכנת סמויה של המשטרה לשם רכישת סמים, הוא לא חזר אליה.

דיון והכרעה

20.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר שהוגשה לעיוני ובנספחיה ושמעתי את טענות העורר והמשיבה בדיון שנערך בפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

21.

אין מחלוקת כי נגד העורר קיימות ראיות לכאורה כי ביצע את העבירות המיוחסות לו בסעיפים 3-5 לכתב האישום. כפי שציין בית המשפט קמא, הקטינים מסרו למשטרה כי העורר מכר להם סמים וקיימת התאמה בין מספר הטלפון הנייד אשר בבעלותו של העורר ובין המספר אליו התקשרו הקטינים על מנת לרכוש את הסמים. על כן, קמה נגד העורר עילת המעצר הסטטוטורית הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק המעצרים.

22.

באשר לטענת העורר כי בתיק החקירה לא קיימים המועדים בהם לכאורה ביצע את המעשים המיוחסים לו בסעיפים 1 ו-2 לכתב האישום ובאשר לטענתו כי אין בתיק החקירה את כמויות הסמים שלכאורה נמכרו למשה אבשלום; טענות אלה תתבררנה במהלך המשפט בתיק העיקרי. אין בטענות אלה כדי לכרסם בעוצמת הראיות לכאורה הקיימות נגד העורר בשאר סעיפי כתב האישום.

23.

בדין טען העורר בדיון שנערך בפניי כי על בית המשפט מוטלת החובה לבחון חלופת מעצר אשר תשיג את תכלית המעצר באופן שתקטין ככל הניתן את הפגיעה בחירותו, בהתאם לסעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים. אולם, לאור העבירות החמורות אותן לכאורה עבר העורר, סבורני כי אין לשחררו לחלופת מעצר. לא אחת נקבע כי יש להחמיר עם מי שמואשמים בעבירות סחר בסמים לאור המסוכנות הקיימת בעבירות אלה לציבור וכי יש להותירם במעצר עד לסיום הליכים נגדם [ראו למשל: בש"פ 6545/08 מכלין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.7.2008); בש"פ 294/06 בלעום נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.2.2006)]. במקרה שבפניי מסוכנותו של העורר גוברת לאור העובדה כי לכאורה הדיח קטינים לשימוש בסמים ואין לקבל את טענתו כי העובדה שסחר לכאורה סמים "קלים" מקהה במידת מה את מסוכנותו.

24.

אף דינה של בקשת העורר להפנותו לתסקיר של שירות המבחן כפי שנהוג לעשות לנאשמים הקרובים לגיל הקטינות שהורשעו בדין, להידחות. כפי שציינה המשיבה, החובה להגיש תסקיר של שירות המבחן נדרשת בשלב העונש ולא בשלב המעצר [ראו: בש"פ 4467/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.5.2008)]. אכן, יש לשקול לזכות העורר את העובדה כי הוא נעדר עבר פלילי ואת העובדה כי גילו צעיר, אולם חומרת העבירות המיוחסות לו והמסוכנות הממשית שעולה מהן גוברות על נסיבותיו האישיות, כמו גם על טענתו כי החל בהליך שיקום עצמי באילת.

משמצאתי כי העבירות בהן הואשם העורר מצביעות על מסוכנותו לציבור וכי קיימות ראיות לכאורה לביצוע עבירות אלה, סבורני כי אין בנמצא חלופת מעצר שתוכל להפיג מסוכנות זו. משכך, בשלב זה, נראה כי לא יהיה בכוחו של תסקיר שירות המבחן, אף אם יהיה חיובי בעיקרו, כדי להצדיק את שחרורו של העורר לחלופת מעצר.

25.

כמו כן, שוכנעתי כי במידה וישוחרר העורר לחלופת מעצר, קיים חשש לשיבוש הליכי משפט. הקטינים שמסרו את הודעותיהם למשטרה פחדו להתעמת עם העורר במהלך החקירה. יתר על כן, מספר קטינות אף ציינו במפורש כי הן חוששות ממנו. לא מצאתי כי יש ממש בטענתו של העורר כי היה יכול לשבש הליכי משפט על ידי שיחות טלפון מהמעצר. משכך, קמה נגד העורר בנוסף גם עילת המעצר הקבועה בסעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים. אין ספק כי העובדה שהעורר נמצא מאחורי סורג ובריח מפחיתה את יכולתו להשפיע על ההליכים ומגבילה את האפשרות שייצור קשר עם הקטינים.

לאור כל האמור לעיל, הערר נדחה. העורר ימשיך לשהות במעצר עד תום ההליכים נגדו.